סין-וטיבט

"איך שגלגל מסתובב" - גלגל החיים הבודהיסטי - טיבטי

גלגל החיים הבודהיסטי-טיבטי הוא דיאגרמה המציגה את הסמסארה, המחזור האין-סופי של החיים בעולם הזה. מאמינים כי בודהה עצמו צייר את הדיאגרמה כדי שעיקרי משנתו יונחלו לכולם. אין זה פלא שהגלגל מופיע על קירותיהם החיצוניים של היכלות הקודש ומקדם את פני הבאים בשעריהם.



הכניסה אל היכל תפילה בודהיסטי-טיבטי משולה בעיני תמיד לחזרה אל רחם, אל נקודה בראשיתית. בוהק השמש וקדרות הנוף הצחיח שבו בדרך כלל נטועים המנזרים והמקדשים נותרים מאחור. המבקר נשאב באחת אל תוך היכל אפלולי, אפוף חמימות אדמדמה וגודש מהמם של צבעים ופרטים. בכניסה המקורה לאולם התפילה המרכזי שבכל מנזר בודהיסטי טיבטי מוצגים תמיד מספר ציורים החוזרים על עצמם. הבולט ביניהם, שתמיד מושך את העין, מצויר בדרך כלל על הקיר הימני של המבואה. זוהי דיאגרמת בהווצ'קרה (bhavacakra, בסנסקריט: 'גלגל ההתהוות'), שתדיר מכונה גם 'גלגל החיים'.
הדיאגרמה היא הצגה סמלית של הסמסארה, המחזור האין-סופי של חיים בעולם הזה, המאופיינים בדבקות הנשמה בחומר וכתוצאה מכך בגלגולה מגוף לגוף. כל גלגול מתחיל בלידה ומסתיים במוות וחוזר חלילה. על פי האמונה הבודהיסטית המוצא היחיד מהסמסארה הוא הנירוואנה, ההגעה להארה, שהיא האור הגנוז שעליו מרמזת הדיאגרמה.
מאמינים כי בודהא עצמו צייר את הדיאגרמה על מנת שעיקרי המשנה הבודהיסטית יונחלו גם לאנשים הפשוטים. זה גם ההסבר לכך שהציור מופיע על קירותיו החיצונים של היכלות הקודש, כמקדם את פני הבאים בשעריהם.
 
כוחו של האגו
כמו החיים עצמם גם גלגל החיים הטיבטי מורכב משכבות שונות. הן מיוצגות על ידי מעגלים קונצנטריים. המעגל הפנימי ביותר, המרכז של כל שאר המעגלים, הוא הליבה של הדיאגרמה. ככזה הוא מייצג את מקור הסמסארה: את האגו. בבודהיזם הטיבטי ישנה נטייה לנתח, לפרק ולקטלג כל דבר. כך גם האגו מתואר כמורכב מגורמים שונים. בתוך המעגל מופיעים שלושה בעלי חיים: חזיר, תרנגול ונחש. כל אחד מהם אוחז בפיו בזנב זולתו, באופן הסוגר מעגל ומסמל קשר אדוק ביניהם. בהיותו של החזיר רובץ במקומות מטונפים וניזון ממזון רקוב הוא מסמל בורות. הנחש, שנוהג לתקוף את כל מי שמתקרב אליו מסמל דחייה ושנאה. התרנגול, המקפיד להניף ראשו בגאון, לקרוא בקול ולצעוד בראש להק התרנגולות שלו, מסמל חמדנות ותאווה. שלוש התכונות הללו, שנתפשות כמרכיבי האגו, גורמות להתעגנותה של נפש בעולם החומר.



