דף זה הוא החופשי מבין דפי האתר. כאן תמצאו הגיגים, מחשבות וביקורות - דברים שמעסיקים אותי, נושאים שלדעתי יש להעלות  על סדר היום או דעות שחשוב לי להשמיע.

הקוהינור - גלגולו של יהלום - 17.11.2015

המקום והזמן שבו נכרה יהלום הקוהינור לא ידוע בוודאות, אך ההשערה הרווחת היא שהוא התגלה במכרות גולקונדה שבדרום הודו זמן קצר לפני שהוצב במקום הראשון שידוע לנו עליו כיום: במאה ה-13 אחת השושלות הדרום-הודיות (כיום בדרום שטחה של מדינת אנדרה פרדש) שיבצה את היהלום כעינה השלישית של אלה באחד ממקדשיה.
לא חלפו שנים רבות ובשנת 1310 נפלה הממלכה על אוצרותיה, וביניהם היהלום, בידי מאליק קאפור, מפקד צבאו של אללא אוד-דין חילג'י. היהלום, אחד מסמלי הניצחון, הובא בתהלוכה לדלהי, הבירה. מאז עבר היהלום בין סולטאנות דלהי לדורותיה – מבני השושלת הטוג'לוקית לשליטי השושלת הסעידית ומהסעידים לשליטי השושלת הלודית. היהלום השתלשל ממרומי הכתר של כל הסולטאנים שעמדו בראש השושלות הללו ומתואר בכתבים קדומים ובציורים כמעין דמעה שמשמעותה כוח ושליטה שלצדה עדנה ורגישות.
במרוצת הזמן הלכו ונקשרו ביהלום אמונות מטאפיסיות רבות, לפיהן המחזיק בו זוכה בברכת האל ומובטחת לו שליטה בעולם.
כשבאבור ייסד בשנת 1526 את השושלת שאותה כינה "מוגולית" (שם שניתן על מנת לקשור את השושלת בקשר הדוק ולגיטיטמי לאמיר תימור, אחד מאבות המשפחה ולצ'ינגיס חאן), הוא הפך את היהלום לאחד מסמליו המובהקים. מימיו הוכר היהלום בכינוי "היהלום של באבור".


