דף זה הוא החופשי מבין דפי האתר. כאן תמצאו הגיגים, מחשבות וביקורות - דברים שמעסיקים אותי, נושאים שלדעתי יש להעלות  על סדר היום או דעות שחשוב לי להשמיע.

"יומן פולין" - רשמים ממסע זיכרון בפולין - 12.10.2012

המטוס מרחף לו בעלטה מעל מישורי פולין. מתחילים להנמיך, מודיעים. במחשבותיי על כתיבה לאורך המסע ועל הכותרת שהענקתי ליומן איני יכול שלא להיזכר ביומן פונאר, אותה עדות מצמררת שכתב קז'ימיז' סאקוביץ', שומר תחנת הרכבת הסמוכה לבור ההריגה שקראתי אי אז בבית הספר היסודי וללא ספק בגיל הרבה יותר מידי צעיר. אחד התיאורים ביומן, שנחקק בזיכרוני הוא תיאור בריחתם של שני יהודים. מרדף ממושך התנהל בעקבותיהם אל תוך הלילה. אלומות פנסים ריצדו באפלה. המרדף הסתיים בכמה יריות. למחרת, כך מספר סאקוביץ', בטיול יום א' שלו ושל אשתו הם מצאו כמה חלקי מוח והביאום לקבורה. כעת אני תוהה מה הטעם לחטט באותם בורות אפלים הנפערים במחשבותיי. אלו פיסות זיכרון אביא לקבורה ואלו פיסות זיכרון אשלוף ממעמקים?
 


(כתמי צבע כחול שמקורם במרכיבי גז ציקלון B בתא הגאזים במיידנק)


עליצות גדולה ממלאת את בני הנוער הצובאים על דלפקי חברת התעופה הפולנית בשדה התעופה בן גוריון. ומה בליבותיהם?
נרגשים הם מפקידים את מזוודותיהם, נוטלים את כרטיסי העלייה למטוס ונדחקים הלאה. במטוס הם מריעים לדיילת המדגימה את הוראות הבטיחות, מחלקים חטיפים ומחליפים שירים וסרטונים. כשמתעכבים ביציאה משדה התעופה בווארשה הם משתעשעים בהסעת חבריהם בעגלות המטען. מישהו שולף גיטרה ולמישהי חוגגים יום הולדת עם עוגת שוקולד מנומרת סוכריות צבעוניות ונרות. בהדרגה העייפות משתלטת על חלקם והם נרדמים ברביצה על מסוע מזוודות דומם ומנוערים ממנו כשהוא מתחיל לנוע פתע. נו, מתי כבר נצא? הם מלינים ואני שואל – למה באו לכאן ולאן הם ממהרים.
 
*
שלט דרכים ירוק "לובלין". כמה מוזר לחלוף על פניו, מבלי שיהיה עטור זקן ופאות, נטול צביונה הזוהר של ישיבת החכמים. עד כה לובלין המילה, המקום, ניבטו אלי מדפים מצהיבים שבהם סופר על נפלאות רבניה. עתה היא הופכת בהדרגה לנגד עיני לעיר ממשית שחיים בה אנשים (ורבים כבר לא). היא נמצאת היישר לפנים, בהמשכו של כביש האספלט החדש שמשני עבריו משתרעים יערות ושדות הנבלעים בערפל העתים.


(חדר הספריה הריק בישיבת לובלין ה"מחודשת") 


בשולי הכביש, בראש מתלול מוריק, ניצב קיר ארוך וגבוה משובץ כולו בשברי מצבות יהודיות ישנות. בשנת 1942 עקרו הנאצים את כול מצבות בית הקברות היהודי בעיירה קזימירז דולני (Kazimierz Dolny) והשתמשו בהן לבנייה ולסלילת דרכים. לאחר המלחמה נטלו המקומיים את המצבות והשתמשו בהן לבנייה חוזרת בבתיהם. רק בראשית שנות השמונים סטודנטים מקומיים גילו במקרה מצבה יהודית תחת מעטה טיח מתקלף של בית כפרי. הם החלו לחקור ולחפש וכך נאספו על ידם עוד ועוד מצבות. בשנת 1984 הם החליטו להקים קיר זיכרון במקום. הנה, לאחר הדור שביקש לשכוח קם דור חדש שקבע כי להיסטוריה יש חשיבות והתעקשו על הותרת הזכר. קיר הזיכרון שהוקם מחולק לשניים על ידי סדק רחב המציין את השבר שידעה הקהילה היהודית במקום – מוטיב כה שחוק שאין בו בכדי לעמעם את ביקוע הלב. כשעוברים דרכו נכנסים אל חיקו של יער קסום – לפנים שטחו של בית הקברות. חבורת נערים בני המשלחת חומדת לצון וחבריה מצטלמים כשהם ניצבים בזה אחר זה בסדק - דוחקים את שוליו לצדדים כמעשהו של שמשון הגיבור. הבעת המאמץ הנסוכה על פניהם גוררת הרבה צחוק עד שמישהו קורא לעברם שזה לא מכובד.


