דף זה הוא החופשי מבין דפי האתר. כאן תמצאו הגיגים, מחשבות וביקורות - דברים שמעסיקים אותי, נושאים שלדעתי יש להעלות  על סדר היום או דעות שחשוב לי להשמיע.

הגיגי מסע בהודו - חורף 2012

(18.1.2011, קוצ'ין, דרום הודו)
מספרים שאת אריחי קנטון הסיניים, המצויירים כחול על גבי לבן, קנה הראג'ה של קוצ'ין לעצמו, אלא שיהודי ממולח, שנמנה על מקורביו גלה את אזנו כי לשם זיגוג האריחים נעשה שימוש בשומן פרה. הראג'ה ההינדי המזועזע השליך את האריחים אין חפץ בם ברוב תיעוב וכך התגלגלו להדר את רצפת בית הכנסת פרדסי, הסמוך לארמון. מספרים גם שמי שמזין עיניו די זמן באריחים המצויירים יכול לראות בהם את עברם של יהודי קוצ'ין ואת עתידם. היבטתי ממושכות בבתים הקטנים, משופעי הסכך, שחסו בצל צמרותיהן המשתפלות של צפצפות בוכיות. הם נצבו על גדותיהם של פלגי מים שלא נמנו עם נהרות בבל. את עברה של הקהילה המפוארת לא הצלחתי לראות. הוא נתחב לעומק הרווחים המאובקים שבין האריחים. על פני הרצפה התגולל לו הווה כאוב, הווה שגם בזקנתו בני קהילתו נוטרים טינה זה לזה, מסוכסים, תובעים את עליונותם ובזים ליתר. עצוב לראות אנשים שבועדם בחיים משקיפים מחלונם על אבן הגולל החותמת את חייהם ואת פאר קהילתם.


 
19.1.2011
את סוצ'ינדרה פגשתי לראשונה לפני כ-12 שנים. אז הוא ניהל מרכז קתקאלי קטן בסוכת קש קטנה על שפת המים בפורט קוצ'י. מידי ערב, בחמש, היו השחקנים מתחילים במלאכת האיפור המדוקדקת. צבעים טבעיים עזים עורבבו בשמן קוקוס ונמרחו על הפנים בתנועות מיומנות. כשעה אחר כך החל הסבר קצר על הריקוד, התנועות הנהוגות בו והבעות הפנים והעיניים המפליאות ובעקבותיו ריקוד. הקהל, שישב על מחצלות ונאבק ביתושים הביט ברקדנים בפליאה, מנסה להבין את פשרם של הריקודים הזרים ואת הסיפור שמאחוריהם. פליאתי הרבה זימנה אותי למקום מידי יום. חיוכו של סוצ'ינדרה, שהיה רחב ושופע מלכתחילה, התרחב כל אימת שראה אותי. בהדרגה התאפשר לי להכנס לחדר ההלבשה ולשמוע סיפורים רבים מפי הגבורה עצמה. חלפו מאז לא מעט שנים. סוצ'ינדרה ידע מאבקים רבים. אל חלקת האדמה הזעירה שלו נלטשו עיניים רבות. המצאותה על קו המים וסמיכותה לטיילת הראשית בעיר הפכה אותה נקודה יוקרתית ומבוקשת. פעמיים נשרף המרכז, כמה פעמים הוכו הרקדנים. בינתיים הגדול שבהם נפטר מלוקימיה. לפני כמה שנים הצליח סוצ'ינדרה לפתוח מרכז חדש וגדול. באולם הממוזג ישנה במה מוגבהת, מערכת הגברה טובה ויציע עליון. התיירים יושבים על כסאות נוחים ואין עוד יתושים, אבל קולו של סוצ'ינדרה, המלווה את הריקוד כולו בשירתו, עודנו בוקע ממעמקי הנשמה ומציף אותי, כל פעם מחדש, ברעד נרגש ועורג.   
 

21.1.2012
רסיס שלדג צולל למים,
פרפור של לב.
עכשיו אני בוודאות יודע;
עודי קיים, עודי אוהב.
 
 
24.1.2012
מחלון דירתו של קאושיק נשקפים רבי הקומות המהודרים של שכונת היראננדאני. למרגלות הבניין מגרש חנייה שבו חונים חרש רכבים ממורקים. מעבר למגרש החניה גינתו המטופחת של הבניין הסמוך, שבה עורכת קבוצת דיירים שיעור התעמלות על מזרונים שנפרשו על הדשא. על השביל ההיקפי צועדים במרץ גברים ונשים בבגדי ספורט קצרים ושביניהן גם חבורה מכוסה מכף רגל ועד ראש של נשים בבורקות שחורות. כמה דיירים מובילים את כלבם המטופח ברצועה. ממש מעבר לחומה הגבוהה המקיפה את הגן ואת מגרש החניה משתרעות משכנות העוני. סביב בריכת מים עשויה בטון גס מסתבנים מספר נערים. אחד מהם משתמש בקסדת פלסטיק הנהוגה כאן בעבודות בניין כדי ליטול ממימי הבריכה ולצקת על גופו השחום, המבריק. בתום הרחצה הם כורכים יריעה סביב גופם, מסירים את התחתונים הלחים ולובשים יבשים תחתיהם. סביבם קרקע בוצית שהם משתדלים להשמר מלשקוע בה. בסמוך מבנים נמוכים, רעועים, הבנויים גיבוב של לבנים, לוחות עץ ופח. ילד קטן מגיע עם מיכל מים כדי למלאו ומתאמץ מאד בגוררו אותו חזרה ופעוט ערום שמתרוצץ כורע לעשות צרכיו. כמה קל לחיות את החיים מבלי לראות את מה שנמצא ממש מעבר לגדר.
 
