"זה קול החסד" - ראיון עם אומנית הקול ויקטוריה חנה

ויקטוריה חנה, שבילדותיה ונעוריה סבלה מגמגום קשה, מצאה במחקר עצמי של הקול המתהווה בחלל הפה ובאופן התפשטותו בחלל מסתורין עמוק הנוגע בבסיס הווייתו של היקום. כיום היא לשה מחדש את החיבורים היהודים הקדושים שאותם ספגה בבית הדתי שבו גדלה ומגישה אותם לקהל בדרכה המקורית, המשלבת קולות והגייה ייחודית של מילים, שכמו נוטלים מהן את משמעותן המובנת מאליה ומציעים משמעות חדשה: דיאלוג בין תרבותי ובין אישי וניסיון לגעת בנשגב.

הקליפ של "הושענה - אלף בית" - ויקטוריה חנה
 
מורת האולפנה, מהוגנת ומוקפדת בלבושה ובתסרוקתה, ניצבת אל מול כיתתה לפני הלוח. היא מישירה מבט חודר אל תלמידתה (שאינה אלא בבואה שלה), ופעם אחר פעם הוגה את האלף-בית העברי מראשיתו ועד סופו, בכל פעם בתנועה שונה: בקמץ, בחולם, בחיריק, בשורוק. במקביל, אותיות האלף בית מופיעות מנוקדות על הלוח כמו נכתבות ביד נעלמה שאוחזת בגיר ואחר עפות מכוח עצמן לכול עבר. אל הגיית האותיות מתווספת שפת הגוף הייחודית של מורת האולפנה, המנכיחה את מיקומה של כל אות בגוף, כפי שמתואר בחיבור הקבלי הקדום 'ספר היצירה'. בסצנה הזו נפתח הווידאו קליפ רווי המשמעויות והסמלים של "אלף בית" ("הושענא"), קליפ הביכורים של ויקטוריה חנה, שבימים אלו ממש אלבום הבכורה שלה עומד לצאת לאור. בקליפ, ויקטוריה מופיעה גם כמורה וגם כאחת התלמידות. ואכן, נראה שלמרות שכיום היא מורה, היא גם תלמידה נצחית.  
 
כי קרוב אליך הדבר מאוד
ויקטוריה גדלה בבית ירושלמי דתי. בילדותה ובנעוריה סבלה מפגם דיבור קשה. "גמגמתי בצורה כבדה. היו לי אבנים בפה. בבבבבב..." היא אומרת ומדגימה לי את האופן שבו העיצורים והתנועות ביקשו לבקוע מתוכה, ללא הצלחה. "הייתי ילדה שצחקו לה ולעגו לה. הייתי מאוד מבודדת, נלעגת. זה אילץ אותי לפתח עולם פנימי עשיר. היום אני יודעת שזו הייתה מתנה גדולה שעיצבה אותי." היא מספרת. ויקטוריה זוכרת את עצמה מחזיקה טייפ רקורדר קטן בסמוך לפיה ומקליטה את עצמה שרה בחשאי מתחת לשמיכה. היא נהנתה מזה מאוד, אך אל מול החברה השמרנית שבה גדלה התשוקה לשיר כיווצה אותה.

הנוכחות של כול מילה ומילה והתייחסות אל מורכבות הדיבור תמיד היו קיימות אצלה. בסביבה הדתית הייתה חובה לומר דברים מסוימים, אך היתה גם חובה להיזהר מאוד מפני אמירת דברים אחרים. הטקסטים היו מאוד נוכחים. איתם היה נוכח הצמצום. ויקטוריה מספרת שהיו דחפים לשיר, להשמיע קולות. "בתוך מסגרות אורתודוכסיות לדחפים הללו אין יותר מידי מקום. כשהייתי ילדה זה היה בסדר, אבל כשהתבגרתי כבר לא", היא אומרת. אך גם בבגרותה נותרו הדחפים חזקים. "אצל נשים נוכח מאוד עניין הצניעות. שירה לכאורה אינה צנועה. ביטוי קולי חזק אינו דבר שהוא נחלתן של בנות אורתודוכסיות, אולי רק כשהן ילדות, אך לא בהתבגרותן. הן מתנהגות כך רק בחברת נשים." ויקטוריה מסבירה שבחברה הדתית שממנה באה נערכים אירועים רבים לנשים בלבד "יש בזה משהו מקסים: עולם של נשים שמאוד נוכח. בווידאו קליפ של 'הושענא' הבנות רוקדות ושרות רק בנוכחות נשים, אך אם ייכנס גבר לכיתה הכול יהיה אחרת." והנה - הקליפ, בעצם הצפייה בו, מאפשר כניסה של גבר לאולפנת הבנות. לצופים מסוימים הסרטון אולי עונה על יצר מציצנות.