(קיר המצבות בעיירה עיירה קזימירז דולני) 


כארבע מאות ושלושים אלף זוגות נעליים נמצאו בסוף מלחמת העולם השנייה במחנה מיידנק. עשרות אלפי נעליים מיותמות מבעליהן מונחות כיום בערמות ענק בתוך סבכות מתכת גדולות באחד מצריפי המחנה. אני צועד במסדרון האפלולי הארוך – גיא הנעליים המאובקות. מידי פעם אני מבין בנעל אדומה או לבנה מבצבצת מתוך האפור. מאחורי שיח בני נוער:
"תגיד, מישהו כבר בכה במסע?" שואל אחד את חברו.
"לא ראיתי. נראה לי שלא" עונה לו השני.
"אמרו שזה מסע קשה לאללה, אבל בינתיים הוא לא משהו. זה בעיקר היסטוריה" עונה לו הראשון.
משהו בשיח הזה, המתרקם כאן, מצמית. במילים מאובנות הוא מביע את ביטויי הרגש שאותו מצפים בני הנוער הבאים לכאן להרגיש. לעתים נדמה שהנערים והנערות מודדים את עצמם ואת זולתם על פי מדד דמעות עלום. האם אין בכך משום עיקור הרגש עצמו?
בשיחת הערב אמרה אחת הילדות שלפני המסע לפולין התכוונה לראות את המקומות בצבעים, לא בתמונות ארכיון שחור-לבן. בצריף הנעליים שולט גוון אחיד של חום-אפור. "עוד כמה שנים לא ניתן יהיה עוד לראות את הגוונים של המקום והזיכרון יהיה דהוי" אמרה בחשש.
 

(מערום נעליים במחנה אושוויץ I)


כמו מישוריה נפרשת בפולין נפש האדם בפני המתבונן בה, והיא סבוכה ומפותלת; רוע צרוף, כזה שאין לתארו במילים צומח כבועיות זפת שחורות ומציף את הנפש בבחילה צמיגה ומטבעת. ומנגד - טוב לב ודאגה חסרת גבולות, שנעשתה תוך סיכון גדול, בוקעים את שכבת הזפת כסיכות חדות שחודרות אל הגוף, מרעידות את נימי התמיהה ומדמיעות את העין.
 

(יער אורנים הצומח סביב אתר הרצח ביוזפוב)


מאחורי תחנת הדלק והבאר הסמוך, מעבר למחסן לבנים ומגרש חניה למשאיות מתחיל יער גלאגוב (Glogow) ובו שביל המוביל אל בורות הירי. שרידים של כששת אלפים איש קברים מתחת לשכבת העלים הלחה שעל קרקע היער, מתוחמת במסגרות בטון מאורכות. שליו כאן וריצוד השמש נעים. מישהו התקין בתי קינון לציפורים על הגזעים וברקע נשמעים הדי היריות מהמטווח הסמוך.
אמש, בשיחת הערב, הביע הנוער תדהמה נוכח העובדה שבסמוך למחנה מיידנק חיים אנשים ורואים את המחנה נשקף ממש מחוץ לחלונם, מעבר לגדר. עתה, הם ירדו מהאוטובוס בעליצות גדולה והסו רק לאחר שידולים חוזרים של המדריכים.
ודווקא כאן, במהלך הטקס הקצר שנערך על פי הבורות פורצות הדמעות הראשונות וזולגות כמים. מדוע דווקא כאן? האם זה מעין אפקט מצטבר? האם זה מפאת יפי היער והשיר "לראות את האור" (מילים: ברק פלדמן, לחן: אסף אמדורסקי) או מפאת נקישת היריות ברקע או מפאת התווך שבין כל אלו?
מהם גבולות השמחה והצער במקום כזה? באיזה מרחק מהאתר הזה מותר לשוב ולצחקק וכמה זמן לאחר הביקור בו? היש בכלל ממד כזה? מקום שהוא רחוק דיו מאתר כזה שבו מותר לשמוח? אם יש מקום כזה הרי הוא כאן, על פי הבור. ומה מבקש אני מאותם בני נוער – שיתפלשו בזוועה, שיקוננו, שישחירו ימיהם? אולי מה שאני מבקש באמת הוא שלא יזכרו. שכלל לא ידעו.
 

