דף זה הוא החופשי מבין דפי האתר. כאן תמצאו הגיגים, מחשבות וביקורות - דברים שמעסיקים אותי, נושאים שלדעתי יש להעלות  על סדר היום או דעות שחשוב לי להשמיע.

אתיופיה - חוויות מהמסע האחרון - ינואר 2013

מאחורי, בשרוול המטוס בשדה התעופה בן גוריון, נדחקת קבוצת בני נוער אתיופים יהודים. הם קולניים מאד ועולצים.
"מה, גם הדיילות אתיופיות? מז זה החרא הזה?, שואלת אחת מהן במיאוס.
"למה מה הבעיה שלך איתה?" שואל אחר.
"הן לא אמורות להיות יפות כאלה, עם מיני?" היא משתפת באכזבתה.
הדיילת, מלכת שבא בכבודה ובעצמה מקדמת את פני. שערה אסוף לפקעת מעל ערפה, לגופה היא עוטה גלימה לבנה, אוורירית,  ששוליה רקומים.  בחיוך צחור, שמוגבל רק על ידי נטיפי עגיליה היא מבקשת ממני שאציג בפניה את כרטיס העליה למטוס.
אני נזכר שלפני כארבע-עשרה שנה, בשובי מהודו דרך אדיס אבבה, ישבתי לצד משפחת עולים חדשים. את הבת הקטנה, ילדה כבת חמש, הושבתי על ברכיי ויחד, מבלי שנבין מילה זה בשפתו של זה, השקפנו מבעד לחלון על הארץ המובטחת ההולכת וקרבה. היכן היא היום, אותה ילדה כפרית שהיגרה וגדלה בארץ חדשה? אלו הבטחות קויימו לה ואלו מאווים נותרו שתוקים?



רחוב רחב. בניה מודרנית. רב קומות בשלבי בניה, חלק מתנופת הבנייה בעיר. מערך פיגומיו מכוסה כולו ביריעות ניילון קרועות, מתנפנפות ועליו מתנוסס שלט  'Synergy'. כליו הדלים של סנדלר מונחים על שקית שפרס על המדרכה. לא רחוק ממנו יושבת נערה על אבן. בשתי ידיה היא מנסה לרסן את רעמת שערה המוחלק, המתפתל בעקשות כנחש פתן.




אני פוסע באדיס אבבה בביטחון מתמיה. סוקר את מראות הרחוב הנפרסים לפני: דוכנים קטנים עמוסי פירות בשלים, גבר מזרז שש כבשים במקל רועים דקיק, אדם מגלגל בכל אחת מידיו צמיג של רכב ישן. הו אהולך ומתרחק ממני וצלליתו הולכת ונדמית למאזניים. קבצנים, שיכורים מתגוללים. אנשי משרדים שלבושם מערבי. חנויות לממכר איקונות נוצריות ומראות. הן הקודש והן החול משתקפים במראות. גברים ניצבים בשולי המדרכה. רק חבל עבה המונח על כתפם מעיד על כך שהם סבלים התרים אחר עבודה. דלות פושה בכל.
מידי פעם מביטים בי. מידי פעם מבחינים בזרותי, אך רוב הזמן אני פוסע כרואה ואינו נראה. איש איש ועניניו ואני בעניני – צופה.
בקרן רחוב אני נעצר ומביט בצומת הסואן. גבר לבוש סרבל כחול, קרוע ומוכתם קרב במהירות. לרגליו ערדלי פלסטיק. על כתפו שק מתפורר ובשתי ידיו הוא אוחז בקבוק ישן, חסר תווית ובו מיץ וענף ירוק שאותו הוא מטלטל מצד לצד ללא פשר.
הוא עוצר מולי. מבטו מתמקד בנעליי ומשם מטפס אל עיני ומתמלא בוז: מבט של מי שאין לו דבר הסוקר את מי שיש לו הכל.
הוא מתמלא סלידה וממלמל דבר מה בטרם הוא מתרחק, עדיין צופה בי. המבט המטורף הזה הוא אולי המבט הנורמאלי ביותר שעד כה נתקלתי בו כאן.