ויקטוריה סבורה שבאופן תת-הכרתי הרקע הדתי שלה מנע מהפריצה שלה לקרות קודם. "גם כיום כשאני שומעת טענות על כך שאינני צנועה, שאני עושה חילול השם או גורמת נזק - אני לא מזלזלת בהן מיד. בכל מקרה אני תמיד מאוד נזהרת. כמו שהתורה טבועה בי, כך טבוע בי שאני עושה משהו אסור – גם לטוב וגם לרע." מתארת ויקטוריה את תחושותיה המורכבות. לצד ביקורת שדתיים מותחים עליה היא מקבלת גם חיזוקים רבים, אפילו ממשפחות חרדיות, שמוצאות ביצירה שלה דרך פולחן ייחודית וחידוש מרענן באופן שבו מבוארים הטקסטים. "יש לעיתים משהו מאוד כבוי וחסום באופן שבו מוצגים מזמורים ותפילות עבריות עתיקות בבית-הכנסת. תפילה, יש בה לפעמים מאמץ. ולפעמים היא אפילו מעושה, כי שמים בה כוונה בכוח. כשהטקסט נלקח מההקשר הטבעי שלו ומפוזר לכל עבר מתוך הכרה וכבוד עמוק כלפיו - נוצר מרחב חדש" אומרת ויקטוריה ואולי מבארת בכך את הקסם שמוצאים דתיים בשיריה.

מאז ומתמיד ויקטוריה הייתה מחוברת לבמה. בתור ילדה הייתה בחוג תיאטרון ובגיל 6 זכתה במקום ראשון בתחרות שירה. היא אף נהגה לערוך הצגות לילדי השכונה. "מרגע שידעתי את הטקסט בעל פה נעלם הגמגום. למה? - ניסיתי לפרש זאת באופנים שונים. הדברים מבחינתי מורכבים מידי מכדי לתת להם פירוש אחד" אומרת ויקטוריה, אך לתחושתה כשהגיעה לרמת הזדהות עמוקה עם דמות אחרת - משהו בה השתחרר ואיפשר לה לדבר מתוך אותה דמות ולא מתוך עצמה. לדברי ויקטוריה התופעה הזו מתחוללת אצל זמרים נוספים שהיא מכירה, חלקם מפורסמים.

"העיסוק בקול קרה בצורה מאוד טבעית - דרך המשחק. כבר שנים שהיא בוחנת את פגם הדיבור שלה ואת הקול שבוקע מתוכה אל החלל שבחוץ. בד בבד היא העניקה לעצמה שם שני: "נקראתי על שם סבתי ויקטוריה. נמנעתי מלהשתמש בשם משפחתי בשל העדפתו של אבי שלא אשתמש בו. לאחר שסבתי השנייה, חנה, הלכה לעולמה, צירפתי את שמה לשמי." לימים התקבלה ויקטוריה ל"הבימה" לתפקיד של לאה בהצגה "הדיבוק", אך כגודל ציפייתה כך היה גודל אכזבתה: "בתאטרון לכאורה יש חופש ביטוי, אך הראיה היא מאוד קונקרטית. הרגשתי שם כלואה. מהר מאוד הבנתי שלא מעניין אותי להמציא דמות ולשחק אותה. הרבה יותר מעניין אותי לגעת בקול."
למרות שלדבריה קורים בתאטרון גם דברים מעניינים, החיבור שלה אל אותו עולם נגדע. כיום הוא אפילו נראה לה פאתטי במידה מסוימת. "ברוב המקרים זה לא נראה לי אותנטי ורלוונטי לימינו" היא מסבירה. אחד המפגשים החשובים ביותר בעולם התיאטרון שהשפיע רבות על המשך דרכה היה עם דויד מעיין, מייסד תאטרון עכו. לאחר שראה מעיין את האופן שבו היא עובדת עם הטקסטים אמר לה: "את לא צריכה להגדיר את עצמך לא כשחקנית ולא כזמרת. את עובדת עם הקול. את אומנית קול". מאז כך היא מגדירה את עצמה ונדמה שבהגדרה הזו יש בכדי לדייק את דרכה.