"קודם כל קבלו ח"ח (חיזוק חיובי) על זה שאף אחד לא בכה היום" כך פתח קב"ט המשלחת עוד תדריך ערב. בכל עצירת אוטובוס הוא זה שנותן את האישור לרדת, לאחר סריקה מקדימה, כמובן. בכל אתר הוא זה שמאשר להתקדם הלאה. הקב"ט ניצב מול המשלחת בתספורת קצרצרה. משקפי שמש גדולים, כהים, מכסים לרוב את עיניו או מונחים על מצחו. שולי חולצת הכפתורים מסתירים חלקית אקדח קצר ופונדה עם שתי מחסניות. יציבתו – פיסוק תמידי, רחב מעט מרוחב כתפיו. הוא מדבר בלשון תכליתית, מרבה להשתמש במושגים צבאיים כמו 'פקודה', 'גבולות גזרה'. אני מכיר את השפה הזו. גם חיתוך הדיבור כה מוכר. ריח של מדים מאובקים עולה ממנו. בשפה נוקשה הוא מסביר ש"זה לא צחוק" ומזהיר מפני סכנות רבות ומגוונות. לרגע משתמע מדבריו שכולם כאן צוררי יהודים מושבעים (ואכן באחד הימים נהג שחלף על פנינו צעק לעברנו "Juden Raus"  - "יהודים החוצה" בגרמנית).  סידורי האבטחה המורכבים הם שקובעים כמה זמן אנו יכולים להימצא בכל אתר. בהתאם לעמידה או אי העמידה בלוח הזמנים רשאי הקב"ט לבטל ביקור באתרים. רבים בקבוצה רואים בו אידיאל, מושא להערצה. ההתוודעות לזוועות השואה מוליכה את בני הנוער  במשעול ישר וברור המנותב אל ההכרה בקיומה של מדינה יהודית עצמאית, כזו המסוגלת להגן על אזרחיה ולהשיב מלחמה. היכולת הזו לבטח חשובה, אני יודע, אך האם לא התהפכו כאן היוצרות ומתוך ביעות קדמוני הפכנו לסוגדים לכוח? כמה מפגשים קרובים, אמיתיים ונחוצים עם האחר אנו מחמיצים תוך כדי ההתבצרות בעמדת הקורבן המתגונן? כמה רוע זולג מתוכנו את שהעמדה הזו מתקשחת סביבנו כשריון? בשיחת הסיכום של המסע מהללת אחת המורות את מסירותו של הקב"ט, את יפי עיניו ומתיקות גומות החן שלו. אני מהרהר לי ב'יפי הבלורית והתואר' ורק אחר כך למד שהמורות רבו ביניהן מי תקריא את מילות התודה.

 
(מדליקים נרות לאורך אדני מסילת הרכבת במחנה הריכוז וההשמדה בירקנאו)