אחמד שאה דוראני. יהלום הקוהינור משתלשל מקדמת כתרו

השליט המוגולי החמישי, שאה ג'אהן (בונה הטאג' מהל), העתיק באמצע המאה ה-17 את בירתו מאגרה לדלהי ולרגל מעמד זה הקים את "כס הטווס" – כס המלכות המפואר ביותר שהוקם אי פעם. היהלום שובץ בו במקום של כבוד. לאחר שאורנגזב, בנו של שאה ג'האן, מרד בו וכלא אותו, הוא הותיר אותו לחיות את שבע שנותיו האחרונות במרומי מגדל נצור במבצר האדום באגרה. על פי האגדה אורנגזב קבע את היהלום בשפת חרך על מנת שאביו יוכל לראות את הטאג' משתקף ביהלום, אולם מובן שאין כל בסיס לא לאגדה זו ולא לכל אגדה אחרת לפיה הטאג' נבנה בשם האהבה. ידוע כי אורנגזב לא היה שבע רצון מהברק של היהלום ובימיו בוצע הליטוש הראשון (הידוע) שלו. המלטש היה מומחה איטלקי.
בשנת 1739 נכבשה דלהי על ידי השליט הספאווי נאדיר שאה מאיספהן שבאיראן. האיש, שהיה בעל חלומות גדלות, ביקש לנכס לעצמו אוצרות וסממני שלטון רבים. כך למשל מסופר עליו שניסה לקחת בשבי את אבן המצבה של האמיר תימור מסמרקנד, אלא שלאחר שדברים מחרידים קרו לו הוא נבהל והשיבה למקומה. לאחר שכבש את דלהי הוא נטל ממנה את אוצרותיה וביניהם את כס הטווס ובו היהלום. נאדיר שאה השמיד את הכס, אך את היהלום שמר כסמל לכוחו הבלתי מרוסן. הוא גם זה שהעניק לו את כינויו כיום "קו הי נור" – בפרסית - "הר של אור".
כעבור שמונה שנים, בשנת 1747, נאדיר שאה נרצח. אחד ממפקדיו, אחמד שאה דוראני, שכנראה היה בין הבוגדים בו, נמלט והקים ממלכה עצמאית באפגניסטאן. היהלום נמצא ברשותו. בשנת 1830 אחד מיורשיו של אחמד שאה דוראני נאלץ לברוח מפני מתקפה. הוא ברח לפנג'ב (דרום מזרח פקיסטאן של היום) ושם נלחם במהארג'ה רנג'יט סינג (מייסד הממלכה הסיקהית) והפסיד לו. היהלום שוב החליף ידיים.
בצוואתו קבע מהארג'ה רנג'יט סינג כי היהלום יימסר לאל ג'גנאת (בסנסקריט: "שליט העולם") בעיר פּוּרי שעל גדות מפרץ בנגל (אחד המקדשים ההינדואים החשובים ביותר בהודו כולה).
באותו זמן נשלטו רוב חלקיה של תת-יבשת הודו על ידי "חברת הודו המזרחית". פקידי החברה שמעו על היהלום וביקשו להניח עליו את ידם. בעקבות ההשתלטות על לאהור, בירת הממלכה הסיקהית בשנת 1849, דרשו הבריטים את היהלום. בתחבולות שונות הם הציעו למשפחתו של המהארג'ה רנג'יט סינג להציע את היהלום כמתנה למלכה בתמורה לטובות הנאה שונות. בשנת 1850 יצא אחד מיורשיו של רנג'יט סינג, בנו בן ה-13 ללונדון. בשנת 1851 נמסר היהלום למלכה ויקטוריה. היהלום הפך מיד סמל לשליטתה של בריטניה בהודו ולאוצרות החומריים שאותם עשקה ככל שרק יכלה. מאז נודע השלטון הבריטי בהודו כ"יהלום שבכתר", מקורו של עושר אגדי. היהלום הוצג תחילה לציבור הרחב בהייד פארק, אך להמונים שהגיעו לראותה נכונה אכזבה. מקורות בני התקופה מתארים שלא היה לו נוי ולא הדר וכי הברק שלו היה עמום מאוד. לא פלא שהנסיך החליט ללטשו. האומן שנבחר למשימה עמל על המלאכה 38 ימים והקטין אותו מ- 186 קארט לגודלו הנוכחי 105.6 קראט (21.5 גרם).
מאז, קמות ועולות קריאות שונות להשיב את היהלום מזרחה. בפקיסטאן טוענים כי ממנה הוא נגנב וכי אליה יש להשיבו. בהודו טוענים כי הוא התגלה בהודו וכי הוא מסמל את השלטון שלה לדורותיו. בשנת 1997, כשביקרה המלכה אליזבת בהודו, עלתה הקריאה שתשיב את הגזל, כך קרה גם בשנת 2003, כשראש ממשלת בריטניה ביקר בהודו. הוא השיב לתובעים כי "יהיה זה בלתי מתקבל על הדעת להשיב את היהלום" (ואפשר להבין, שכן ההסכמה להחזירו תהווה תקדים להשבת כל תכולתו של המוזיאון הבריטי...). כך או אחרת, התביעות מעולם לא היו מצד מי שעומד בראש השלטון בהודו, עד עתה.
החודש, במהלך ביקורו הרשמי הראשון בבריטניה, הביע נרנדה מודי, ראש ממשלת הודו, תביעה ברורה: להחזיר את היהלום הבייתה. נדמה שיותר משחשוב לנרנדרה מודי להניח את ידו על היהלום, חשוב לו להפגין בפני העולם ולא פחות מכך בפני עמו שלו, שהוא חזק ובטוח דיו בעצמו כדי לדרוש אותו בחזרה.
מאז עלייתו לשלטון עסוק נרנדרה מודי במיתוג מחדש של הודו לא רק כמעצמה טכנולוגית, אלא גם כמעצמה תרבותית. הוא מייצג גישה שהולכת ומתחזקת בעשור האחרון לפיה כעת, משהודו מוכיחה שאינה נופלת במאומה מהישגיו החומריים של המערב, היא יכולה לשוב ולזקוף ראש בכל הנוגע לתרבותה הקדומה ולהישגיה הרוחניים. לא בכדי, בעת נאומו באו"ם בשנה שעברה הכריז מודי על בחירת שר לענייני יוגה, שכן מהי היוגה אם לא פרקטיקה קדומה נעלה שהנחילה הודו לעולם כולו?
במקביל לרצונו להפוך את הודו שתחת שלטונו "אור לגויים", מבקש מודי ליצור בהודו כור היתוך תרבותי. חרף היותו הינדואי קיצוני למדי בעמדותיו, כשליט הוא מיטיב להבין שכוחו יבוא מאחדות האזרחים ההודים, שהם בני אמונות ודתות שונות. מודי מבקש לטשטש את ההבדלים ואת המתחים הפנים-ארציים על ידי הדגשה וחיזוק של כל המשותף לבני תת-היבשת כולם. מסיבה זו סמלים כמו יוגה וצ'ילי מועלים אצלו על נס.
היהלום, שזוהרו מעמעם את ההבדלים בין ההינדואים שמצאו אותו לבין המוסלמים ששליטיהם החזיקו בו, מוצג שוב כסמל לעושרה הטבעי הנגזל של הודו וכעדות לעליונות תרבותית.