במחשבותיי נמתחים קורים דקים בין אתיופיה המתגלה לי לאיטה לבין ארמניה, שאותה אני שב ופוקד מזה שנים. רמות הבזלת הן נופיהן של שתי מדינות אלו, שתושביהן לחמו לאורך כל ההיסטוריה על חירותם. בשתי המדינות רווח המיתוס שמקור תושביהן בזרעו של נוח. בשתיהן נעשו ניסיונות שונים לקדש את אדמתן על ידי העתקת הקדושה המקראית אליהן. בארמניה מאמינים שעל הררי אררט נחתה תיבת נוח ושאליה גם הגיעה החנית המקודשת, שבה נדקר חזהו של הצלוב. מאתיופיה, כך מספרים בני אמהרה, הגיעה מלכת שבא אל עירו של שלמה - ירושלים. פרי אהבתם של השניים היה המלך מלניק הראשון, שבבגרותו ביקר אצל אביו בירושלים ונטל ממנו את ארון הברית, שמוצפן עד היום בכנסייה עלומה בצפון המדינה. גם על ישוע מסופר שביקר כאן בחייו ובירך את הארץ ואת העם. בשתי הארצות הללו התקבלה האמונה הנוצרית בתקופה מוקדמת מאד ובשתיהן התקבלה הדוגמה המונופיזיטית. 
"עם לבדו ישכון" מתנגן בראשי המשפט תוך שאני צופה במשושי הבזלת הענקיים, הצרופים יחדיו ומשובצים במצוקי הקניון הענק של הנילוס הכחול. ההבדלים בין שני העמים, מנהגיהם וההיסטוריה שלהם רבים מאד, אך במחשבה רחבה ומקיפה, שלרגעים אני מרהיב עוז ומאמץ אותה, אני חש שאולי זה לא תמיד נכון. אולי "עם בודד בזיקה לעם בודד שוכן."

 

המהפכה הסלולרית: ירחון חברת התעופה האתיופית נפתח בפרסומת בגודל עמוד שבה מצולם גבר כפרי צעיר על רקע בקתתו. מתחתיו מצוטטים דבריו: "הטלפון הסלולרי הציל את חייהם של אשתי ובני במהלך לידה שהסתבכה. אילולא היה לי טלפון סלולרי לא הייתה לי כל דרך להזעיק עזרה". בחלקים עצומים של אתיופיה נפרסת במהירות תשתית סלולרית. גם כפרים שאין בהם אספקת חשמל ומים מחוברים כיום לרשת הסלולר ותושביהם משתמשים במטענים סולריים או בבטריות. מאז המהפכה הסלולרית יכול איכר לקבל סמס עם מחירו של קילו תבואה (או כל תוצר אחר). כך לא יכולים עוד הרוכלים הגדולים לרמות את החקלאים הפשוטים. כחלק מאותה מהפכה, המעניקה כוח רב יותר לחקלאים הוצבו לפני כשנה וחצי לוחות דיגיטליים בערים ובעיירות. הלוחות מציינים אף הם את מחירי התבואה. לאחרונה גם מסחר לסוגיו מתחיל להתבצע דרך הטלפון הסלולרי. אפריקה שועטת אל עבר הקדמה.
 



אי אז במאה השלוש-עשרה, ביקש המלך לליבלה לשכן בלב הרמה האתיופית את קדושתה של ירושלים. הוא חצב חללים גדולים המסמלים את אתריה ובכך יצר את ירושלים של מטה, זו הבוקעת מעומק התודעה ונחבאת בבטן האדמה.
 







חג המולד (
Gena), בלליבלה:
גרם מדרגות תלול הוליך אל תחתית החפיר המקיף את אחת הכנסיות החצובות בסלע שהקים המלך לליבלה. משם, מנהרה צרה ואפלה כצוואר רחם הובילה אל החצר הסמוכה. עם ההגחה מהמנהרה נפתחה החצר באחת, בוהקת בצחותה. גדשו אותה מאות צליינים מצונפים בטליתות לבנות. כולם הצטופפו יחדיו, ישובים ושרועים זה לצד זה, זה על זה. פה ושם בתוך ים האנשים ניצבה דמות, אוחזת ביד אחת בספר תפילה ובאחרת בנר שלהבתו מרצדת. החלל כולו דמה לרקמה חיה, זעה, רוטטת. כל הלבבות הפועמים נמשכו בעבותות נסתרים אל הדבר היציב היחיד בחלל: גוש הסלע הכהה שניצב במרכז החצר – כנסיית ביתא מרים, המוקדשת ליולדת האל. המאמינים ייחלו שמכוח החמלה הנשי יתרכך הסלע ושבחג זה ייוולדו גם הם מחדש מתוך האדמה ויזכו לגאולה ולו כזו חלקית, המתקיימת על פני האדמה.
 



במשך כל הלילה התפללו אנשי הדת והנזירים. לחנים מונוטוניים קדומים עלו ממעמקי גרונותיהם כמו מתוך מעבה האדמה והתפשטו באוויר הלילה הצונן, אל מעל לדחיסות הקהל הרב שצפה בהם. לעתים שרו בליווי פעימות מהדהדות של תוף גדול, לעתים לקול העמום של רעשני התפילה המקומיים. מידי פעם פצחו במחול. הנזירים ניצבו בשורות אלו מול אלו. תוך שהתנודדו מצד לצד והניפו את מטותיהם פעם אחר פעם, קרבו השורות זו אל זו ושבו והתרחקו. ריקודם, כמו פעימותיו של הלב, התגברו ונחלשו לפרקים, אך לרגע לא הפסיקו, כמו דימו את פעימות הלב של הקהל העצום, מלא הערגה, שצפה בהם במשך כל הלילה, עד אור הבוקר.