****
לפנות בוקר הופיע על רחבת העפר שלפני המקדש הקטן רקדן שהיה לאחד מגלגוליו המקומיים של שיווא. עיניו כוסו בקימורי מתכת שנראו כעיני דרקון ופניו, ששני מפרשים מעוטרים, ספק אוזניים ספק כנפיים הוצמדו אליהן, אופרו בכבדות. הרקדן הערום ךמחצה, שגופו נצבע בלבן ואדום, לבש חצאית עשויה נצרי קוקוס ועל קרסוליו שפע אצעדות ופעמונים. על ראשו הניחו כתר שגובהו כמה מטרים וסביב מותניו קבעו מוטות במבוק ארוכים שבקצותיהם אבוקות שהובערו. הרקדן האל הפך למעגל של אש, שהוא ליבתו. התופים הלמו בעוז עת שמתופפים שחומי גב ונוטפי זעה היכו בהם. החצוצרות הריעו, הלבבות פעמו ורחש עבר בקהל הכפריים שהתקבצו עוד בטרם שחר. אז החלו הקפות איטיות של המקדש הקטן. את האל ליוו נשים רבות שצעדו לפניו, הולכות לאחור. בידיהן פמוטים בוערים ועל פניהן ארשת חתומה. שיר ארוך, אינסופי, נישא ברוח.
בתום ההקפות עצר מעגל האש המסתחרר מול פתח המקדש. הסירו ממנו את הכתר העצום והוא החל להשתולל. אבוקות האש התפוררו ונשרו ממנו, ניתזות לכל עבר ומבריחות את האנשים הרחק. כשנשרו כל הפיסות הבוערות מיהרו להסיר ממנו את חישורי הגלגל שכבה. עתה ההשתוללות הייתה עזה יותר. בהעדר המשקל העודף והמסורבל גופו של הרקדן הטלטל בפראות והוא התרוצץ באמוק מצד לצד של הרחבה. משולהב לקריאות הקהל הוא קפץ לגובה רב. בינתיים עלה השחר. צלליות העצים החלו להיראות על רקע שמים מתבהרים. היום הביס את הליל והתופים נדמו. מילאה אותי תחושת קתרזיס מופלאה: קמאית ומרטיטה. יצרים בסיסיים התעוררו בי; פחד ואמונה. מדהים היה שבאותו רגע ממש שבקה המצלמה שעד אז עשתה עבודתה נאמנה.
 
****
"גוד מורנינג, סר" אמר לי בירג'ו, המשרת הצמוד של קאושיק. אמש מיהר לקחת ממני את המזוודה ולהכניס אותה לחדר  והציע לי שתייה. מאוחר יותר הוא הכין אוכל לקאושיק ולאורחיו, אך נעלם במטבח מיד לאחר שערך את השולחן. בירג'ו נע בעצלתיים. הוא כמעט לא יוצא מהבית, אלא אם כן עליו לעשות קניות. הוא מטפל בכל צורכי משק הבית, מפטם את הצ'ילו של קאושיק בטבק מעורב בחשיש ואוסף את צרכי הכלבים שמשום מה איש לא מוציא אותם לטיול ומטילים את צרכיהם בכל פינה בבית. את הרצפה מנקה אישה זערורית, לבושה בסארי צהוב ולמצחה טיקה אודמה וגדולה כפנס, המגיעה מידי בוקר. היא מטאטאת באגודת עשבים ואחר כך זוחלת על המרצפות הגדולות כשבידה סמרטוט. כשהוא מסיים את עבודותיו הוא יושב וצופה בטלנובלות בוליוודיות, מנמנם או בוהה בעיתון. איזה חיים יש לו, הרהרתי לעצמי, קאושיק, כאלו קרא את מחשבותיי אמר לי "תראה את בירג'ו. הוא חזק יותר מכולנו. זה כוח סמוי שלא מיד מזהים. מנקה את השירותים שלי כל יום. כל יום משך שנים, מבלי שארשת פניו תשתנה, מבלי שירגיש מושפל בשום צורה. לבירג'ו יש הכוח האמיתי של נתינה. אנשים כמוהו הם המורים שלי."
 