ליבת הדיאגרמה מוקפת במעגל דק שמחציתו בהירה ומחציתו כהה. במחצית הבהירה מוצגות דמויות עולות כלפי מעלה בעוד במחצית הכהה מוצגות דמויות הנופלות כלפי מטה. תכליתו של המעגל השני היא להדגיש את התנועה האין-סופית בעולם הסמסארה. כל עוד הנפש כפופה לחוקי הקרמה היא יכולה לזכות בגלגולה בגוף טוב יותר או בגלגול בגוף שגורלו רע ומר. בסופו של דבר, בהתבוננות מרוחקת מעט על גלגוליהם הרבים של היצורים החיים גלגול טוב אינו אלא גלגול רע, שכן בסמסארה לעד מתקיימת תנועה מחזורית מלמטה למעלה, מלמעלה למטה וחוזר חלילה. על פי האמונה הבודהיסטית המחזוריות הזו חסרה משמעות אמיתית וריקה ממשמעות. לפיכך מתבטלים בה המושגים 'טוב' ו'רע', שכן הם לעד קשורים זה לזה, כמו כל צמד הפכים. גלגול רע הוא תמיד הדרך לגלגול טוב וגלגול טוב הוא תמיד הדרך לגלגול רע. על פי פרשנות מודרנית הדמויות העולות והיורדות מסמלות את מצב רוחנו המשתנה תדיר או את השגנו ומזכירות לנו כי משמחה גדולה ואושר עילאי או הצלחה הדרך לא יכולה אלא לשוב ולרדת. לפיכך, כל עשייה ותחושה המוגבלת בתחומי הסמסארה היא ריקה.

 
ששת מצבי הקיום
המעגל השלישי תופש את מירב שטחה של הדיאגרמה. הוא מחולק לשישה פלחים המייצגים את ששת העולמות שבהם יכולה נפש להתגלגל. כמו במעגלים האחרים גם כאן מודגש רעיון האין-סופיות. בבודהיזם מאמינים שנפש יכולה להתגלגל בכל אחד מששת העולמות בהתאם לקרמה שצברה בגלגוליה הקודמים.
הפלח העליון במעגל מתאר את עולם האלים. מוצגים בו יצורים מדושני עונג, שוכנים בארמונות מפוארים, שחייהם שפע ונהנתנות. עולמם של האלים מסמל בין השאר את ההיתעגנות בתחושת גאווה ורגש עליונות.



בסמוך לעולם האלים נמצא עולמם של האלים למחצה (בסנסקריט: אסורה). עולמם של האלים למחצה דומה לעולם האלים. גם האלים למחצה נהנים מחיי שפע, הגם שיש להם מעט פחות מאשר לאלים. עולמם של האלים למחצה מודגש על ידי עץ פרי גדול הצומח בנחלתם, אך צמרתו נמצאת בחלקה בעולם האלים, הנהנים גם הם מהפירות. האלים למחצה, המלאים קינאה ועסוקים בחרחור מלחמות, רבים על העת זה עם זה ויוצאים למלחמות חורמה כנגד האלים, על שהם גוזלים מהם את הפירות (המצויים בשפע). נוסף על הסבל שמסבה להם הקנאה מאופיין עולמם גם בכאב שהם חווים בעקבות מות רבים מהם בקרבות נגד האלים, החזקים מהם.





העולם השלישי, עולם בעלי החיים, מיוצג על ידי עופות מעופפים בשמיים, בעלי חיים יבשתיים וחיות ים שונות. התכונה המאפיינת את כולם היא היותם רודפים ונרדפים, נאבקים על קיומם ונמצאים בפחד תמידי.





נמוך מעולם בעלי החיים, בחלקו התחתון של המעגל, מופיעים שני פלחים נוספים. אחד מייצג את עולם השדים הרעבים, שתיאוריו ציוריים במיוחד והשני את עולם הגיהינום. בעולם השדים הרעבים מתענים יצורים שבטנם הענקית והריקה לא יודעת שובע וצווארם דק. כל תודעתם של אותם יצורים מכוונת לניסיון להשיג מזון, אלא שכזה אין בנמצא. מסופר שרק פעם באלפי שנים נופל בידיהם גרגיר לחם, אך בעודם מביאים אותו לפיהם הוא נחטף מהם על ידי יצור רעב אחר. בתיאורים אחרים הם מזהים פלג מים רחוק, עושים דרך ארוכה להגיע אליו כדי להרוות את צימאונם ובהגיעם מגלים שיבש. כשהם מצליחים סוף סוף להביא פירור מזון לפיהם הוא נתקע בגרונם הדק ומסב להם עינויי תופת.