'חילול הקודש'. המושג הזה פעפע בי כמו ארס, צומח ועולה בי מתוך העשב התמים שמכסה את אושוויץ-בירקנאו ומתגנב מתוך הצריפים הנטושים. הוא מתנער מהדרישה Sei ruhig! (בגרמנית: 'היה רגוע!') שעדיין כתובה בצבע מתקלף על קירות הצריפים ולופת אותי, זולג משמיים. כאן, על האדמה הזו, בתחומן של הגדרות החשמליות נרמס כל שהוא קדוש לאדם: חוללו אהוביו וקרוביו, חולל רכושו, חוללה פרטיותו, חולל גופו, חוללו צרכיו הבסיסיים ביותר. חוללה חירותו, חוללה תקוותו, חוללו חייו, חולל מותו. האדם הפך כאן לחפץ שיש להפיק ממנו את המקסימום תוך השקעה מינימאלית. להפיק ממנו גם לאחר מותו – ליטול ממנו את שיני הזהב שבפיו, לעתים את עורו. אני ניצב מול גיבוב האיברים התותבים בתצוגה שבמחנה אושוויץ I. אני מביט בחלקים הערומים זה על זה, גלויים לכול. בחייהם של בעליהם הם היו בוודאי סודם הכמוס; דבר שביקשו להסתיר או לכול הפחות להצניע. עתה הם כאן – גלויים לכול. ניצבתי מול גל שיער האדם שנראה כמו אלף פקעות של פרפרים מתים שמעולם לא בקעו. קשה להאמין שבשיער אדם מדובר ועוד יותר קשה לדמיין את בעליו. האין בתצוגה זו בכדי הפיכתם של הנספים פעם נוספת לחפץ? – קורבנות ותו לא. עד כמה מטרת ההנצחה והרצון להביא להתוודעות ציבורית לזוועות השואה מקדשת את האמצעים? הרי השיער הזה והתותבות הללו הן חלק מגופה וגופות, כך נהוג, קוברים. אין לי תשובות, רק שאלות. קשות, נוקבות.
אני נמלט מפני הריק הצמיג הזה בחזרה אל חיק חיי היומיום שלי, אל העשייה הקטנה ביותר, אל המפגש הפשוט עם הזולת. מבקש שבכל רגע ורגע תקום ותחיה בי התחושה הערה, הנושמת, שכל אדם הוא עולם ומלואו. שכל מפגש שלי עם זולת באשר הוא יהיה בגדר נגיעה בציפור הנפש. ציפור שמבקשת לעוף, ציפור שמבקשת לשיר, ציפור שגם היא, כמו כולן, אסורה בכלוב או קשורה בחוט.
 

(ורד שהונח על ידי מבקר על גדר במחנה הריכוז וההשמדה בירקנאו)


"העבודה משחררת" (Arbeit macht Frei). אכן, משהו במעבר תחת השלט הזה, דרך השער, ממוטט מבפנים. אתה מבקש להיכנס פנימה בצעד בוטח, בגוו זקוף חזק ויציב, אך נכנע לאימה, כמו משוחרר מכוחותיך.
 
*
רק כאן, על אדמת פולין הבנתי עד כמה היו יהודי הגנרלגוברנמן (השם שניתן לשטחי פולין שנכבשו אך לא סופחו לגרמניה הנאצית) מותשים עוד קודם לעלייתם על הרכבות שהובילו אותם למחנות העבודה וההשמדה. בדרך ממושכת ואכזרית, שלב אחר שלב, שברו את רוחם. במשך שלוש שנים (1939-41) חוקקו באזור גנרלגוברנמן למעלה מאלפיים חוקים נגד יהודים. בכל יום כמעט היו כמה תקנות חדשות שהצרו את צעדיהם. למשל: אסור לקנות מוצרי מאפה לפני השעה 16:00, אסור לשבת בבתי קפה, אסור להלך בפארקים, אסור לצעוד על מדרכות, אסור לקבל סיוע ממשרדים ממשלתיים, אסור להחליף ספרים בספרייה, אסור להחזיק כסף מזומן, אסור להיות בעלי רדיו, חובה לענות פס לבן עם מגן דוד כחול על שרוול ימין. היהודים נתפשו ברחובות, בוזו, הוכו ונפצעו. בנובמבר 1941 כונסה כל אוכלוסייתה היהודית של העיר ווארשה וסביבתה בגטו צפוף להחריד שהתנאים בו היו נוראיים מכל בחינה. היהודים לא יכלו לקחת עמם את רוב רכושם ונאלצו להידחק באותה דירה עם משפחות זרות לחלוטין, במקרים רבים ללא פרנסה. כ-70 אלף איש לא שרדו את החורף הקשה שבין 1941-42. מה הפלא שהיו מי שנמלאו תיקווה כשבישרו להם על יישוב מחדש במזרח והזמינו אותם לעלות על רכבות? בתום נסיעה ממושכת, בצפיפות אדירה, ללא מזון ומים, באי ידיעה באשר ליעד הנסיעה, נפתחו הדלתות והקלגסים דירבנו אותם בצעקות ובמכות לרדת. הפרידה מהמזוודות שהושארו על הרציף, ההתפשטות בפומבי במלתחות הדמי וההידחקות אל חדרי הגאזים לא היו אלא השלב האחרון בפריטתם של הנאצים על מיתרי הנפש בניגון הלא נכון, זה הפוקע אותה לצלילי מארשים עולצים. היש איזושהי הבטחה שהזוועה הזו לא תקרה שנית? האם אנו, בני האדם, למדנו מאז השואה משהו?
 