25.1.2012
קאושיק התיישב מולי בתנועה נמרצת. "אתה עומד לשמוע דבר שטרם נשמע בעולם כולו" הצהיר. הדבר הזה, כך הבהיר, גרם לכל החברים שלו להתרחק ממנו, למשפחתו לכעוס עליו ולדאוג מאד לגורלו, אבל הוא מבהיר שהוא בטוח במעשיו ולא מודאג בכלל. קאושיק מנהל חברת קבלנות בנייה. לדבריו, החברה שלו מגלגלת מחזור של כ- 10 מיליון דולר בשנה. הישג מדהים עבור מי שלפני כמה שנים החל כמוכר לבני בנייה בשכונות העוני של מומבאי. הדירה שבה הוא חי עלתה לו יותר מעשרים מליון רופי ועד לאחרונה נהג במכונית פורשה. לפני כמה חודשים הקים קאושיק עמותה שנועדה לסייע לעניים שבעניים. הוא החליט להקים מוסדות להשלמת השכלה לבעלי משרות שונים; מורים, רופאים, אנשי ממשל ומדינה. הוא מממן את השיעורים, הניתנים בחינם. ההסכם הוא שבתמורה למה שייקבלו יהיה עליהם להעניק מזמנם לכפריים; רופאים ייצאו לכפרים נידחים ויערכו בדיקות וטיפולים, מורים יחנכו תלמידי בתי ספר באופנים שונים ואנשי הממשל והמדינה יסייעו בארגון הכפרים. המקום הראשון שבו הוקמה מכללה שכזו הוא סיטאמרי במחוז ביהאר העני. "גותם ג'י, אתה מצטרף אלינו או לא? אתה תפסיד את כל חבלי ההתהוות של העמותה. זו הזדמנות של פעם בחיים לבוא ולעזור ככה למי שאין לו כלום ולקבל תמורה אדירה בעבור זה". מה חדש? קאושיק הצהיר על פרישתו מחיי החומר. "אני פאקיר" הסביר, "לא נשאר לי כמעט כלום ומהיתר אשתחרר בקרוב. הדירה תמכר בקרוב אפילו את הביטוח הרפואי שלי ביטלתי". הוא ימשיך לנהל את החברה, אך ישקיע את כל רווחיו בעמותה ההומאניטארית אך יחיה על קיבוץ נדבות. "מי יוכל לסרב לבקשותיי כשייראה איזה אורח חיים אני מנהל?" איכשהו בתוך להט הדברים שלו לא ברור לי עד כמה העשייה שלו נעשית למען הזולת ועד כמה הוא פועל למען חיזוק אישיותו מתוך מסגרות הודיות תרבותיות מסורתיות. ימים יגידו.
 

27.1.2012
 
בורקה שחורה ורחבה, זרועת כוכבים
התכנסה בכד החלב של נושאת המנחה.
פעמון השחר צלצל עת פסעתי
בעקבות כפותיה היחפות
במשעול האמונה סחוף הדעת
אל המקדש.
 
(בדרך ממומבאי לאחמדנגר)
 

29.1.2012
יהיה מי שיגיד שזה היה מטורף משהו לנסוע את כל הדרך ממומבאי אל הכפר הנידח רלגן סידדהי, אי שם במהארשטרה, רק כדי לנסות ולפגוש את המהפכן ההודי אנה הזארה בכפר הולדתו. כשנסעתי, כלל לא ידעתי היכן הוא נמצא. כשהגעתי, לאחר נסיעת לילה ועוד כמה שעות, הסתבר שהוא אכן בכפר, מחלים מאשפוזו לאחר שביתת הרעב האחרונה. איכשהו הצלחתי להבקיע את סוללת האבטחה ולזכות בלחיצת יד חמה ובראיון אישי בן שעה. היה מעניין לגלות את הקשר בין האיש לבין יאדו באבא, דמות נזיר שהייתה לאל וללמוד על מרקחת האישים שמזמזמת סביבו ללא הרף. איש איש ומניעיו. על כל זאת ועוד בהזדמנות. שבוע טוב לכולם. 
 

3.2.2012
הודו משתנה במהירות. זה ניכר בקו הרקיע המרשים שמומבאי מצמחת ובתנופת בניה גדולה שנראית במקומות רבים. השינוי נראה בעוד המון דברים קטנים. אני זוכר היטב כיצד לפני 15 שנה ניצבתי בשעת טרום זריחה, ממתין בתחנת אוטובוס. סביבי הסתדרו מקומיים בשורות. הנמצאים בשורה הראשונה כרעו בחצי מעגל, אלו שמאחוריהם רכנו עליהם והניצבים בשורה השלישית עמדו מתוחים מאחור. לקח לי זמן להבין שלא אותי הם בוחנים, אלא את השעון הדיגיטאלי הפשוט שנצנץ על פרק ידי השמאלית. חומד לצון שילבתי את ידי על חזי בצורה הפוכה, כך שפרק יד שמאל יהיה תחת זרוע ימין ולא להיפך. התגובה לא איחרה לבוא; ראשם של רבים מהצופים בי בדממה נע כמחוג בנסיון להציץ בשעון מלמטה. בשנים האחרונות קל להשיג שעון דיגיטאלי ורבים מתהדרים בכזה. מספר הפרסומים לבתי הספר לאנגלית ולמחשבים גדל במידה ניכרת. כמעט בכל מקום יש תשתיות סלולאריות וכמעט לכל אדם יש מכשיר סלולארי, לעיתים גם מדגם משוכלל ורבים מהלכים כשאוזניהם ספונות באוזניות. איפה הימים שבהם הייתי צריך לשקול אם לשלוף מתיקי את המינידיסק שלי בידיעה אילו תגובות סקרניות ומנקרות עיניים הוא יגרור? במפגשים מזדמנים בדרכים ממהרים מכריי לרגע לשלוף את מכשירם הסלולארי ולהראות לי בגאווה את תמונת האל שלהם, השמורה על הצג. השינוי ניכר במחירו של הצ'אי במקומות הכפריים, שעלה מרופי או שתיים לחמש רופיות הכוס. הוא ניכר בעובדה שכל המטבעות הישנים יוצאים מהמחזור ובמקומם מוטבעים מטבעות חדשים, נוצצים. הוא בא לידי ביטוי בכך שמחירי התחבורה הציבורית התייקרו וכי באוטובוס המקומי רבים משלמים לכרטיסן בשטרות גדולים, שכלל לא נראו קודם, ולא מחטטים עוד בקפלי בגדיהם בתורם אחר הרופיות הבודדות. משתנה במהירות ונותרת הודו.
 
