דף זה הוא החופשי מבין דפי האתר. כאן תמצאו הגיגים, מחשבות וביקורות - דברים שמעסיקים אותי, נושאים שלדעתי יש להעלות  על סדר היום או דעות שחשוב לי להשמיע.

חגיגות נבי מוסא - 19.4.2013

חגיגות נבי מוסא הן מנהג עליה לרגל ("מוסאם" בערבית). במהלכן פקדו מאמינים מוסלמים מאזור ארץ ישראל את המסגד שבו, על פי המסורת, קבור נבי מוסא, משה רבנו. המוסאם נחגג מידי שנה באביב, באופן בלתי תלוי בלוח השנה המוסלמי ובהתאמה למועד הפסחא הנוצרי. 



במשך הזמן החג לבש פן חברתי ופוליטי. במהלך התחזקות הישוב היהודי הפך החג למוקד הפגנות לאומניות ואנטי-ציוניות (ביניהם מאורעות תר"פ). בשנת 1937 אסר המשטר הבריטי אסר על מנהג העלייה לרגל. מאז היו ניסיונות רבים לחדש את מסורת העלייה לרגל לקבר, אבל החשש שלאומנים פלסטינים ינצלו את החג לשלהב את ההמון למטרות פוליטיות גרם לממשלות ישראל השונות להמשיך ולהגבילה.
ככל הנראה, המנהיג המוסלמי צלאח א-דין אל-איוב הוא שקבע את זיהויו של הקבר ויזם את מסורת העלייה לאחר שניצח את הצלבנים בקרב קרני חיטין ובהמשך כבש את ירושלים והביא לנפילתה של ממלכת ירושלים הראשונה. ההשערה הרווחת היא שצלאח א-דין יזם את החג משום שלמרות שהמשיך לאפשר לצליינים נוצרים לבקר את האתרים הקדושים להם בירושלים במשך חג הפסחא גם לאחר שכבש את העיר, הוא חשש שמא ינצלו את ההזדמנות ליצור מהומות או לכבוש חזרה את העיר. מה שהבטיח אותו היה ריכוז המון מוסלמי באזור העיר לעת כל צרה. הסבר זה גם מתיישב עם העובדה שלמרות האופי המוסלמי של החג, הוא נחוג לא לפי לוח השנה המוסלמי, אלא לפי לוח השנה של הכנסייה האורתודוכסית: החג מתחיל ביום השישי שלפני יום שישי הטוב. על פי תזמון זה, ההמון המוסלמי היה אמור לחזור ממתחם הקבר לירושלים בדיוק שהעולים הנוצרים החלו להגיע לחג הפסחא (הן מארצות אירופה והן נוצרים מקומיים, בעיקר מאזור ירושלים).







העלייה לרגל יצרה קשרים כלכלים מיוחדים בין עילית ירושלים לבין הנוודים של המדבר, שהיו הכרחיים לשם קיומה של כלכלה בטוחה בעיר. נעשה שימוש בולט בסמלי שלטון – בראש ובראשונה הדגלים השונים, וכן התפילה לשלום השליט שיצרה קשר הדוק בין השליט לנשלטים. תוך אירוח עולי הרגל ויצירת אחווה איסלאמית, הפגינה העלית הירושלמית את עליונותה. 

בשנת 1917 השתלטו הבריטים על האזור. הם השיבו את הפיקוח על אוצרות המקום למוסלמים מקומיים. בשנת 1921 חאג' אמין אל חוסייני נבחר כמופתי העליון של פלסטינה. נבי מוסא הפך לזירת פעילות אנטי בריטית וחאג' אמין מנע מהבריטים ליטול כך חזקה באתר. הוא ניסה לאגד את הפריפריה כמשקל נגד לשלטון. כיוון שכך, נבי מוסא הפך להיות מקום שבו גורמים פלסטיניים אחרים התנגחו בהגמוניה שניסה להשליט חאג' אמין. משך כל שנות ה- 30 המוקדמות היו במהלך אירועי העלייה לרגל הפגנות בעד ונגד חאג' אמין. המתנגדים לחאג' אמין לא ניאותו לאכול את המזון שהוכן לציבור הצליינים על ידי משפחתו.
מפאת אירועי המרד בערבי הגדול אסרו הבריטים את קיום העלייה לרגל בשנת 1939. האירוע צומצם לכדי עליה לרגל של כמה משפחות מכובדות ומשאביו היו מוגבלים. בין השנים 1947-67 אסרו הירדנים על קיום עליה המונית לרגל. הם חששו שהאירוע ילכד את הפלסטינים סביב זהות משותפת. ישראל, ששולטת באזור מאז שנת 1967 חששה שהאירוע יהפוך לבעל סממנים מאחדים דתיים פוליטיים.