(גדרות במחנה אושוויץ ן)


אנחנו, שהורגלנו והאמנו שרופאים נשבעו לעזור לכל אדם, בכל עת ובכל מצב, התוודענו שכאן תפקידם היה שונה בתכלית. הרופאים הנאצים פעלו על פי האידיאולוגיה שבה האמין השלטון – טיהור אירופה מהיהודים שמזהמים אותה. רופאים היו אלו שהיו אחראים על הסלקציות במחנות. בהינף יד פסקו מי למוות מידי ומי למוות אטי, במחנות העבודה. רופאים היו אלו שניהלו את מבצע "Euthanasie" ('המתת חסד', בגרמנית), שבו המיתו הנאצים למעלה מ-200 אלף גרמנים בעלי מוגבלויות גופניות ונפשיות. תיקי המועמדים למיתה הועברו לשלושה רופאים. אם שניים לפחות פסקו שהאדם אינו ראוי לחיות - דינו נחרץ. רופאים היו אלו שעסקו ב"ניסויים רפואיים" בבלוק מספר 10 במחנה אושוויץ I. הם בדקו וניסו דרכים שונות וזולות להמית מסה של אנשים וכן דרכים פשוטות לעקר, שכן חלק מהתוכנית שלא יצאה לפועל היה להקטין את העם הפולני ועמים אחרים ולהפכם לעמים של עבדים שישרתו את הגזע העליון. ונדמה שאין כול צורך להוסיף ולפרט על מעשי הזוועה הסאדיסטיים שעשה יוזף מנגלה.
 
*
בעודי מבקש שלא לזכור, שלא לדעת כלל, התנפל עלי קצין אס אס ששירת באושוויץ רגע לפני היציאה אל צעדות המוות ופירוק המחנות. בקלות נמרצות הוא מקבץ אותנו, שיירי האדם שהננו, מצופף אותנו עם שאר האסירים ויורק עלינו מילותיו: "לא משנה כיצד תסתיים המלחמה הזאת, ניצחנו במלחמה נגדכם; איש מכם לא שרוד כדי להעיד. אבל גם אם מישהו ישרוד, העולם לא יאמין לו. אנחנו נשמיד את הראיות יחד אתכם וגם אם יישארו הוכחות כלשהן וכמה מכם ישרדו, אנשים יאמרו כי האירועים שאתם מתארים כל כך מפלצתיים שפשוט לא יאמינו לכם. הם יאמרו כי אלה הגזמות של תעמולת בעלות הברית ויאמינו לנו שנכחיש הכול ולא לכם. אנחנו אלה שנכתיב את ההיסטוריה של מחנות הריכוז" (מעדותו של פרימו לוי). עכשיו ברור לי: חייבים לדעת, מוכרחים לזכור.
 

(מבט אל עבר מחנה הריכוז וההשמדה מיידנק)