*** 
אך יצאתי מהגסט האוס לסיור רגלי קצר ומיד חלפה על פני תהלוכת לוויה. כמה מתופפים, אלונקת מת נישאת על כתפיי כמה גברים, מעוטרת כולה בפרחים. רק פני המת, ממושקפות, הציצו מבין עלי הכותרת ונותרו דוממות נוכח קריאות "יחי האל ראם" ו"ראם הוא שם האמת" שהשמיעו הגברים הצועדים מאחור ונוכח הפרחים והאבקה האדומה שהושלכה מעליו באוויר. בירור קצר העלה שמדובר בגבר בן 60. כמו בטלנובלה הודית, אמש הוא רב עם בתו שנפגשה עם בחור שלא על דעתו. בלהט המריבה הוא לקה בלבו ונפטר. פסעתי אחרי הצועדים אל גהאט השריפה שעל גדות הנהר. בטבעיות רבה וללא שמץ של ביטויי יגון וצער הניחו את הגופה במים, קרעו ממנה את בגדיה, שטפו אותה והזליפו מים אל פיה. בנו של הנפטר התיישב על סלע סמוך וגלח גילח את כל שער ראשו למעט ציציצ בודדת. הגופה המעורטלת נישאה אל המוקד, נמשחה בחמאה וכוסתה בחומרי בעירה; זבל פרות וגזעי עץ. בתום התגלחת טבל הבן במים והולבש בדהוטי לבן. הוא נטל כד חרס ומילא אותו במי הנהר. כשעלה, פנה אל חברו וביקש ממנו לוודא שהוא יודע איפה החולצה שלו, כי הסלולארי נמצא בכיס. בכד נוקב חור קטן ומים פרצו ממנו. כשהוא נישא על כתפו סבב הבן חמש פעמים סביב המוקד, כנגד חמשת היסודות המרכיבים את העולם, וניפץ את הכד למרגלות רגלי אביב. הדבר שב ונשנה כשהוא אוחז באגודת זרדים בוערת. רק אז הוצת המוקד. הגברים התיישבו על סלעים סמוכים ושוחחו על הא ועל דא, אבל היה רגע אחד שבו קם הבן והביט במבט עמוק, טעון, בעצים המתפייחים ובלהבות המכלות את מה שהיה אביו. דקות אחר כך נוצק כד חמאה מעל ראשו של הנפטר. המשתתפים בלוויה השליכו באופן סמלי גזר עץ או זבל פרות יבש אל המוקד, מיהרו לרחוץ בנהר והסתלקו משם, מותירים את המוקד בוער על גדות המים. לוויה של יום שישי בצהריים.   
 
4.2.2012

ככל שאני שב והופך בהבדלים שבין הודו לישראל, אני משתכנע שמה שהגדרתי אותו כהבדל התהומי בין שתי המדינות הוא אכן כזה. בארץ רווחת מאד השאלה "האם אתה מאמין באלוהים?" התשובה "כן" או "לא" ערבה או לא ערבה לאוזניו של השואל בהתאם לעמדותיו. בהודו, השאלה הזו לא קיימת. נקודת המוצא הבסיסית היא שכולם מאמינים, כל אדם בדרכו ובאלוהיו. לכן השאלה הרווחת היא: "Which god do you believe in?" השוטטות בין מקדשים הינדיים, מסגדים מוסלמים, מנזרים בודהיסטיים, היכלות ג'יין וצריחי כנסיות דחקה בי לברר עם עצמי Which god do I believe in?. לאחר לבטים ממושכים בחרתי ב'אלוהי אי הידיעה'. אין כוונתי בפולחן לחוסר ידע (אגב, לדידי, בורות אינה חוסר ידיעה, אלא ידיעה שגויה), אלא בהכרה התמידית במגבלותיי האנושיות והכרתי בידע הנשגב, הנסתר ממני. התרגול הזה של אי הידיעה מתוך ההכרה בקיומו של הידע הגנוז הם סוג של פולחן קבוע עבורי, שמלמדני צניעות וממלאני ערגה.
 

9.2.12 (מהאשוואר)
ראיתיו כזקיף קרח אכזר
ראיתיו כעמוד אש נשרף בלהט עצמו,
אך אותו בתוך נטיף נפשי לא מצאתי.
 

10.2.1012

אני מביט אל תוך עיניה, שגילן ללא שיעור. הן מפיקות חוכמה קיומית ונדיבות אין קץ. מצחה הרי ההימאליה. ארובות עיניה טרשי רמת הדקאן שקמטי נהרות עמוקים חורצים בהם. נדמה לי שאני מזהה את נתיבי זרימת דמעותיה; הגנגס והאינדוס. תחת סנטרה נפגש הים הערבי עם מפרץ בנגל. מבטי הנבוך נופל על קפלי בטנה החשופה, המהודקת בסארי בלה, אותה בטן שמאז עצמאותה ילדה רבבות אינספור והכפילה את מספר בניה. בראותי אותה שפופה בשדה החיטה, קוצרת עמל יומה אני תוהה מה השתנה עבורה מאז שלטו כאן הבריטים והמוסלמים. "אתה ראית את הודו יותר ממני. היית כאן והיית שם, אני רק עם משפחתי חייתי" היא אומרת כמתנצלת.
"אבל את ההוויה עצמה. את היא הודו" לוחשות שפתיי.
 
