דף זה הוא החופשי מבין דפי האתר. כאן תמצאו הגיגים, מחשבות וביקורות - דברים שמעסיקים אותי, נושאים שלדעתי יש להעלות  על סדר היום או דעות שחשוב לי להשמיע.

"המקום הכואב" - בעקבות קריאת הספר "מקום קטן" / ג‘מייקה קינקיד

אני בוחר לשתף אתכם/ן במחשבות ובהרהורים שהעלתה בי הקריאה בספר 'מקום קטן' מאת ג'מייקה קינקייד, אחת הסופרות הקריביות המוערכות ביותר כיום, שתורגם ביד אומן מאנגלית לעברית על ידי רונה משיח.
הספר, כתוב כולו כפניה אל הקורא, תייר אלמוני בפוטנציה, עם נחיתתו באי הקריבי אנטיגואה. הוא פוער צוהר אל פצע גדול שממאן להירפא, פצע שאף פעם לא נוח להציץ לתוכו. הפצע הזה סמוי מן העין. כלומר, הוא כה גלוי עד שבמקרים רבים לא מבחינים בו כלל. קיומו כה נוכח עד שהוא נראה כמצב טבעי, שגרתי, נכון ונורמאלי. אדם נזקק למידת רגישות רבה ולמיומנויות מיוחדות, נרכשות, כדי להבחין שהוא בכלל קיים. נדמה שהספר הזה מבקש לעורר את הרגישות הזו והופכה לכלל מיומנות.

קינקייד, המחברת, היא עצמה ילידת אנטיגואה. האי הזעיר מפורסם בעולם אך ורק בהיותו יעד תיירות אקזוטי, אי שם בקריביים. עבור התייר המזדמן תושביו אינם אלא כלונסאות התומכות בתפאורה אקזוטית של חופים זהובים, תכול גלים, כפות דקלי קוקוס מרשרשות ברוח ושמש חמימה. אל להם, לילידים, להפר את שלוותו של התייר. סוף סוף הוא קם ועשה מעשה, שילם ממיטב כספו ויצא לנופש. הרי חיי היום יום שלו כה עמוסים, כה מתישים! אך מה קורה כשהתפאורה קורסת וחושפת את השלד הרעוע שעליו היא ניצבת?

כגודלו של האי ובהתאמה לשמו הספר "מקום קטן" איני גדול. הוא יותר חוברת קטנה מאשר ספר, אך הרבדים המקופלים בין דפיו המעטים רבים מאוד! במילותיה חושפת קינקייד את לבה המרוסק. היא פונה אל דמות התייר הערטילאית המגיעה לחופשה באי, תייר שהוא גם כול אחד מקוראיה. בלשון פשוטה, חדה ומאופקת היא שוטחת את הפערים הבלתי ניתנים לגישור בין מה שהתייר מבקש למצוא באי במהלך חופשתו לבין האופן שבו מתנהלים חיי המקומיים. קינקייד מתארת את כול המצוי מחוץ למתחמי התיירות: את השעבוד של בני המקום לאדם הלבן - הכובש הבריטי, את הכחדת התרבות העשירה שהתקיימה שם בעבר - תרבות שבעיני המקומיים עצמם הפכה סמל לנחשלות ולבערות, אך בעוד ניסו המקומים לאמץ לעצמם תרבות חדשה, "נאורה", מעולם לא התקבלו אליה ומעולם לא הפכו לחלק ממנה. הם לא הגיעו למחוז חפצם החדש ובמקביל איבדו את הדרך לשוב אל המקום שממנו יצאו. קיינקיד מתארת את השבר החברתי והמוסרי שלא תוקן גם כיום, לאחר אי אילו עשורים של 'שלטון עצמי'.

לשונה של קינקייד חדה כתער אך מאופקת. היא חפה מאפולוגטיקה או רצון למצוא חן. היא מתנערת מכול שייכות; היא בוודאי לא קשורה לכובשים ולשפתם (שהייתה לשפת אנטיגואה ולכן גם לשפתה), אולם היא גם לא אנטיגואית, שכן להיות אנטיגואי זהו מושג מופשט, זהות שהוכחדה זה מכבר והושלכה אל מחוץ להיסטוריה המסופרת. העצוב ביותר בדבריה של קינקייד הוא שלפצע החשוף שהיא מתארת אין מזור ואין תקנה. הפצועים בו, כמו בעלי מומים ומחלות קשות, גם לא מתנחמים בנחמת רבים. זהו ספר חובה לכול מי ששוחר מסעות בעולם ומפגש אמת עם הזולת. יפה וחשובה הקריאה בו יותר מפעם אחת, שכן מקופלים בו רבדים טעונים מכדי גילויים בקריאה אחת.

הספר שב ומעמת אותי עם שאלות ששבות ועולות בי תדיר בנוגע לעבודתי כמדריך מסעות, עבודה שאותה אני מכנה לא אחת, ולא רק בבדיחות הדעת, "שירותי ליווי גיאוגרפיים".
איני יכול להימלט מהשאלה הנוקבת מהו ערכו של מסע? מה הטעם בהדרכה אם אינה מפיצה טוב בעולם ואולי מושתתת כל כולה על ניצול של הזולת, "האחר", וחיפצון שלו לטובת גחמותיהם של המטיילים. קשה לי להכיר בכך שבמקרים רבים אני עצמי חלק מאותה תפאורה מדומה, אקזוטית, חלולה שנועדה להנעים את זמנו של מי שהפרוטה מצויה בכיסו. למרות זאת אני דבק בעשייה שלי ומתעקש לערוך מסעות בעלי אופי שונה, מסעות שהמשתתפים בהם נדרשים לצאת מד' אמותיהם, להתוודע לתרבות אחרת על פני השונים ומורכבויותיה. החריגה הזו, גם אם קטנה וזעירה, של אדם מהמרכז הקיומי שלו אל עבר מרכזו הקיומי של האחר היא מכוננת בעיני. אני אסיר תודה על כך שברבות השנים התקבץ סביבי קהל גדול של שוחרי דעת שהמאפיין הבסיסי של כל החברים בו הוא כבוד – כבוד לאדם באשר הוא. על כך נתונה תודתי מעומק הלב! אשריני!