על יצירתה כיום אומרת ויקטוריה "לא מספיק לי לחבר שירים ושילוו אותי בגיטרה. מעניין אותי מרחב גדול יותר. אני שרה, אבל בשירה שלי יש אלמנטים תיאטרליים." כשמוסיפים לכך את החומרים הקדומים שמהם היא לשה את יצירותיה והקליפים הייחודיים שמלווים את שיריה מקבלים תופעה ייחודית בנוף היוצרים בארץ. לתחושתה של ויקטוריה המקום הנבדל הזה הוא גם מקום מאוד מבודד.
 




 
בראשית היה הקול
"אצל רוב בני האדם קול הוא דבר מאוד זמין. החלל הריק בפה והוצאת הקול אל החלל שמשתרע מחוצה לי מאוד לא מובנים בעיני ומרתקים אותי" אומרת ויקטוריה, שמוצאת בקשר שבין קול לחלל משמעות אלמנטרית והיולית. היא עוסקת הרבה במה שמתחולל בגוף וספציפית בחלל הפה קודם להפקת הקול. "הקול מאוד פיזי מצד אחד ומאוד מטאפיזי מצד שני. הקול איננו חומר. אי אפשר לגעת בו ומצד שני התדר שהוא מייצר הוא מאוד פיסי ומורגש ברטט" היא מסבירה. עבורה יש במעבר הזה, שבין הפיסי למטאפיסי, הקשור בחוטי הקולות, סוד נשגב שבו היא מנסה לגעת.

בסצנת הפתיחה של "אלף בית" מלווה ויקטוריה (בתור מורת האולפנה) כל תנועה בשפת גוף מובחנת; הגיית הקמץ מלווה בפריסת ידיים לצדדים, הגית החיריק במשיחת חוט דמיוני שכמו בוקע מהאוזניים לצדדים ונשלח קדימה כנקודה דחוסה, החולם מותווה על ידי תנועה מעגלית ביד, שעולה למעלה. "התנועות הללו הן החצנה של המתחולל בחלל הפה במקביל להפקת הצליל" היא מסבירה, מדגימה לי ומבקשת שאתנסה בכך עצמי. ויקטוריה לוקחת את האלמנט האלמנטרי, השכוח ומבארת אותו. כשאני הוגה מולה את תנועת הצרה היא הופך לשני אגרופים שפורצים מזוויות הפה שלי. "שים לב לכך שהתנועות בחלל הפה תואמות את צורת הניקוד בעברית" אומרת ויקטוריה ומתרגלת איתי את צורת הקמץ שכמו נפערת בפה או את החיריק שבוקעת כמו חוט דקיק מהאוזניים. לאור ההתנסות הפיזית ההסבר בדבר מקור צורות הניקוד נשמע כה אלמנטרי ומשכנע.

ויקטוריה מדגישה שהמחקר שלה אינו מדעי ומונע מתחושות, אבל בעזרתו היא מעזה להציע בזהירות פרשנות לכתבי הקודש. למשל: "בהגיה של א' יש משהו פתוח, לכל הכיוונים: אפילו מבחינה גראפית צורתה של האות א' פורצת לכל עבר. לא במקרה המילה 'אלוהים' מתחילה באות א'. ספר בראשית מתחיל באות ב', לא בא'. למה? - אולי בגלל שב' הוא אחד העיצורים הכי קשים להגיה" היא מעלה השערה, "הב' מבקשת לבקוע ובריאת העולם משולה לבקיעה קשה. המעבר מרוח לחומר הוא מעבר קשה." ויקטוריה מפריחה בינינו עוד מילים. "תקשיב למילה 'שמיים'. היא מתחילה ומסתיימת בעיצורים פתוחים כמו מ' וש' שכה מתאימים לרקיע האינסופי. ותקשיב למילה 'ארץ'. היא מתחילה בא' – פתוחה וחסרת גבולות ונגמרת בעיצור צ' – סיום חד ותוחם. גבול האדמה".
 