***
שנתיים שאני מספר את עצמי, שנים שאני מהלל את כישורי ידיהם של ההודים. מדוע, אם כך, היה גורלי ליפול בידיו של ספר רחוב צעיר ופוחז שידע ללעוס פאן, לירוק למרחק, לעשן, אולי גם לגלח אבל בהחלט לא לספר? יצאתי מתחת ידיו ומראי כחתול רחוב שחור שחלק מפרוותו נשרפה. בצר לי שלחוני המקומיים אל באבא זקן, יודע נסתרות, שנחבא מאחורי אחד הגזעים העבים על גבול הכפר והשדות. "אולי הוא יוכל למצוא בפדחתך שתי שערות באורך זהה" הציעו. הלכתי אצל הבאבא שכדי לגלות נסתרות נשף עננת צ'ארס סמיכה אל בין שערותיי, אלו שנותרו גדלות פרא ואלו הקצוצות. "אתה איש של תנודות" אמר לי, "יש בך מזה ויש בך מזה. אני רואה את זה בשערות". הצבעתי מעלה, אל צמרתו של העץ עב הגזע. ענפיו התפצלו לנימים דקים שיצרו בקצותיהם קו מתאר אחיד, עגול ומופלא. "כזה אני רוצה להיות, באבא" לחשתי לסגפן במבוכה. "בשביל זה אתה צריך לשבת כאן שנים, להעמיק השורשים" הסביר לי הסגפן ששערותיו הפרועות השתרגו על גבו. ישבנו ושתקנו תחת העץ, מעמיקים שורשים, לא בהכרח מתקשרים, עד שקמתי, הודיתו לו והלכתי אל ספר רחוב אחר. הוא הוציאני מתחת ידיו, מסופר כראוי וחלק למשעי. ועתה הריני מוכן לקבל פני שבת כאחד הדשאים.
(שבת שלום ומעט באיחור: ט"ו בשבט שמח) 
 

11.2.2012

מאמש שוב מכה בי המחשבה עד כמה אני קליפה ריקה בעיני רוב רובם של ההודים. מעבר להיותי אדם לא מוכר אני זר. זר במלוא מובן המילה ההודים לא באמת אוהבים את בני המערב ויטעה מי שיאמר שכן. אנחנו מקסימים אותם במיניות המשוחררת, במתירנות הגופנית, בחומריות המפוארת ובטכנולוגיה הנוצצת. יותר מכל אנחנו מכשפים אותם בכסף שלנו, אבל מעבר לכך אנחנו קליפה ריקה בעיניהם. ההתייחסות הטקסטואלית המסורתית של ההינדואיסטים אל זרים היא 'מְלְיֶיצָ'ה', 'חיית יער ברברית' (סנסקריט), שאין לה כמעט מקום בחברה המתוחמת שלהם. מאז, התפתחה אותה תפישה תרבותית קדומה זרמו הרבה מים בגנגס. הודו הייתה נתונה לכיבוש מערבי מתמשך ולשלטון בריטי דורסני שהשליט את עליונותו ופצע עמוק וקשה את הציוויליזציה המקומית. ערכים רבים התערערו במפגש עם המערב והם ממשיכים להתערער כל העת. גם הסוגיה הדתית שבה ועולה כשסביב נסיונות מסיונריים אינטנסיביים הולכת ומתחזקת בהודו האחיזה הנוצרית. למרות ההתייחסות אל תוצריו החומריים של המערב כאל דבר נשגב, מושא להשתוקקות, האנשים עצמם נתפשים ריקים.
הרעיונות הללו עולים בצורה המפורשת ביותר מקרב בני מעמד הביניים בערים הגדולות שהתבטאויותיהם על "האדם הלבן" הן קשות ונוקבות. אני משוטט כאן שנים ויודע היטב: בודדים ההודים שמסתכלים לי בעיניים ורואים בי אדם. בודדים ההודים שאי פעם ביקשו דריסת רגל בעולמי הרגשי, שביקשו שותפות בחוויותיי. התייחסות זהה, רק בכיוון ההפוך, אני מוצא לא אחת בקרב מטיילי, שעבורם ההודי נותר לא אחת אובייקט אקזוטי מרוחק. דברים שבארץ היו מזעזעים אותם עד עמקי נשמתם, אירועים שהיו מקוממים אותם מיד הופכים כאן בעיניהם למושא לצילום. את היופי הם מחבקים, אבל את הבזוי והמלוכלך בעיניהם הם משליכים מהם והלאה כמי שאין להם כל קשר לכך. גילויי התחשבות בהודי (נהג שנוהג 12 שעות ביום לאחר שלן באוטובוס בלילה קר, מלצר שעובד רוב שעות היממה מידי יום, כל אלו ועוד מהם והלאה. זה לא שהם לא רואים, אני מראה להם. הם לא רוצים לראות). האם אותו דם זורם בעורקינו אני פתע שואל? זו לא מחשבה חדשה לי, אבל אמש, לקראת שבת התחדדה בי פתע ההבנה עד כמה מחסום הזרות הוא גבוה.
 