בעולם הגיהינום עינויים מסוגים שונים ומשונים. הטיבטים מזהים תשעה גיהינומים קרים ותשעה לוהטים.
בתווך, בין העולמות הגבוהים לבין העולמות הנמוכים, נמצא עולמם של בני האדם, המיוצג על ידי תיאור של משק חקלאי ובו שדות ובעלי חיים בשירות האדם. התכונה המאפיינת יותר מכל את עולם בני האדם היא התשוקה. תשוקה יכולה להיות תשוקה מינית, אבל בד בבד עשויה להיות גם תשוקה להכיר, לדעת ולהבין.







הפרשנות המודרנית מציעה לראות בששת העולמות מצבים יומיים שכל יצור חי חווה במהלך חייו, ללא כל קשר לאמונה בגלגולים שונים או בקיומם של עולמות מקבילים. כולנו יודעים מצבים שבהם אנו סובלים מחום קיצוני או מחום נורא. לרגעים משתלט עלינו פחד נוראי, לרגעים אנחנו רגועים עד כדי זחיחות. לפעמים אנו מתקנאים בזולתנו ולפעמים הרעב כה מטריד עד שאנו מסוגלים לחשוב אך ורק על אוכל.
 
חיי האדם היקרים מפז
בכל אחד מששת העולמות מופיעה דמותו של הבודהא. נוכחותו הקבועה נועדה לציין את האפשרות לדבוק בתורתו ולהיחלץ מתוך כל אחד ואחד מששת עולמות הסמסארה, אך בד בבד אין היא מסתירה את הקושי האדיר של בן עולם האלים, או אדם שחייו מנעמים, לפנות לאפיק רוחני יותר ולאמץ את הדרך הבודהיסטית. באותה מידה ממש יצור הגיהינום שקוע בסבל נורא שלא מאפשר לו להתפנות להתבוננות מעמיקה יותר על מצבו. העינויים הקשים והמתמשכים שבהם הוא שרוי מונעים ממנו לזקוף את ראשו ולהבחין באפשרויות מפלט. תרגולים רוחניים נשמעים בלתי יעילים ומגוחכים עת שמתבשלים בקדירה מבעבעת. באופן דומה בעלי החיים עסוקים במלחמת הישרדות בלתי פוסקת. גם הם חסרים את הפנאי הפיסי והתודעתי לחשוב על האפשרויות שמעבר למצבם. כפועל יוצא מכך מצב הקיום האנושי, שבו מתקיים איזון מסוים בין סבל להנאה ותחושת ביטחון, נחשב לגלגול המבורך מכל, זה שנמצא בתווך בין נהנתנות לעינויים. רק מצב הביניים הזה יכול לעורר בתודעה הרהור על מצבה של הנפש ולהדגיש את הצורך האקוטי בתיקון ובמציאת מפלט. סיפור חייו של בודהא עצמו מייצג את חשיבותו של מצב הביניים, התווך שבין הקצוות. בבודהיזם נקרא מצב זה "דרך האמצע אל הקדושה". בודהא החל את חייו כנסיך שזכה לכל מנעמי העולם, בדומה להתנהלות בעולם האלים. אירועים שונים גרמו לו להתפכח ולפרוש מחיי הארמון לטובת חיי סיגופים קשים, כנזיר. הוא גזר על עצמו מרצון לחוות את עולמם של השדים הרעבים ויצורי הגיהינום. כעבור שש שנות עינויים, שבהן כמעט כילה את גופו אך לא חווה התקדמות רוחנית משמעותית, הבין שאת ההתקדמות יימצא רק אם יחיה חיים שבהם, לצד העיסוק ברוח יכלכל את גופו בצנעה. כך פרש מחבורת הסגפנים שאיתה חי, נטש את היער ויצא אל השדות, בשולי הישוב האנושי, שם כילכל את גופו בצנעה ובסופו של דבר גם השיג הארה.