ויקטוריה חנה "אורייתא" - הופעה חיה
 
בעקבות הקול 
בעקבות ההבנה שמהות עיסוקה היא הקול, יצאה ויקטוריה לכמה מסעות גילוי של עצמה ושל הקול בעולם. את מסעה פתחה בניו -יורק. היא זוכרת שחוותה שם את ההכרה שהקול הוא שפה בינלאומית. "אפילו את הטקסטים שגדלתי עליהם, שדקלמתי מידי יום בבית הספר ראיתי פתאום מזווית ראיה אחרת. נזכרתי שם שבתור ילדה הייתי בוחרת מילה וחוזרת עליה מיליון פעמים עד שהיה קורה נס: הייתי שומעת את המילה ומרגישה אותה באמת." ויקטוריה מלינה על כך שמילים נתפסות כמובנות מאליהן. "כששרים לקהל שיר בשפה שהוא אינו מבין הוא שומע את הטקסט אך ורק דרך הצלילים. זו חוויה שהתנסיתי בה לראשונה בניו-יורק. לקחתי את המילים, אכלתי אותן והרגשתי אותן. לא רציתי לדבר אותן. רציתי לירוק אותן, לפזר אותן. להתייחס אליהן כאל חומר לכל דבר, חומר שאפשר לבצע איתו פעילות פיזית." מאז החוויה הזו חזרה על עצמה במקומות רבים ושונים. לתחושתה היא נוכחת מאוד בטקסים קדומים, למשל בטקסי סווט לודג' אינדיאנים. היא השתתפה בטקסים כאלו בניו- מקסיקו וחוותה כיצד המילים וההברות המושרות בליווי התיפוף מחוללות משהו. "מה שאנחנו קולטים זה לאו דווקא הצליל או המעבר בין צליל לצליל ובין מילה למילה. אנחנו קולטים את הרווח שביניהם. הרוח האין-סופית מתחבאת שם וככל שהיא יותר ענווה ואותנטית היא יותר נוכחת."

מסע הגילויים שלה הוביל את ויקטוריה לאוקראינה. דרך מריאנה סדובסקה, אמנית וזמרת חוקרת תרבות מקומית, היא התוודעה לקבוצת נשים מקומיות מבוגרות ששרות שירה קדומה שיעודה להטביע את חותמה בטבע: גירוש רוחות מהיער, זימון של גשמים, קבלת פנים לאביב ועוד. בשירים הללו חוותה את עוצמת המילים, את הכוח הטמון שבהן, את המניפולציה שהן מחוללות.
בהודו, שבה הצליל נחשב מקודש (ובעבר הקדום אף הוגדר כאלה של ממש, ואץ' שמה) למדה אצל גורודהרופד, שירה קלאסית קדומה. "בדהרופד לא מתכוננים לפני שמפיקים את הקול. השירה היא טבעית, כמו הנשימה. המהות של האומנות היא מצד אחד פרי אימון רב, תכנון פרטני, השקעה ותרגול ומצד שני – ביטוי של טבעיות וקלילות, חוסר מודעות ופשטות. אם זה לא שם - זה לא שם." לדעתה של ויקטוריה כשדבר מגיע מתוך חיבור עמוק והשראה נראה כאילו הוא בא לידי ביטוי ללא מאמץ, ואז הוא מושך ומחבר לקסם שהוא המהות שאותה אנחנו מבקשים .
"הגורו ותלמידיו קמים בכל בוקר לפני הזריחה, מנגנים בטונים נמוכים ומהדהדים אותם זמן ממושך. כשהצליל מאוד נוכח בחלל עולים קצת, בחצי טון ושוב יורדים. לאחר הדהוד כה ממושך המעבר בין הצליל לחצי הטון שמעליו נראה כמו מעבר בין שמיים וארץ. בשירה המערבית זה קורה כל הזמן ולכן המעבר לא מורגש. בהודו חוקרים את הטקסטורה ואת ההוויה של הצליל. בשביל להגיע למקום הזה אדם חייב להיות צנוע סבלני ובעיקר סקרן".

ויקטוריה התלוותה אל המורה שלה למסע הופעות בהודו. היא נדהמה לראות את הקהל שהגיע על מנת לשמוע קונצרט בן 6-5 שעות. "במשך כל הזמן הזה ישבו האנשים וספגו את הצלילים. בתחילה הוא שר צליל אחד ממושך והאנשים כושפו. הם ידעו שלא הגיעו לקונצרט בלבד, אלא להתרוממות רוח. זו מנטאליות אחרת."
דרך קבוצת תאטרון יפנית שפגשה בפסטיבל באוקראינה הוזמנה להופיע ביפן. בארץ השמש העולה היא הכירה נזיר בודהיסטי, הוזמנה אל המנזר שבו הוא חי, הכירה את אופי התפילה ואת מהותן של המנטרות הנהוגות במנזר ולמדה עוד על ההתייחסות המאגית לצלילים.