12.2.2012
ברעש מחריש אוזניים יצאה התזמורת לדרכה, חבריה לבושים במדים אירופאים מגוחכים להפליא וכובעי מצחייה תואמים. רמקולי ענק נגררו על כרכרה מהודרת רתומה לג'יפ שנגררה מאחורי הנגנים הצועדים. מעבר לרמקולים התנהלו באיטיות שני טורי נשים הנושאות על ראשיהן מנורות לתפארת. הנשים לא היו מחוברות רק בקשריהן לחתן, אלא גם בחוטים שנמתחו ביניהן והסתיימו היכן שהתחילו: בגנרטור מפייח ומרעיש אף הוא עד אימה שנגרר בסוף התהלוכה שעשתה את דרכה אל בית הכלה. כל הצועדים היו לבושים במיטב מחלצותיהם, הרבו שיחה וניראו עולצים מאד. כמה גברים רקדו מפעם לפעם ריקוד חד תנועות. רק החתן, הלבוש בהידור כשטורבאן חגיגי על ראשו, רכב על סוסו הלבן, המבורש והמקושט כיאה, כשפניו חתומים. עבורו, כמו עבור הכלה, לא בהכרח הייתה החתונה אירוע משמח. ברוב המקרים, גם כיום, הורים וקרובי משפחה מחליטים עבור הבנים והבנות עם מי יתחתנו. במקרים רבים נעשים האירוסין והנישואין לאחר שבני הזוג רק ראו זה את זו בחטף. במקרים מסוימים אומנם מבקשים מהבנים ומהבנות לאשר את הבחירה, אך במדינה הענקית, שעד היום כ-85% מאוכלוסייתה מוגדרת כפרית, אין זה נוהג רווח. מה שפר חלקם של תושבי הערים הגדולות, אותם כרכים מודרניים שבהם המושג ''Love Marriage הולך ונעשה רווח יותר ויותר. האומנם? מסתבר שאחוז הגירושים בקרב המתחתנים על פי החלטתם הוא עצום. רוב מערכות היחסים הללו מתגלות כרופפות וקצרות מועד. במידנה השמרנית סיבוב שני, בפרט עבור נשים, נחשב דבר שיש בו טעם נפגם. השפר אם כן מצבם של הכנועים לתכתיבי החברה? לא ממש. אומנם במקרים רבים מעידים זוגות על כך שלמדו לחיות זה לצד זו, לנהל מציאות יומיומית מורכבת ולהעמיד משפחה למופת, אך מתחת לפני השטח פעורים להם תהומות שמוצאים ביטויים בזנות משגשגת, באחוזי התאבדות גבוהים ובתופעות רווחות המוגדרות כ"השתלטותם של שדים ורוחות", שמחלצים מנפשו וגופו של אדם את כל שאין בו האומץ לגלות. על כך ועוד בהזדמנות אחרת.
 

13.2.2012
אמש צעדתי ברחוב, ששיר נפלא התפשט בו והרקיד את נפשי הזעה בין העזים והפרות והכפריים המשתוחחים סביב מדורות או עסוקים במלאכות ערבו של יום. אמרת סארי של אישה חולפת ליטפה את לחיי. מניין בוקעת הנגינה המופלאה הזו? תהיתי. סברתי שהיא זורמת מבית המגורים הקרוב אלי, אך טעיתי. כשניצבתי מול פתחו נדמה היה לי שאני שומע אותה קולחת ממקור רם שנמצא בבית הסמוך, או אולי מעברו האחר של הרחוב. כשניצבתי בין אותם שני בתים גיליתי ששוב שגיתי, שמקורה נמצא הלאה משם. המשכתי לנסות ולהתחקות אחר מקור הקול, כך מבית לבית ממשפחה למשפחה, אך הבית האחרון בכפר נותר זה מכבר מאחור. המשכתי לפסוע בין שדות כהים תחת שמיים משחירים זרועי כוכבים. נדמה היה לי שהשירה גוברת ככל שאני מתקדם, מושרת על ידי השיבולים ועצי המנגו. המשכתי הלאה, מכושף מהנעימה המורכבת הזו, המתפתלת בין אלפי טונים וחובקת את כולם? השירה לוותה בנגינה רבת מנעדים ושילובי כלים, פעמוני מקדש וקריאת מואד'ין בודדת השתרגו בה אף הם, אך את רוב מרכיביה, כדרכה המתעתעת של מסאלת תבלינים מורכבת, כלל לא הצלחתי לזהות. האם כלל יש לשירה זו מקור? האם ייתכן שאותה שירה נוגנה באותו זמן ממש בכל הבתים כולם ורוחשת בכל השדות? דרכי נחסמה על ידי חומה גבוהה שבה נקרע צוהר קטן. במאמץ רב טיפסתי כדי להביט בעדו. בעודי נאחז באבני הקיר הקדומות בידי האחת בשניה שפשפתי את עיני בתדהמה. מעברה האחר של החומה נשקף עברה של הודו. באור שחר הוא נראה צלול וברור עד אינסוף. הגם שנראו בו כל הפרטים כולם, לא היו מסוגלים חושי להכילם, אך היטב ידעתי שמעבר לחומה זו נושבת אתה רוח קדומים שנושאת בתוכה את כל הנגינות כולן. 
 