בשנת 1982 הייתה החברה הפלסטינית בצומת דרכים. מצד אחד נהרסה מפקדת אש"ף בלבנון ובאותו זמן ירדן, על פי הסכם עם ישראל, שלטוה בכל רכוש הוואקף בירושלים והגדילה את השפעתה במרחב. לואקף, שהעסיק כ- 3000 איש, היה תקציב של מיליוני דולרים. בשנת 1985 פעלה ירדן להרחבת התמיכה הפוליטית בה בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. בשנת 1986 חתמו ישראל וירדן על "הסכמי לונדון" שנועדו בעיקר כדי לתת לירדן עמדה חזקה יותר בגדה המערבית ובירושלים. מכיוון שכך תומכי ירדן האמינו שביכולתם לרכז סביבם את ההמון הפלסטיני בעזרת סמלים מוסלמים.





באפריל 1987 נקרא ההמון סביב ירושלים, לראשונה מאז 1946, לקיים את מצוות העלייה ההמונית לרגל. באופן רשמי, לא נזקק הוואקף לאישור מממשלת ישראל. בין ירדן לישראל היה הסכם לפיו תושב העלייה לרגל על כנה כחלק מהמגמה הפוליטית המשותפת. הקריאה הופיעה בעמודים הפנימיים של עיתונים פלסטיניים (אל- נהר) וכן בפליירים שחולקו לבאים להתפלל בהר הבית. שלוש טענות עיקריות הופיעו בהן: 1. הדגשת השורשים המוסלמים של השליטה המוקדמת בפלסטין והצגתו של צלאח א-דין אל איוב כגואל. 2. הדגשת הלגיטימציה של הוואקף כשלטון מוסלמי לגיטימי בישראל. 3. התייחסות למתחים פנים איסלמיים בין פלגים סופים לאחרים. בדרך כלל רק החאג' והזיארה (הביקור) בירושלים נחשבו לגיטימיים. רבים מהקוראים לעליה לרגל היו רפורמיסטים שהבינו היטב את הסתירה בין הקריאה לחידוש העלייה לרגל לבין הקריאה לנקות את האיסלאם מאמונות סרק שונות. לפיכך, נקראו עולי הרגל לבקר תחילה בחראם א-שריף. הם צעדו כשלפניהם תזמורות ודגלים והתפללו שם את תפילות יום שישי בטרם ערכו את העלייה לרגל.





בהסכמי אוסלו העלה יאסר ערפאת, המזוהה עם משפחת חוסייני, את סוגית נבי מוסא. הקבר הוכר כשטח של הרשות, אך כזה שנמצא בתוך אזור אימונים ענק. ערפאת השתמש באתר כדי לזכות בתמיכה ובהערכה רבה יותר. אך הוא טעה בכך שלא הבין שהאתר לא נתפש עוד כנכס פוליטי חשוב. באפריל 1995 עלתה קריאה לחדש את העלייה לרגל לנבי מוסא. לראשונה היה האירוע תחת שליטה של הרשות הפלסטינית. זו הייתה הזדמנות לרשות הפלסטינית להראות את כוח הארגון שלה, את הכבוד שהיא רוחשת למסורת ואת דבקותה הדתית. הרשות הפלסטינית גם ראתה בעלייה לרגל כמכשיר נגד תנועת 'האחים המוסלמים' (שממנה צמח החמאס), שתמכה בירדן והייתה לקיצונית. לעלייה לרגל הגיעו כמה מאות אנשים שגילו שם קבוצות סופיות, שמומנו על ידי הממשלה הפלסטינית. דגלי הקבוצות היו ישנים, אך התרנים חדשים. היחס אל הסופים על כל טקסיהם היה של בוז. רבים טענו כי לא הם ולא טקסיהם מוסלמים. במקביל הוכח פער גדול מאד בין ערפאת לבין החברה הפלסטינית בפועל. האתגר של הרשות הפלסטינית להתמודד עם החמאס באופן ראליסטי ולא על ידי ניסיון לחדש מסורת נשכחת סימן את הנפילה העתידית. ניכר היה כי הרווח שיש לרשות הפלסטינית מארגון העלייה לרגל הוא זעיר, אך בעיני הציבור הרחב בוא נתפש כחלק ממורשת עשירה ולכן כלגיטימי. בשנים שלאחר מכן התנגדו הפלסטינים לעלייה המונית לרגל. האירוע התפורר  ותחתיו העדיפו אנשים לעלות לרגל לאורך השנה כולה.