כשעצרנו ליד קברו של מָארֶק אֶדֶלמן בבית הקברות בווארשה הזדקפה יהודייה מקומית מעל קבר סמוך. היא הגיעה כדי להניח פרחים על מצבת אמה, הקבורה בסמוך, וכהרגלה הניחה, פרחים גם על קברו של אדלמן. האישה הביעה פליאה גדולה על שקבוצת בני נוער ישראלית כלל עוצרת במקום. "בישראל לא רוצים לזכור אותו " אמרה בעצב ושמחה שבאנו. אדלמן, שנפטר בשנת 2009, היה חבר בתנועת הנוער 'צוקונפט' ('עתיד' ביידיש) של התנועה הסוציאליסטית ה'בונד' ('ברית', ביידיש). אנשי ה'בונד' ראו בציונות תנועה משיחית. הם טענו שעתידם של היהודים הוא בפולין דווקא ולכן הקפידו שיהיה להם ייצוג בפרלמנט הפולני. בתקופה שבה השלטון הפולני פגע ביכולתם של היהודים לשמור שבת יצאו אנשי הארגון והתנגדו לגזרה בעוז, למרות שהיו חילונים גמורים. מארק אדלמן היה סגנו של מרדכי אנילביץ' במרד גטו ווארשה והיה מהבודדים ששרדו אותו. שלא כמו אחרים ובהתאם להשקפת עולמו לאחר המלחמה הוא נותר לחיות בפולין והיה לקרדיולוג נערץ. מכיוון שלחם בנאצים הקומוניסטים מעולם לא הצרו צעדיו. הקמת המדינה היהודית בין מיליוני ערבים נראתה לו כמעשה התאבדות והוא התנגד לה. לימים התנגד לישיבה בשטחים ומאידך, בתקופת הפיגועים הגדולה הוא כתב מכתב ליאסר ערפאת שבו פנה אליו כלוחם חירות אל לוחם חירות וביקש ממנו להימנע מפגיעה באזרחים חפים מפשע. מטבע הדברים בישראל לא אהבו את עמדותיו וטשטשו את זיכרו. במפגש שערך לפני כמה שנים עם מדריכים ישראלים בפולין התרעם על כך שאיש מהם אינו יודע יידיש וכינה אותם "גויים". כששאלו אותו מדוע לא עלה ארצה ענה: "פעם היה עם יהודי. הוא חי בין נהר הויסלה לנהר הדיינפר. באו הגרמנים ורצחו את כולם. אתם, הישראלים, קצת מזכירים אותו."

 
(מצבתם של מארק אדלמן ושל אלינה מרגוליס- אדלמן אישתו בבית הקברות היהודי בווארשה)


שיחות הערב המתקיימות מידי ערב הן מעין קפסולה של נגיעה בנפש. אומנם לא כולם משתפים ולא כולם קשובים, אבל בעצם ההתכנסות לשיחה כזו, אחרי ארוחת הערב ולפני השינה יש בגדר נגיעה בתדר עדין יותר, חושפני ומהורהר. עכשיו, כשמנהלת פולין של משרד החינוך קבעה משום מה שעל כל אוטובוס מורשה מדריך אחד ולא שניים גדלו הקבוצות פי שתיים ומונות היום 40 בני נוער ומעלה. בהרכב כזה קשה מאד ליצור שיח עמוק ואינטימיות. בשיחת הערב האחרונה רבים מבני הנוער דיברו על תחושת האחריות שחלה עליהם בתור הדור האחרון שעוד יכיר ויישמע ניצולי שואה. הם ביטאו את החשש מפני התקהותו של הזיכרון. חלקם הביעו תהיה עד כמה למד המין האנושי מהשואה. מודאגים הם הביעו ספקנות באשר להיותה של השואה אזהרה ולא תקדים. תוך שהקשבתי לתובנותיהם הרהרתי בהיעלמו של ציון י"א באדר. אף אחד מבני הנוער סביבי אפילו לא ידע מה פשרו של היום. דבריהם של בני נוער עוררו בי מחשבות על זיכרון טבח העם בקרב הארמנים. טבח העם הארמני קדם לשואה היהודית בעשרות שנים. העדויות המצולמות והכתובות ממנו  מועטות ביותר וכבר אין כמעט איש מבין הניצולים שעודו בחיים. למרות זאת זיכרון הטבח עודו לוהב בתודעת בני העם הארמני, גם בקרב בני הדור הצעיר. לוהב עוד יותר מאשר השואה בקרבנו. מדוע? אולי הדבר קשור בהיעדר ההכרה הבין-לאומית הרחבה באסונם, אך נדמה לי שהוא זכור בעוצמה כזו גם מכיוון שלזיכרונו יש גם היבטים מדיניים וכלכליים שלא באו על סיפוקם. הארמנים מבקשים לעצמם שטחים נרחבים במזרח תורכיה של היום. הם דורשים פיצויים כבדים תמורת רכושם האבוד, ומשתמשים בטבח כעילה נוספת לזכותם הריבונית על אזור נגורנו קרבאח. זיכרון אם כך הוא כלי קיבול שניתן לצקת לתוכו תכנים אין-ספור. הלוואי ונשכיל לזכור את זוועות השואה ואת כול יתר הזוועות הפוקדות את האנושות מהטעמים הנכונים; מתוך חמלה עמוקה ושלמה ולא מתוך אינטרסים נקלים ההופכים את הקורבנות לחפץ ותו לא.


 (ערכות שמע שנועדו להאזנה להדרכה במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ I)