 
14.2.2012
את המרחק שנשאר לעשות בנסיעה בין מנדו לדהאר יכולתי להעריך על פי התמעטותן של מחרוזות הפרחים שניתלו ליד הנהג. בסמוך לכל אתר קדוש לאורך הדרך עצר האוטובוס בחריקת בלמים. עוזר הנהג נחפז כשבידו אחת מהמחרוזות, כמה מקלות קטורת, בקבוקון שמש או תשמיש קדושה אחר שנהוג להשאירו באותו מקום. במהירות השיל כפכפיו ולרגע אחד חטוף, יחף, מרצין פנים, הצמיד כפות ידיו זו לזו והתפלל לישות שלפניה ניצב. כשסיים נחפז אל האוטובוס והמשיך בדרכו יחד עם נהמות החולין של המנוע. צוות האוטובוס לא פסח על מקדשים הינדיים ולא על קברי שיח'ים מוסלמים. באקדמיה אין מקום לאנשים כמו הנהג ועוזרו הרהרתי. הם מטשטשים מידי את ההבדלים בין הינדואיזם לאיסלאם ויוצרים מרקם אחיד מכדי לעסוק בהשוואות. האל שלהם נקרא בפשטות בהגוון (אל, הינדי) ומבחינתם יש לו כל מיני צורות ועוצמות ביטוי וגם אין לו צורה ואין לו שיעור. אפילו לא ברור עד כמה הם הם מחויבים לפני אותו בהגוון בצמוות ובדינים מיוחדים. אותו אלוהים, כך נראה, מקבל את אותם אנשים, אך מה אומרים עליהם המדענים?
 

15.2.2012
בפרוור צפוני של מומבאי, בלב שכונה מוסלמית, נמצא הריכוז הגדול ביותר של היג'רות (סריסים) בעיר. מספרן בשכונה מוערך בכ-1500 נפש. לפני כמה שנים לקח על עצמו אחד הארגונים החברתיים לטפל גם בקהילה הדחויה הזו, שעל אף הכבוד המסורתי שעדיין רוחשים לחברותיה במקומות נידחים, הן מוקצות מחמת המיאוס בשאר חלקי הודו. מוקצות מחמת מיאוס? אולי כל עוד מדובר בחיים כפי שהם מתנהלים על פני השטח. בהודו החים מתנהלים בכל מיני רמות; גלויות וסמויות ומה שלעיתים דחוי ברובד אחד נחשב נחשק מאד ברובד אחר. למעלה משמונים אחוז מחברות הקהילה עוסקות בתעשיית המין, חשופות למחלות ומהוות גורם מרכזי בהפצת איידס. כיום מנהלות את הארגון כמה סריסות שעוסקות בהסברה על מחלות מין ואמצעי הגנה. הן עוסקות בחלוקת קונדומים, לוקחות את חברותיהן לבדיקות דם ובמקרה של הדבקות במחלות גם מסייעות בקבלת טיפול רפואי ונפשי. נפגשתי איתן היום במשרדן הקטן ושמעתי מהן על הקשיים שהן מתמודדות איתן. בתעשיית הזנות היג'רה נחשבת הרבה פחות מאישה ולכן היא הרבה יותר זולה. הרבה אנשים מעדיפים אותה ולא רק בגלל המחיר שהם יכולים להרשות לעצמם: היא עושה יותר במיטה. "הזונות ההודיות לא עושות כמעט כלום ושוכבות רק עם קונדום. ההיג'רה עושה גם מין אוראלי ומין אנאלי ובגלל המצוקה הכספית גם מוכנה לשכב בלי קונדום, בתוספת תשלום." למרות התעמולה מטעם הממשלה הרבה גברים חושבים שעצם החשד בהם שהם חולים הוא פגיעה באגו. הם רוצים להוכיח את גבריותם וממילא סבורים שנהנים יותר בלי קונדום. להסביר את כל זה לקהילה שרוב חברותיה ולקוחותיה הם אנאלפאביתיים זו כנראה משימה לא פשוטה.
 

17.2.2012
בכל מקום קדוש בהודו יש פרחים בשפע. בכניסה לכל אחד מהמקדשים והקברים הסופיים ניצבים דוכנים לממכר מחרוזות פרחים שזורות לתפארת שאותן קונים הצליינים ומניחים אותן על צוואר האל, לרגליו, או מפזרים על הקבר. בכל קערת מנחה הנישאת אל ההיכל מניחים לפחות כמה עלי כותרת. מובן שמשתדלים שפרחים ייעטרו כל פינת פולחן ביתית. מחרוזות פרחים נתלות בפינות הפולחן בבתי העסק, בקדמת רכבים בראשיתו של יום ובכניסה לכל חנות חדשה. קערות מים שבהן צף מרבד פרחים ניצבות בכניסה לכל מלון ובכל מרכז כנסים מכובד. מחרוזות פרחים מעטרות את גופם של החתן והכלה ומחרוזות של פרחי יסמין המפיצים ניחוח נפלא משתלשלות לא אחת על עורפן של הנשים. נהוג להניח מחרוזת פרחים בקבלות פנים ומפגשים חגיגיים. תעלומה שטרם הצלחתי לפצח היא היכן כל הפרחים הללו גדלים. מידי פעם אני חולף על פני חלקות שדה קטנות של טגטס, וורדים או יסמין, אך בשום אופן הן אינן יכולות להיות המקור לכל אותן מנחות. חלף עשור בדיוק מאז הדרכתי את המסע הראשון שלי בהודו. מאז אני מקפיד לקבל את פני כל מטיילי במחרוזות פרחים, אבל מעולם עד כה לא יצא לי לקבל כך את פני אבי. הלילה, עם הקבוצה שכבר נמצאת בדרכה לכאן, הוא מגיע.
 

