דף זה הוא החופשי מבין דפי האתר. כאן תמצאו הגיגים, מחשבות וביקורות - דברים שמעסיקים אותי, נושאים שלדעתי יש להעלות  על סדר היום או דעות שחשוב לי להשמיע.

חוויות בארמניה - יוני 2012

17.6.2012
הדרכתי היום באנדרטה המרכזית לזכר קורבנות טבח העם הארמני ובמוזיאון המנציח את האירועים הקשים.
בהמשך התלוותה אלי חברתי הותיקה שרה (על נסיבות היכרותנו בהזדמנות אחרת). סיפור חייה של שרה סבוך, מסעיר ועצוב. אביה היה חייל ארמני בצבא האדום שנפל בשבי הנאצים, ברח והתגלגל בדרך לא דרך לאיטליה. אמה נולדה לאישה שבזמן מאורעות מלחמת העולם הראשונה היתה נערה צעירה שנותרה הניצולה היחידה בשיירת מגורשים למדבריות הסורים וחזתה בכל בני משפחתה נהרגים או גוועים בזה אחר זה. שרה עצמה נולדה ברומא. בתור בת לפליטים שרה חייתה ללא זהות עד שהתחתנה עם בחור ארמני שהגיע מאיראן כדי ללמוד באירופה. כך זכתה באזרחות איראנית.
כשעברה מגרמניה לגור בטהראן ביקשה מבעלה הטרי שיתיר לה לנסוע למספר ימים לישראל, כי העריצה את הציונות וביקשה לחזות במפעל הציוני במו עיניה. הוא הסכים ולראשונה היא נסעה לבדה לחו"ל. 
בערבו של יום התיישבנו במסעדה שהוזמנה מראש. במיוחד לכבודנו הונח על השולחן דגל ישראל. בקצה האולם הצר ניגן נגן דודוק (חליל ארמני, עשוי עץ מישמש) וזמר סילסל בקולו. בשולחן שלידינו התיישבה בצפיפות קבוצה אחרת והמלצר מיהר להניח על שולחנה דגל בעל שלוש רצועות: אדום, שחור, צהוב. גרמניה.
שרה התבוננה היטב במדריך של הקבוצה שנראה לה מוכר עד שנזכרה שהוא מכר של אחיה. לאחר הפתעת המפגש ורוב חיבוקים סיפר לה המדריך בהתרגשות שלפני מספר חודשים התחתן עם בחור ארמני שלא יכול היה לשאת את הסגירות החברתית והשמרנות בארצו.
הוא סיפר לה שהוא מתכנן נסיעה לאיראן והיא מיהרה להכיר בינינו וסיפרה לו שגם לי יש תוכניות זהות. וכך, בסופו של יום שבו הדרכתי במוזיאון טבח העם הארמני וסעדתי לצד קבוצה גרמנית, קישרה ארמנית קתולית, בת לשבוי מלחמה ולפליטה, שחייתה למעלה משלושים שנה בטהראן ביני לבין בחור גרמני שבן זוגו ארמני, על מנת שיברר עבורי את נוהל הוצאת אשרת הכניסה לאיראן בברלין, העיר שבה אני רשום כיום כתושב.
 



18.6.2012
צלילות נוקבת אפפה הבוקר את ירוואן ואת עמק האררט ואיפשרה לראות דברים למרחוק.
העפלנו אל מרומי העיר, בואך המסד העצום שעליו ניצב בעבר פסל סטלין שלימים החליף את מקומו פסל שגיא וגאה של אמא ארמניה האוחזת בידיה עבות הזרוע בחרב גדולה. העמק רחב הידיים והר האררט ניראו בשיא יופים.
אמא ארמניה, השמש הזורחת כמו דוחפת בגבה, שלחה מבט עורג מערבה, אל ההר שהיא רואה בו את אביה וצמצמה גבות נוכח האויב הטורקי, שהפקיע אותו ממנה.
סביב המסד היו פזורים כלי לחימה ישנים: טנק, מטוס ומטול קטיושות שהזכירו לי את תערוכות צה"ל בימי העצמאות של ילדותי. תחת המסד נמצא מוזיאון מלחמה גדול שהחל כמוזיאון לזכר החיילים הארמנים ששרתו בצבא האדום במלחמת העולם השנייה והמשכו בהיכלות תצוגה וזכרון לזכר הנופלים בעימות בנגורנו קרבאח. חרף יושנם של כלי המלחמה הם נצצו בשמש.
איש זקן ומוכה גורל, אולי פליט מנגורנו קרבח עמד בשולי הרחבה הגדולה וקרב בין הצללים אל האוטובוס, מושיט בענוה פרחים שדלה מתוך שקית ניילון מהוהה. משהו בשקט שלו ובדלות שלו, בכך שלא כפה את עצמו, גרם לנשות הקבוצה לקחת ממנו את הפרחים ולהודות לו. רק אז התפכחו והחליטו לתת לו נדבה.
מהתצפית ממרומי העיר המשכנו אל האתר האחרון שאותו אני נוהג לפקוד בעיר: אנדרטת הזכרון לקורבנות השואה היהודית. בדרך כלל אני נוהג שלא לומר אף מילה על האתר ורק מפליט שאנו ניגשים לכמה דקות לראות עוד אתר אחד, אחרון.
הפעם עלה בי רעיון: "כשיורדים, קחו אתכם את הפרחים" ביקשתי.
חברי הקבוצה עמדו דוממים מול האנדרטה הצנועה והניחו עליה פרחים.
"להיות או לשכוח" נחקק באבנים.