 





בשעת בוקר מוקדמת הוא ניצב על המדרון הסלעי שמתחת לכנסיית ביתא מרים, שרשראות ברזל כבדות הונחו על צווארו והשתלשלו על חזהו. הוא החל לקרוא בקול גדול. תוך דקות הצטופפו סביבו מספר אנשים. מעגל המאזינים הלך והתעבה. הוא דיבר בקול רם. מאזיניו, קשובים לכל מילה עקבו אחר כל תנועה מתנועותיו. את דבריו הוא ליווה בהפניות מבט פתאומיות, בארשת פנים מתחלפת תדיר ובתנועות ידיים חדות. הוא הקפיד להסתובב לכל עבר כך שייפנה אל כל מאזיניו. הוא דיבר על חשיבותם של החיים הפשוטים ויצא נגד הטכנולוגיה והחידושים שמגיעים מאמריקה. המטיף הזכיר את מלחמת הקודש של אוסמה בן-לאדן והלין על כך שכיום האלוהים של כולם הוא הכסף. בהמשך דבריו הוא פשט את חולצתו והצליף על גבו המצולק במגלב עור. אחר כך נטל חופן עפר ואכלו לעין כל. הקהל הגיב בהשתוממות גלויה. בסוף דבריו רכן על צרור קטן, שלף ממנו תליוני צלב קטנים בצבע כסף והצהיר שהם מירושלים. עשרות אנשים נדחקו לפנים כדי לרכוש את הקמע היקר בזמן שחברו של המטיף שעסק בממכר תשמישי הקדושה החל לדרוש במקומו.

 


בערב שבת, במקביל לתהלוכות הנוצריות שפתחו את חג הטימקט נערכה בבית הכנסת שבעיר גונדר תפילת יום שישי של בני הפלאשמורה. אט אט נקבצו ובאו בני הקהילה. בכניסה למקום נתלה שלט קטן בעברית ואמהרית, שני דגלים – של ישראל ושל אתיופיה. שומרים מקומיים חמושים, לבושים מדי סוכנות אסרו על הצילום בתקיפות. 
באתיופיה עדין חיים כ- 1200 מועמדים לעלייה ועליהם נוספים מסורבי עליה שונים, המתעקשים על יהדותם ועל זכותם לעלות ארצה. אט אט נקבץ הקהל תחת סככת פח חסרת כתלים, בימה מרכזית מעץ גולמי, ספסלים רעועים ובימה קדמית. הנשים הגיעו בלבושן המסורתי הלבן והגברים בלבוש מודרני כשכיפה סרוגה לראשם. על הגדר נתלו כרזות של גדולי האומה ומשפטים נאיביים בעברית שתיארו  שלום ואחווה. חצר המתחם הוקפה גדר פח גבוה. התפילה נערכה ברובה באמהרית. את הברכות אמרו בעברית והקהל חזר אחרי הקורא מילה אחרי מילה. בסוף התפילה שרו שירים תוך מחיאות כפיים מתגברות. מעזרת הנשים, שהופרדה מעזרת הגברים בווילון גדול, עלו קריאות "קולולולו" רמות. בסוף התפילה בירך אחד המכובדים על החלה ועל היין. נערים ונערות עברו בקהל וחילקו פיסות חלה שמלח נזרה עליהן. הרב, שבמקורו מגונדר ושב עתה מישראל כמתנדב, ניגש לשוחח איתי בסוף התפילה. הוא המליץ לי בחום לבקר בטקסים הנוצריים "הם יפים מאד" הבטיח.
 


יושבי רמותיה הגבוהות של אתיופיה דוברים אמהרית, שפה שמית קדומה. רבים מפרשים את שם השפה בשיבוש של שתי מילים עבריות קדומות: 'עם הרא' – יושבי ההרים. הדמיון בין העברית לאמהרית רב עד כדי זהות מוחלטת בין מילים רבות. בכל מקום באתיופיה חולקים הנוצרים כבוד גדול לישראלים ולירושלמים בפרט. ישראל נחשבת כמו אחות רחוקה של אתיופיה. חרף ההאשמה המוכרת של הנוצרים את היהודים בצליבתו של ישוע בני אתיופיה הנוצרים רואים ביהודים גם את בני העם הנבחר שממנו קם משיחם ואת מלכות יהודה הקדומה כמקור שממנו הגיע קודש הקודשים שלהם: לוחות הברית הגנוזים בכנסייה שמורה ומוגנת באקסום, הבירה הקדומה. על פי המסורת האתיופית מלכת שבא יצאה מאקסום צפונה וביקרה את שלמה המלך. היא הרתה לו ולימים ילדה בן – מנליק הראשון. בבגרותו ביקר מנליק את אביו בירושלים ונטל מבית-המקדש את לוחות הברית. מאז, על פי המסורת הם שמורים באתיופיה.

