דף זה הוא החופשי מבין דפי האתר. כאן תמצאו הגיגים, מחשבות וביקורות - דברים שמעסיקים אותי, נושאים שלדעתי יש להעלות  על סדר היום או דעות שחשוב לי להשמיע.

בתפר שבין יום הזיכרון לחיילי צה"ל ליום העצמאות

ערב יום הזיכרון
"כאן גרים כל הזקנים של הקיבוץ" הסביר לי כשחצינו את המשק בדרך לשער שיוצא אל השדות.
"אתה יודע למה?" שאל בשובבות ומיהר לענות: "כי זה הצד שקרוב לבית הקברות. לא צריך לסחוב אותם הרבה".
מי היה מאמין שלמרות שחדרו של יונתן היה בעברו האחר של המשק הוא ידלג מעל כולם, גם מעל זקני המשק ויקדים את כולם בהגעה לגבעה הסמוכה: בית העלמין.
יונתן לא היה גיבור. הוא היה אדם. הוא היה חבר. החבר הכי טוב שלי מהצבא.
דווקא השיחה האחרונה שלנו, בטלפון, הסתיימה באקורד צורם. הוא נמצא עם צוותו בצפון, בעיצומן של הכנות אחרונות לפני פעילות מבצעית ברצועת הביטחון.
"החיילים שלי מוכנים לכל דבר. הפכתי אותם למכונת לחימה משומנת" הוא אמר לי בביטחון יהיר.
אני, שכבר ידעתי צעד או שניים באותם אזורים שמעבר לגבול היסיתי אותו והזהרתי אותו מפני דיבורים כאלו. הוא לא אהב את דבריי.
היה לו נוח להתמסר לתחושת הביטחון. נפרדתי ממנו בכעס.
יונתן, כמו רוב חללי צה"ל לא היה גיבור. גם קשה לי לומר שהוא מת על "קידוש המולדת" (מה גם שלא על אדמתה מת). הוא היה עלם צעיר, מוכשר עד בלי די, שאימץ אל לבו סיסמאות שחוקות על חובת ההגנה והביטחון. כמו רבים מאתנו בגיל העשרים הוא ביקש לבסס את מעמדו ואת מקומו בעולם דרך מעשים ובחר בצבא, ככרטיס כניסה מובטח לחברה שלנו. משבחר בדרכו הוא עשה את הדברים, כהרגלו, בצורה היסודית והמקצועית ביותר שיכול היה ובחר שלא לפקפק, אף לא לרגע בנחיצות שבפעילות צה"ל בדרום לבנון.
ציונות? - לא קונה. אני משוכנע שכמו רבים אחרים המניעים של יונתן לבחור בקצונה, ללכת בדרך בה בחר, היו קשורים באופן המסולף שבו בני הארץ הזו בוחרים להגשים את עצמם ולזכות בהערכה.
עד מתי?
כמה ימים אחר כך, בליל חורף קר (29-30.1.1997) התקשרה אלי אחת הסמב"ציות שלי, שהיתה קרובה אלי מאד.
"הכוח של יונתן עלה על מטען. יש פצועים".
הוא ביניהם? ריחפה השאלה ותשובה לא הייתה לה.
הטלפונים הגיעו מידי כמה דקות, בהפרשי זמן שנקפו כנצח. שלג דק ירד עלי בזמן שהסתובבתי כמו ארי בסוגר ברחבי קיבוץ מצר, בדרום רמת הגולן שבו התגוררתי אז.
"הוא בין הפצועים" הודיעה לי. ואחר כך ,"יש פצועים קשה" לחשה ו... "הוא ביניהם" ו... לבסוף כשהתקשרה ושתקה ידעתי לבד: הוא איננו.
איננו.
"מצטערת" אמרה.
אולי יונתן כן היה גיבור. מסיפורים, למדתי שמילותיו האחרונות היו רוויות הומור. "אז בכל זאת יוצאים חמשוש" אמר לחייליו. אולי בגלל שניסה לתפקד ולשמור על קור רוח עד הרגע האחרון איש לא שם לב עד כמה קשה הוא נפצע. השעות נקפו והדם זרם וכשגילו את חומרת המצב כבר היה מאוחר מידי.
הספר "בית מטבחיים 5" שקיבל מאמו היה בתא הגב של האפוד שלו והושב לאמו כשהוא כולו מחורר עלי ידי כדוריות העופרת שפלחו גם את הגוף שנשא את האפוד.
לא אכנס כאן לפרטים נוספים, שלעולם לא יתנו מנוח ושעליהם לעולם לא אוכל לסלוח:
כיצד בלילה הקודם חזו צד"לניקים בחולית חיזבאללה שמלכדה בדיוק את האזור שאליו נשלח. המידע הועבר לחטיבה, אך הקמב"צ שהחליף אותי ויתר הקצינים שכחו להעביר את המידע לכוח. גם לא אעלה כאן את השאלה שלעד תצרוב את נפשי: מדוע מפקדי יחידה בעלת יכולת הסוואה מהמתקדמות ביותר בצה"ל בחרו לשלוח כוח מארב אל תחתית וואדי עמוק, חשוף ברובו, עם תקשורת בעייתית, ריבוי שטחים מתים וקושי של ממש בחילוץ.
הכוח של יונתן לא היה הכוח הראשון שנשלח לשם. שלושה שבועות בלבד קודם לכן (8.1.1997) שלחה אותה יחידה כוח אחר שלה, שיצא משם עם הרוג וכמה פצועים.
על כריכת סיכום האירוע שהעביר קצין האג"מ של החטיבה המרחבית לקמב"צ נכתב "הדו"ח לא שלם, אבל נשלים אותו אחרי האירוע הבא", שכאמור לא איחר לבוא, אלא שהפעם גבה שלושה הרוגים ופצוע.
עם שחר הסיע אותי אל הלוויה בקיבוץ שובל אבא של מורן, זוגתי באותם ימים. "הוא לא הגיע ללוויות של חברים שלו ומאז לא סולח לעצמו. תן לו" התעקשה כשהבעתי את אי הנעימות מכך. ארבעה ימים בלבד אחר כך הסיעה אותי אמא של מורן לצפון עמק החולה, כדי להשתתף באיסוף ובזיהוי חללי אסון המסוקים, שאת כולם הכרתי.
את הרשימה הסופית והמעודכנת של ההרוגים הכנו מורן ואני יחד.
כמה שנים אחר כך, בחורף 2002 (9.2.2002), הלכה גם מורן. כמה נערים פלסטיניים רעולי פנים דקרו אותה למוות בזמן שערכה טיול לילי בטיילת ארמון הנציב , בואך "יער השלום" בירושלים.
מורן נותרה לדמם למוות תחת שיח. היא התקשרה למשטרה, שערכה חיפושים נרחבים אחריה. כמה שעות אחר כך, זמן קצר לאחר שהפסיקה לענות לטלפון הסלולארי שלה, היא נמצא מחוסרת הכרה ומתה בדרך לבית החולים.
"כואב פחות למות מהר" היה המוטו שאימצתי לי בלבנון, אבל שניים מהאהובים עלי ביותר הפרו אותו בבוטות וגססו הכי לאט שאפשר, מאבדים את דמם וקופאים למוות.
אני לא הייתי לצדם.
 