23.2.2012
על כס השיש של המהאראג'ה של בונדי יושבים כיום רק קופים שמשתעשעים תדיר בין כתלי הארמון הנטוש. מאז עצמאותה של הודו משוללים מלכי העבר שלה זכויות פוליטיות, אבל  בצעוד אותם אלו המתהדרים בהשתייכותם לשושלות המלוכה והאצולה המסועפות ברחובות הערים והעיירות שהיו בעבר ממלכתם, כולם ממהרים לחלוק להם כבוד; לקוד להם קידה ואף לנשק את רגליהם. המהאראג'ה של בונדי כבר מזמן לא חי בארמונו. הוא הפך חלקים ממנו למוזיאון. ציורי הקיר המדהימים שמעטרים את כתליו מתפוררים אט אט ועזובה פושה בכל. מבעד לסבכות האבן המגולפות נשקפת העיירה הקטנה הבנויה בצפיפות למרגלות הארמון. גם כיום נראית אפרורית ועלובה ביחס לפאר בית המלוכה. בתמורה לדמי כניסה מופקעים יכולים התיירים לסייר בנבכי הארמון ולספוג את ניחוחות הדר המלכות הכלואים בחצרות הסגורות והספוגים בקירות. די לו למלך בנכסים השונים שמניבים לו רכושו, אדמותיו ועסקיו השונים, הנמצאים ברשותו מזה מאות שנים. הכנסותיו מאפשרות לו ולמשפחתו לחיות חיי תענוגות בהודו או בנכר. ממקום מושבו הוא יכול להכפיף לרצונותיו הרבה מהפוליטיקאים המקומיים. ככה זה בדמוקרטיה הגדולה בעולם.
 

24.2.2012
"באבא באבא ג'י" ליבו היושבים במעגל את האל בבקשם שיתגלה בפניהם ויכניע את הרוחות הרעות שלמרותן נתונים קרוביהם. "באבא באבא ג'י" קראו גברים ונשים בקול תוך שהם מוחאים כפיים בקצב גובר. הגורו נצבה מעליהם, מהנהנת בהנאה בראשה. גבר מיוסר התפלש בעפר, התפתל בכאב ונשק לכפות רגליה. לקולם המלבה של הסובבים אישה צעירה נעתקה ממקום מושבה והתפרצה אל מרכז המעגל. בעקבותיה קם הקהל המשולהב על רגליו. שערה של האישה נפרע וגופה החל להיטלטל בפראות מצד לצד. בעקבותיה התפרצו אל המעגל שתי נשים נוספות. הן התנודדו מצד לצד, התנשפו בכבדות וגנחו. בסופו של דבר התמוטטו השלוש זו על זו, יוצרות ערימה אנושית מעולפת למחצה. הגורו סימנה ליושבים סביב לא לגעת בהן. הקהל הביט בנשים בשוויון נפש, כמו תר אחר השובלים הסמויים שמותירות אחריהן הרוחות היוצאות מגופן ותלה עיניים מלאות הערכה בגורו, באת כוחו של האל הגואל את הגוף והנפש משליטתן של הרוחות הרעות. כאלו הם המראות במקדשי גירוש השדים. 

1.3.2012
קרני שמש אחרונות מאירות על מֶיין בָּאזָאר שבשכונת פָּהָאר גָנְג' בניו-דֶלְהִי. השעה היא זמן חופשי קצוב לקבוצה עבור קניות. אנחנו רגע לפני סיום המסע, כמעט בדרך לארוחת הסיכום. אני מברך לשלום רוכלים שאני מכיר זה שנים. נחפז לקנות קטורת, תבלינים וגלויות צבעוניות לקבוצה – מעין ערכת הודו גדושת טעמים וניחוחות שאני נוהג לחלק בסוף הדרכותי. צפירות הריקשה מתערבלות אלו באלו, נחבטות בכתליי, אנשים דוחפים ונדחפים מחוצה לי ובתוכי. היג'רה מעכסת בפתח חנות לקול תיפוף. האם אלו פעימות לבי? רוכלים מקרבים לפני סחורות שונות ומשונות. "יוּ לָייק סָמְשִינְג?" הם שואלים מבלי להרפות. "הלו, יוּ לָייק שְמוֺקִינְג? חשיש?" נלחשות המילים באוזניי. נערה יפת מבט זוחלת על ידיה המטונפות, גוררת את גדמי רגליה מחנות לחנות, מבקשת נדבות. בחנויות הבדים נפרשות בזו אחר זו יריעות בד צבעוניות, מסתחררות בעיני כמו קליידוסקופ. מחשבות נוגות מציפות אותי. תמונות מתחלפות במהירות כורכות את חמש-עשרה שנות ביקורי כאן. מחר כבר לא אהיה חלק מזה, אני מהרהר ותוך כדי תוהה מהו הדבר שלא אהיה חלק ממנו. הזוהמה? הלכלוך? השחיתות? החומרנות? האכזריות? מדוע לבי נחמץ? אני מבקש לדעת תוך שרגלי מפלסות דרכן באשפת הרחוב. אל רגע קצוב ונשנה זה, שבו קרני שמש אחרונות משתברות באד העולה ממבשלות הרחוב, מלטפות את פני הפאפיות הנערמות בדוכן קטן ומחליקות ברשרוש על פני סארי לוהב נדחסים כל יחסי האהבה- שנאה שלי עם תת-היבשת. כל מה שאני אוהב וכל מה שאני מתעב עולה בי על גדותיו כמבקש לגלוש. כל מה שהתעצב בי במהלך שוטטויותיי כאן ובמרחב שבין ישראל להודו מבקש כעת זכות ביטוי, תובע את זכותו להתגלות. זהו קול חסר צליל. קול חסר מילים ששותפו לדרך רק הוא עצמו. מתי ישכיל להבין שהתגלותו קיימת אך ורק בהיותה נסתרת. אני והקול תכף בדרך הבייתה, אל הארץ שבה יורד גשם מאז שעזבתי.