על מנת להדגיש את ההכרח שיצור ינצל את גלגולו המבורך כאדם מסופרות בבודהיזם הטיבטי אגדות שונות המדגישות עד כמה גלגול זה נדיר. לפי אחת מהן פעם בשנה נוחת עורב על אחת הפסגות בהימאליה ומשייף את מקורו בסלע. כשישחק ההר ויהיה למישור יחלוף לו עידן. לפי סיפור אחר אי שם ישנה חומה שאורכה קילומטר, רוחבה קילומטר וגובהה קילומטר והיא מלאה עד רומה בגרגירי חרדל. פעם בשנה מגיע עכבר ונוטל גרגיר. עידן יחלוף כשהמאגר יתרוקן. הטיבטים מספרים שגלגול נפש בגוף אנוש מתרחש פעם בכמה וכמה עידנים. מושגי הזמן הבלתי נתפשים הללו נועדו לעורר את האדם לפעול מיד לתיקון דרכיו ולמען גאולתו. כשהגלגול כה נדיר וכשמשך החיים כה קצר יפה להתחיל בפעולות הללו שעה אחת קודם.
 
ההתהוות המותנית של הדברים
המעגל החיצוני בדיאגרמה הוא המורכב מכולם. מופיעים בו שנים-עשר ציורים שונים, הקשורים זה לזה. הם מבארים את תיאורית 'ההתהוות המותנית' או התהוות תוך תלות גומלין (בסנסקריט: פראטיטיה-סמוטפאדה), המיוחסת אף היא לבודהא עצמו. השלבים השונים של 'ההתהוות המותנית' מבארים את האופן שבו נוצר בנפש משקע קרמתי שמביא לאחיזתה בחומר (או אולי נכון יותר לומר אחיזת החומר בה).
בציור הראשון מוצג אדם עיוור המגשש את דרכו, הנמשל למי שלא מבין את הסיבה לסבל ולכן גם אינו יודע כיצד להשתחרר ממנו. הוא מסמל את הבורות, מקורה של ההתהוות המותנית. 





בציור השני מוצג קדר המייצר כדים. הציור מבטא את היכולת לעצב מציאות במחשבה, בדיבור ובמעשה ומסמל את המעשים שיוצרים מטען קרמתי ואת ההתניות שכולנו פועלים על פיהן.
בציור השלישי מוצג קוף הקופץ מעל לעץ. הוא מונע על ידי תודעה חושית ורשמים קודמים בלבד. זוהי תודעה חלקית, מגבילה, המניעה את האוחז בה במסלול קופצני וקשה.