עבור ויקטוריה בקול יש משהו מאוד חשוף ומסתורי. "זה נכון לדיבור ועוד יותר לשירה, שהיא תדר שרובינו איננו מורגלים בו." היא אומרת. זה קשור למיומנות, כמובן, אך בתחושתה של ויקטוריה לא רק בה. "הזמרים שהכי מרגשים אותי הם לאו דווקא הזמרים המיומנים ביותר. הרבה פעמים יש תחושה שזמרים מאמצים איזשהו ז'אנר ומסתתרים מאחוריו. הם מתחבאים מאחורי סגנון. אני מבקשת את החשוף, את האותנטי. כשאדם "הולך על בטוח" – עושה רק דבר שהוא מורגל בו היטב הסיכון קטן יותר, אך הוא נמלט מהמחקר העצמי - אותו מקום שבו הקהל יכול להידבק בריגוש של עצמו את עצמו."
 
גלות הקול וגאולת המילה
"הנוכחות שלי נמצאת בתוך חלל ובמפגש בין חללים" מסבירה ויקטוריה, אבל מדגישה שדואליות אינה כל הסיפור. "שכשאדם מדבר או שר מתוך החלל שלו אל תוך חלל אחר זה יוצר חלל אחד - מהודהד. אם אדם עוסק במשחק ובדקלום זה מורגש ואם אדם מחובר ביכולת ביטוי לדבריו הפנימיים - התדר עובר והקסם מורגש. לא ניתן לרמות כאן. כשמדובר בנציג מכירות מרגישים זאת מיד. כך גם ביחס לנגן, זמר, פרפורמר ומקריא שירה - אם אין ניקוי של שכבות חיצוניות הקסם לא מגיע ולא מרעיד את החלל."
מורתה של ויקטוריה לפיתוח קול, רות וידר, לימדה אותה שאסור לה לדעת כיצד יישמע קול שהיא משמיע על הבמה. "צריך להימצא בהתבטלות, להיות מלאי סקרנות ולשמוע מה ייצא" היא אומרת בעיניים בורקות. כיום ברור לה שזו האמת בחיינו. "כשנמצאים בהוויה הזו מתמכרים לה. לפתע מבינים שזה מה שגורם לנו להיות מאושרים." דבריה מעלים בי הרהורים על הרצון של כולם לשיר ועל ההילה הזוהרת שיש סביב זמרים. "בקול, בצליל, יש קסם, כולם רוצים לגעת בו." היא אומרת ואני מסכים.

ויקטוריה מדגישה שהעיקר עבורה הוא לא לתכנן את היצירה בשלמותה אלא לאפשר לקולות מסוימים לעלות בצורה לא מתוכנן, להפתיע אותה. "המקום של ה"בדיוק" משעמם אותי. זה מחייב שחרור רב. אני לא בטוחה שהגעתי למקום הזה, הדרך ארוכה, אבל אני מנסה" היא אומרת. עבורה הופעה זה טקס מודרני והיא רוצה להנכיח בהופעותיה את העוצמות של טקסים קדומים. "איננו צריכים לספק תשובות. מוטב לחיות באי ידיעה ולנסות לחדור ולגעת בסוד שאנחנו טבולים בתוכו."
דבר ידוע הוא שבערבי שירה, כשמאזינים ליוצרים הקוראים את פרי עטם מתגלע פעמים רבות פער גדול בין עוצמת הטקסט הנקרא לעוצמת ההאזנה. במקרים רבים חווית הקריאה הרבה יותר חזקה ואקסטטית מחוויית השמיעה. כשאדם עולה על במה ומדבר הרבה פעמים משהו נחסם. זה נשמע כמו דקלום, מלאכותי ופומפוזי. "יש פער גדול בין מילה לבין קול. הקול הוא מופשט. הוא לא מחויב, אף משמעות אינה כפויה עליו. הוא עף. מילה לא. בקול יש מרחב, המילה מצמצמת. זה כמו ברית מילה. כשמלים משהו – מצמצמים אותו. הוא נעשה מאוד קונקרטי." אומרת ויקטוריה ומביאה סימוכין מתורת הקבלה: "בזוהר נאמר שאנחנו נמצאים בגלות - גלות הקול והדיבור, כי הם אינם מחוברים. אנחנו כל הזמן שומעים פטפוטים: בחדשות, בפרסומות, אך הדיבורים הללו לא מחוברים לקול. הם מעבירים מידע או רוצים מאיתנו משהו. הם אינטרסנטים ולא נוגעים במהות. הקול נמצא בגלות. הוא לא מוצא את המילים להתבטא דרכן. אנחנו שומעים זעקות וצחוקים, אך הם לא מתחברים למילים ראויות. אומרים שבעת הגאולה הקול והדיבור יתחברו, שיתקיים זיווג מלא בין הקול והדיבור. ואז, כשנשמע את הדיבור הוא לא יהיה מנותק. הקול יועצם על ידי המילים והמילים לא יצמצמו אותו. בחיים הרגילים יש רגעים כאלו, טעימות, לא יותר."

