דף זה הוא החופשי מבין דפי האתר. כאן תמצאו הגיגים, מחשבות וביקורות - דברים שמעסיקים אותי, נושאים שלדעתי יש להעלות  על סדר היום או דעות שחשוב לי להשמיע.

"אבן גילו החופרים - הייתה לתל מריבה" - על חפירות ארכיאולוגיות - 2.6.2012

בשולי החדשות המזוויעות שפוקדות אותנו לאחרונה משתרבבת מידי פעם ידיעה על אונס רצפת הפסיפס הביזאנטי בכנסייה בחורבת חנות (24.4.12) ועל עריפת ראשו של הפסיפס בבית הכנסת העתיק בטבריה (29.5.12). המבצעים את הפשעים, כך על פי כתובות המפורשות שריססו הפורעים באתרים, הם חרדים המתנגדים לחפירות ארכיאולוגיות מחשש לחילול קברי יהודים. על חדשות אחרונות אלו ניתן להוסיף את השחתת הפסיפס הביזאנטי הנפלא בחורבת מדרס (24.3.11), את הנזק הכבד נגרם לפני כשנה באתר החפירות "טבת" בסמוך לעפולה שבו הועלתה באש מכולה שבה היו ממצאים ארכיאולוגיים רבים (22.12.11) ואתרים נוספים. במבט מעט יותר רחב אי אפשר שלא להזכיר את הפגיעה הקשה בעתיקות העיר עבדת (5.10.2009) ואת השחתת בית הכנסת בנערן, הסמוך ליריחו (25.5.12). הגם שההשחתה נעשתה במקרים האחרונים על ידי בדואים ופלסטינים ולא על ידי חרדים הנפגעים היו אותם נפגעים – ממצאים ארכיאולוגיים.

הזעם המופנה כלפי אבנים דוממות מדהים אותי בכל פעם מחדש. מהי המחשבה המנחה את הפוגעים בהן? האם הם מונעים על ידי פחד מפני עימות ישיר עם הגורם שכנגדו הם יוצאים שגורם להם לנתב את זעמם ותוקפנותם אל אובייקט חסר יכולת התגוננות שיקר לצד השני? לפני כמה שנים נחנך שביל קק"ל שהוביל אל כרם זיתים קדום מאד (מהקדומים ביותר בשפלת יהודה) בסמוך למושב עגור. כמה ימים לאחר שנחנך השביל נשרפו הזיתים. כל שנותר מהגזעים העבותים, החלולים, שמולאו באבנים היה תלי סלעים מוקפים בטבעות מעשנות של אפר. גיליתי זאת בביקור שערכתי עם אחותי במקום. ערבייה שפגשתי שם כמה ימים אחר כך אמרה לי מפורשות: "הכרם הזה היה שייך למשפחה פלסטינית. שנים שהם מקווים לשוב לאדמתם, אבל עכשיו, כשהציבור הישראלי עמד ליהנות מהכרם הם החליטו למנוע זאת ממנו". גם בעגור, קורבנות העימות היו תמימים; עצי זית שכבר מזמן עליהם אינם מביאים שלום, עצים שבמקומות אחרים ניטעים כחלק מאותו מאבק – הרצון להשתלט או לשמור על הקרקע. דרכו של בעל מטע הזיתים המנושל לשמור על זיקתו לקרקע הייתה שריפת העצים שהיו בבעלותו.
במקרה של השחתת בית הכנסת בטבריה מתגלה האבסורד במלוא הגרוטסקה; חרדים, המעלים על נס את יהדותם ואת קדושת עצמותיהם המתפוררות של אחיהם המתים הרסו בית כנסת; בית כנסת שבו התפללו אותם יהודים שעל עצמותיהם הקדושות הם מבקשים להגן מכל משמר. הרי אם יאמרו שבית הכנסת מכיל מוטיבים פגאניים ושיש בו דבר כפירה – הרי כאילו אמרו שהיהודים הקבורים סביבו אינם אלא כופרים ועל כן אין טעם לגונן על זכרם ולהתעקש על שימור עצמותיהם. אם כיהודים הם נתפשים בעיני המשחיתים (שכן ליהדות פנים רבות ושונות) כיצד הם נוטלים לעצמם את החירות להחריב מבנה שבעיני אבות אבותיהם שררה בו קדושה. מניין האומץ לנתץ לוח פסיפס פאנל שבו מוצגת חזית בית המקדש ושאר תשמישי קדושה יהודים?  

העדר היכולת להגן על האבנים התמימות עורר בי שאלות לגבי מטרות החפירות הארכיאולוגיות. האם החפירות נערכות בשם המדע? – אם כן, אין לממצאים ערך מעבר לתיעודם ולמידתם. אם חפירות ארכיאולוגיות נעשות גם מתוך התחקות אחר ממצאים שלשימורם ולצפייה בהם יש ערך אסתטי מכונן, הרי שיש מקום לשאול מה מידת זכותנו לחפור ולגלות את האתרים הללו כל עוד אין לנו היכולת להגן עליהם מפני הרס. האם לנו הזכות לגלות רצפות פסיפס נפלאות שעליהן טרחו אומנים לפני כ- 1500 שנה ובכך להביא לחורבנן? מובן שניתן לחפור אתרים ולשוב ולכסות ממצאים או לחפור ולהעתיק את הממצאים החשובים מאתרם למקום מבטחים, אך לשם כך צריכות להתקבל החלטות ולשם כך צריך להינתן תקציב. כל עוד זה לא קורה וכל עוד הולך וגובר האיום על הממצאים העתיקים נדמה שיש מקום לשוב ולהפוך בשאלת זכות הגילוי.

בהמשך להרהורים על זכותם של הארכיאולוגים להמשיך ולחפור איני יכול להימנע מהתהייה עד כמה האבנים הנחשפות הללו הן תמימות ועד כמה הן עצמן לא נוצרו מתוך רצונם של שליטים ודתות לכפות את מרותם וכוחם על היתר.