הדברים שמהם מורכבת תודעה זו מתוארים בציור הרביעי, שבו נהר המסמל את זרם הקיום. בנהר סירה שבה ארבעה אנשים או שני אנשים שטים בסירה עם שני משוטים. בכל מקרה הסירה בעלת חמשת הפריטים מייצגת את חמשת המצרפים שמהם מורכבת התודעה השגויה. בודהא תיאר את התודעה של אדם, המצרף החמישי והאחרון, כמורכבת מצורות (כל אובייקט שקיים בעולם), תחושות שנוצרות במגע בין אברי החישה לבין אותן צורות חיצוניות, תפישות שמתפתחות במהירות ביחס לאותו עצם וביחס לעצמים שנתפשים כדומים לו, נטיות קודמות (בסנסקריט: סמסקרה) על סמך חוויות עבר. למשל: קפיצה לאחור מפני חבל המונח על שביל, מתוך נטייה מוקדמת שמדובר בנחש. חמשת המצרפים הם שיוצרים בנו את האבחנות השגויות. בעטים אנו מעניקים שמות לעצמים שונים. הם אלו שיוצרים בנו את האשליה שהעצמים בעולם נפרדים זה מזה ובלתי תלויים האחד בשני.  
בציור החמישי מבוטאים אברי החישה שלנו. מצויר בו בית ובו שישה פתחים, המסמלים את ששת החושים. לצד חמשת החושים המוכרים במערב, במזרח נהוג לראות בתודעה עצמה חוש נוסף, שישי, וזאת מכיוון שכמו מראה יפה או ריח רע גם היא, בפני עצמה, מסוגלת להפעיל אותנו ולעורר בנו תחושות.
המגע התכוף שמתרחש בין הסובייקט לאובייקטים השונים מתואר בציור השישי, ובו צמד אוהבים. התגובות על המגע מבוטאות על ידי הציור השביעי, שבו נראה אדם שחץ נעוץ בעינו. משל לומר: נעימות או לא נעימות התחושות שאנו חווים, הן פוגעות בנו ומדרדרות את מצבנו הלאה. חרף זאת, גורסים הבודהיסטים, אין אנו מודעים לעוצמת הפציעה וכל עוד איננו מתעוררים מהאשליה אנו ממשיכים לדבוק בחומר, משתוקקים לעוד ורוצים יותר. רעיון זה מבוטא בציור השמיני שבו מוצג אדם היושב בבית מרזח וסואב בירה. 
אין אנו רק משתוקקים, אלא גם מבקשים לאחוז בחפצים ובעצמים ומסרבים להרפות מהם. כזה הוא גם הקוף, החוטף פרי ובורח, המצויר בציור התשיעי.
הקשר העז בין האדם לעצמים בסביבתו גורם לו להתהוות מחדש בגוף. הדבר משול לאישה הרה, הציור העשירי בשרשרת. בציור האחד-עשר מתוארת לידה (דבר שלא היה מקובל לצייר במערב בתקופת ימי הביניים והרנסאנס, הזמן שבו התגבשה וסוגננה הדיאגרמה). בציור השניים-עשר, הסוגר את השרשרת רק על מנת שתפתח חדשה, מתואר אדם הנושא צרור על גבו במעלה הר. הצרור אינו אלא גופה והאדם הנושא אותה מעפיל את אתר "קבורת שמיים", שבו תבותר הגופה לנתחים ותאכל על ידי נשרים; הדגשה גרוטסקטית כמעט של ארעיות הקיום ושל היעדר הטעם להיקשר בדברים ובאנשים שטבעם חולף.





למעשה, התהליך המתרחש בשנים-עשר השלבים של ההתהוות המותנית הוא שהדברים הופכים פחות ופחות מופשטים ולובשים צורה יותר ויותר קונקרטית וסטגנטית. אותה אנרגיה קוסמית הטעונה בפוטנציאל להיות כל דבר הופכת קונקרטית עד מאד ומקובעת.
 
כוחו של בודהא
הגלגל עצמו מוחזק על ידי יאמה, אל המוות, המסמל ארעיות והיכחדות. הוא אחוז בגלגל בארבע גפיו חדות הטופרים. הגפיים מסמלות את הסבל הכרוך בלידה, במחלה, בזקנה ובמוות. חרף מראהו המבעית של יאמה, מדובר בישות מוארת, שאין בכוונתה להרע לאף יצור, ולראייה: בין שתי עיניה קבועה עין שלישית פקוחה לרווחה. כתרו של יאמה מורכב מחמש גולגולות, המסמלות אף הן את חמשת המצרפים. לחלציו הוא עוטה עור טיגריס, שנועד לסמל את היעדר הפחד ממוות ומכליה. העדר פחד ממוות הוא נחלתו של כל מי שמבין לעומקה את הארעיות הקיומית ואת האופן שבו המציאות הצמיגה, הזורמת, חסרת הקונקרטיזציה, מתהווה פעם אחר פעם לכדי עצמים שנתפשים כנפרדים וכבלתי תלויים זה בזה, אשר שבים ומתפרקים וחוזר חלילה.