על מנת להמחיש את הקסם שברגעים כאלו תיארה ויקטוריה באוזניי שני אירועים: שירתה לאביה ולרב פרומן כשכל אחד מהם היה על ערש דווי. "זכיתי להיות עם כל אחד מהם כמה שעות לפני שנפטר ולשיר לו. ברגעים האלו התחוורה לי מאוד מהות הפעולה של שירה. קשה לה לדייק זאת במילים. זה אפילו לא לשיר. זה ללוות בצליל. לגעת דרך צליל. תינוק שרק נולד ואדם שלפני המוות לא קולטים מילים, אלא תדרים. וצלילים".
גם הרב פרומן וגם אביה היו אנשים שמאוד אהבו את התורה. "הם הגו בה יום ולילה. אבא ישן עם ספר תורה על הבטן. פיו מלמל פסוקים כל העת. לא ניתן לדמיין זאת או להבין זאת אלא אם חיים לצד אדם כזה. ההתנהלות הזו מחלחלת פנימה. אני חושבת שבשעות האחרונות עם אבא שרתי או מוללתי בפניו את כל הטקסטים שאני שרה על הבמה: שיר השירים, ספר היצירה, תהילים. פתאום זה היה הכי טבעי בעולם." אביה של ויקטוריה מעולם לא הגיע להופעה שלה, אבל באותם רגעים הרגישה שהכי נכון לה "לזרוק" את הטקסטים המקודשים הללו לחלל האוויר, להדהד אותם לפניו. "זו ממש פעולה פיזית של השפרצה. ממש כמו שזורקים סוכריות על חתן וכלה, עם האותיות והמילים שכה אהובות. הנשמה הלכה למקום אחר והצלילים ליוו אותה. זה היה סוג של תהלוכה."
 
הקליפ של "עשרים ושתיים אותיות" - ויקטוריה חנה
 
מילים יוצרות מציאות
"מסופר שהעולם נברא בקול וגם שהעולם נברא בצלם אלוהים. כל הדברים הם נגזרות שלו, גדולות או קטנות. אם אלוהים ברא את העולם בצליל - האדם יכול ליצור מציאות בדבריו. פיו הוא חלל פנימי בתוך חלל גדול יותר. חדר בתוך חדר" אומרת ויקטוריה.
"כשתינוק בוקע לאוויר העולם מה שקיים בו זו לא שפה, אלא קול. קול שבוקע לתוך חלל ומתפשט. כשתינוק בבטן הוא לא רואה, אבל שומע קולות. הוא שומע את הקולות עוד ברחם וכשהוא יוצא לאוויר העולם הוא משמיע קול שמתפשט בחלל ושהוא עצמו שומע אותו.
כשאדם בא ומבקש ללמוד אצלה ויקטוריה רוצה להנחיל לו את תחושת החלל שהוא והחלל שהוא נמצא בתוכו. ניתן להרגיש זאת בעוצמה על ידי תרגולי נשימה ומודעות. היא מבקשת להגיע עם התלמיד למחקר פנימי שבו הוא מתחיל להבין מה קורה לפני שהקול מופק. "תכוון להוציא קול אבל אל תשמיע אותו" היא מנחה אותי ומציעה עיצורים ותנועות שונות. תבחן מה מתארגן שם. יש רצון פנימי שגורם לקול לצאת החוצה. רצון פנימי ודק. הוא הדבר שאותו אנחנו מחפשים ורוצים לזקק. ממנו יוצא הקול ומשתחרר" אומרת ויקטוריה. לתחושתה, רבים מהמורים לפיתוח קול יוצרים במקרים רבים מצב מלאכותי ופומפוזי, כפוי. ויקטוריה מחפשת את הקול האחר שפורץ מבפנים, מתוך מצב תודעתי דק מתוך קלות כמו הנשימה.
 