בתמונה: העלייה לבית הקברות בשובל

ערב ​יום העצמאות 
בשעה זו נעה המדינה כולה מקדרות האבל לצהלה רמה. כמו בשנה שעברה המוזיקה ברדיו מודהרת בקצב מהיר אל מחוזות השמחה, מותירה מאחוריה עננת אבק שמחרישה את הדהודי הצפירה. בהר הרצל שוב הדליקו משואות. נכון, השנה נשים בלבד הדליקו משואות והזמרות לא היו אותן זמרות, אבל הטקס היה אותו הטקס, מלא רשמיות ופאתוס לתפארת.
חלפו עברו הימים שבהם התמסרתי לריתמוס המוכתב, המר מתוק, של הימים הללו. ימים שבהם הייתי שבוי בחגיגיות הפשוטה של הדברים: חולצה לבנה, עמידת דום, מדבקת "יזכור" עם איור של דם המכבים, זיקוקים בהר הרצל שנצפים מגג בית הורי, פטישי פלסטיק וצמר גפן מתוק.
חבל שאיני יכול עוד לקבל את התכתיבים החברתיים ואת הסמלים הללו מבלי להתמלא מיאוס.
איכשהו נמאס לי מהריתמוס החוזר, הידוע מראש: מעין סחרור פנימי שמנעדו המיטלטל לא תואם את מידות לב האדם, סחרור שנע תמיד בתוך אותם מעגלים שבהם עולה הרגש על גדותיו, אך מבלי שיפרוץ אותם, חלילה. שלא יתרחב ויכיל.
סחרור מקובע, מקבע ומבאיש.
מוזר. דווקא בימים הללו, שבהם לכאורה מתגברת תחושת האחווה והסולידאריות, אני חש תמיד הכי בודד.
נכון, במהלך חיי ליקטתי אנשים נפלאים כמו שמלקטים פנינים, אנשים שגם אני יקר ללבם. אולם הם קומץ ובוודאי לא מעידים בהתנהלותם על מה שנקרא כאן "חברה".
בהשקיפי מהמקום בו אני נמצא על עברי, על הערכים שהיו חשובים לסבי וסבתי למשל, ועל מידות שחשוב לי שתתקיימנה בחברה אני תוהה כיצד הכול השתנה כאן כל כך מהר, תוך שני דורות בסך הכל.
כיצד מתוך חזון עצום שצמח מחוסר כל, תעצומות נפש וגוף, חיבוטים של ממש בדבר יציקת תוכן חדש, ממשי לקיום, הפכנו למדינה כה מסואבת?
כיצד קרה שאין בי טיפת אמון במוסד המדינה שלו הקדשתי שנים לא מעט ושלו אני מקדיש חלק ניכר מהכנסותיי?
הרי גם "מהפכת" צדק חברתי לא עסקה בחובותיו של הפרט לחברה, אלא בעיקר ב"מה שמגיע" לנו. יש מי שיגיד שמדובר בדור שלי, שסרח, אבל אני פוגש לא מעט את בני הדור של הורי, כמודרכים. רבים מהם, ובעיקר אלו שרכשו בחייהם השכלה וגם ממון, יכולים לספר על הוריהם החלוצים שחלו בקדחת, על ילדותם הדלה או על לידתם במחנה העקורים ברגן בלזן, אבל בבד בבד גם בקצה העולם, אי שם בלבה של אסיה, הם מתהלכים כאדוני הארץ, רומסים את המקומיים במילים חדות ומחוות גסות, באים בתביעות לא הגיוניות ודורשים את ש"מגיע להם".
כיצד קרה שגם ה"שמאל", שאליו אני בדרך כלל משויך פוליטית, טובע בתוך הציניות של עצמו?
אין לי תשובות לכל השאלות הללו, אבל לחוש גאווה ושייכות לרוב מה שמתרחש כאן אינני יכול.
עצמאות? נראה שהמושג הזה דורש בירור מחודש, אלא אם כן הקשר שלו לשעבוד עז עד כדי זהות.
חג שמח?