 



מידי שנה מציינים באתיופיה את חג הטימקאט, המקפל בתוכו שני אירועים. האחד: חג האפיפניה (התגלותה של רוח הקודש במהלך הטבתו של ישוע על ידי יוחנו המטביל בנהר הירדן) והשני – חג הגעת לוחות הברית מירושלים לאקסום. גם כיום בקודש הקודשים של כל כנסייה מונח העתק של הלוחות המכונה תאבות (תיבה). במהלך חג הטימקאט נישאים לוחות הברית מהכנסייה אל מקור מים סמוך ובו, לאחר ברכתו של הכומר הממיר אותם מיסטית למי הירדן, נערכת טבילה המונית. איש הדת הנושא על ראשו את התאבות הוא ליבת התהלוכה, אולם לצדו צועדים אנשי דת שונים, נערי כנסייה הנושאים סמלי כנסייה, צלבים מסוגננים ושימשיות רקומות. ההמון המלווה מכה בתופים, רוקד ושר והשמחה גדולה!





אחד המקומות המוכרים ביותר לראות בהם את הטימקאט במיטבו הוא בריכת פסילידס בעיר גונדר. הבריכה הוקמה על ידי המלך פסילידס, מייסד העיר גונדר, במאה ה-17 ונועדה לשמש להטבלה חוזרת של בני עמו שבימיו של אביו, שתמך באמונה הקתולית, המירו את דתם וזנחו את הכנסיה האתיופית האורתודוכסית. כיום משמשת הבריכה אבן שואבת לשמונה כנסיות שמביאות את התאבות שלהן אל הבריכה בתהלוכות מפוארות. המון גדול מתנקז אל סביבות הבריכה עם התהלוכות כבר בערב החג. יחד עם התאבות, המאוכסנים למשך הלילה במבנה הנטוע בלב הבריכה לנים המאמינים על הדשאים שמסביב וממתינים בציפייה לטקסים שמתחדשים עוד לפני עלות השחר.


 

עוד לפני זריחה התחילו התפילות על גדת הבריכה. במשך שעות ארוכות התפללו אנשי הדת בשפת הגעז הקדומה שלא מוכרת למאמינים. בחלק מהמזמורים התנועעו אנשי הדת מצד לצד והניפו את מטותיהם הארוכים כמבקשים לחדור את הרקיעים העליונים. המון גדול נאסף סביב, כולם נדחקו קדימה על מנת להיות קרובים ככל האפשר אל המים ולחזות באנשי הדת. 
 


בשיאו של הטקס ירד אחד מאנשי הדת הבכירים במדרגות היורדות אל הבריכה כשהוא מלווה בכמה מקורבים. בזרועו הניף צלב מוזהב גדול שאותו הנמיך אט אט, ברוב טקס עד שנשק למים. בכך הפך את מי הבריכה כולה לצֶבֶּל, מים מקודשים. עם הפיכתם המיסטית של מי הבריכה למימי נהר הירדן זינקו מאות נערים עירומים למחצה אל המים, מתיזים מים לכל עבר. זה היה הרגע שבו נסוגו כהני הדת לאחור ופינו את הבימה הטקסית לבני הקהילה. ההתרגשות והעליצות בקהל היו עצומות – ניגוד עז לטקסיות הרצינית והמאופקת של הטקס עד אז. עוד ועוד אנשים קפצו למים.




רוב רובם של הקופצים למים היו נערים צעירים וגברים, אבל בהדרגה יותר ויותר נערות אזרו אומץ וקפצו למים אף הן. היה מתמיה לראות שחלק מהקופצים למים הקדימו והשילו מעליהם את כל בגדיהם כאילו לא רצו שדבר יחצוץ בין גופם למים הקדושים. אישה צעירה שקפצה למים במלוא מערומיה איבדה עת הכרתה ונותרה לצוף על בטנה, פניה במים. כמה נשים שהבחינו בה החלו לזעוק. מיד זינקו לעברה כמה נערים שהניפו אותה ונשאו אותה מחוץ לבריכה כשהם תומכים בישבנה ובשדיה. נוכח החיזיון עלו צחוקים רמים מכל רחבי הבריכה.