במהלך השנים חוותה ויקטוריה על עצמה שאל מול סבלם הפיזי והנפשי של קרובים לה בוקעים מתוכה קולות. כשלילדים כואבת הבטן היא שרה להם וכך גם לחברים, כשנתפש להם הגב או הכתף. "אני שרה לתוך הגוף: לגב, לבטן, לראש. גם לעצמי אני מהמהמת קולות. ההמהום מיד יודע לאן להגיע. תדר הצליל מחולל משהו ברקמות." היא אומרת. זוהר, בנה בן השבע של ויקטוריה מצטרף לשיחה ואומר "השירה עושה חם בבטן וזה עוזר". ויקטוריה מסבירה לי שעם ילדים זה עובד הכי טוב כי הם פתוחים והתדר נכנס. בסדנאות קורה לה המון שאנשים מתחילים לבכות. "בהתחלה לא ידעתי איך להתמודד עם זה, אבל הבנתי שזה נוגע בהם במקומות מנטאליים עמוקים.

בימים אלו, במקביל ליציאת האלבום החדש ויקטוריה חווה תקופה של התחדשות ופריצה. כיום היא מקיימת סדנא יחד הרב אברהם לידר, שבה נערכים תרגולים פיזיים בהתאם לספר היצירה, שבו מיפוי פיזי של כל אות בגוף. "כשהעברנו את האנשים דרך זה קרו דברים עמוקים ומרתקים" היא מספרת בהתרגשות.
ויקטוריה מוזמנת להרצאות ברחבי העולם וגם מלמדת בבית הספר לאומנות המילה בירושלים של מקום לשירה. בהוראתה שם היא עוסקת בהקבלה שבין תהליך הפקת הקול לבין תהליך הכתיבה. "הגוף הוא כלי כתיבה והקול הוא דיו. כשאדם מדבר הוא יוצק צורות בחלל. לא בכדי העולם נברא במילה. הכול מתחיל מהגאים, ממלים, מדיבור."
 

הושענא – תפילה להורדת גשם
אָדָֽם וּבְהֵמָֽה. בָּשָֽׂר וְרֽוּחַ וּנְשָׁמָֽה. גִּֽיד וְעֶֽצֶם וְקרְמָֽה. דְּמֽוּת וְצֶֽלֶם וְרִקְמָֽה. הֽוֹד לַהֶֽבֶל דָּמָֽה. וְנִמְשַֽׁל כַּבְּהֵמֽוֹת נִדְמָֽה. זִֽיו וְתֹֽאַר וְקוֹמָֽה. חִדּֽוּשׁ פְּנֵֽי אֲדָמָֽה. טִיעַֽת עֲצֵֽי נְשַׁמָּֽה. יְקָבִֽים וְקָמָֽה. כְּרָמִֽים וְשִׁקְמָֽה. לְתֵבֵֽל הַֽמְסֻיָּמָֽה. מִטְרֽוֹת עֹֽז לְסַמְּמָֽה. נְשִׁיָּֽה לְקַיּמָֽה. שִׂיחִֽים לְקֽוֹמְמָֽה. עֲדָנִֽים לְעצְמָֽה. פְּרָחִֽים לְהַֽעֲצִימָֽה. צְמָחִֽים לְגשְׁמָֽה. קָרִֽים לְזרְמָֽה. רְבִיבִֽים לְשַׁלְּמָֽה. שְׁתִיָּֽה לְרֽוֹמְמָֽה. הושע נא. תְּלוּיָֽה עַל בְּלִימָֽה. הושע נא. ומוסיפים: ה' אֲדֹנֵֽינוּ מָֽה־אַדִּֽיר שִׁמְךָֽ בְּכל הָאָֽרֶץ. אֲשֶֽׁר תְּנָֽה הֽוֹדְךָֽ עַל הַשָּׁמָֽיִם׃