אל ההבנה העמוקה הזו ניתן להגיע בעזרו של הבודהא והדהרמה, משנתו. אחד הדברים שעומדים תמיד לנגד עיניו של הבודהא הוא דאגה לכל הברואים מתוך חמלה. בבודהיזם מבדילים בין חמלה לבין רחמים. רחמים היא הדאגה לזולת מתוך תחושת התנשאות ועל כן הוא רגש שלילי בעוד חמלה היא הדאגה לזולת מתוך תחושת הזדהות עמוקה ועל כן היא מבורכת. לא בכדי מופיעה דמותו של הבודהא בכל אחד ואחד מששת מצבי הקיום. על פי המסורת הוא ושליחיו המוארים, המונעים על ידי חמלה קוסמית, מקפידים לפקוד את כל העולמות על מנת לעורר את הברואים לפעול למען היחלצותם מציפורניו של יאמה. לא בכדי, הדמויות היחידות הניצבות מחוץ לגלגל והרחק מאחיזתו של יאמה הוא בודהא ותארה, ישות בודהיסטית מוארת אחרת. שתי הדמויות מרחפות גבוה מעל גלגל החיים. תארה מחזיקה בידה את גלגל הדהרמה בעוד בודהא מצביע לעבר הירח, המסמל את ההארה.
 
                                                                                     ***
 
אום מני פדמה הום  - המנטרה הרווחת בטיבט
מקורה של המנטרה הרווחת ביותר בטיבט הוא בהודו. היא נאמרת בסנסקריט, שפת הקודש הקדומה של הודו, אך נכתבת בטיבטית. תרגומה המילולי הוא: 'הו [אתה] המחזיק אבן חן ולוטוס [בידיך]'. זו פניה לאָוָולוֺקִיטֶשְוָורָה (או בשמו הטיבטי צֶ'נְרֶזִיג), הבודהיסתווה של החמלה, שהדלאי לאמה נחשב להתגלמות הארצית שלו. הפרשנות העממית של המנטרה היא "מי ייתן וכל הברואים יזכו בחמלה ויגיעו להארה". אולם לימים נוצקו לה משמעויות נוספות רבות. לפי אחת מהן המנטרה בת שש ההברות מרמזת על נוכחותה של החמלה של הבודהא בכל אחד מששת העולמות ועל כן היא מייצגת את רצונו לגאול את היצורים בכל הרמות מסבלם. באחת מפרשנויותיו של הדלאי לאמה למנטרה הוא גורס שהאום, המורכב משלוש אותיות (M, U, A) מסמל את המחשבה, הדיבור והמעשה הבלתי טהורים ואת המחשבה, הדיבור והמעשה הטהורים. השינוי מודגש על ידי המילה השניה במנטרה 'מני', שפירושה 'אבן חן', או 'תכשיט'. ברמה הארצית תכשיט מבטל עוני, אולם ברמה הרוחנית התורה הבודהיסטית, שמשולה לאבן חן, היא זו שמאפשרת את המהפך ומקנה עושר רוחני. פירוש המילה השלישית 'פדמה' הוא 'לוטוס', שמסמל את החוכמה הנרכשת בעזרת אבן החן. נאמר שכמו שלוטוס צומח מתוך הרפש כך גם אנו יכולים לצמוח מתוך מדמנת הקיום מבלי שידבק בנו רבב. החוכמה הגבוהה ביותר נחשבת חוכמת טבען הריק של כל התופעות שבעולם וההכרה בתלות ההדדית ביניהן וביחסיותן. ההברה האחרונה 'הום' מסמלת ראיה אחדותית וקבועה, המושגת הודות לחוכמה הנרכשת.