דף זה הוא החופשי מבין דפי האתר. כאן תמצאו הגיגים, מחשבות וביקורות - דברים שמעסיקים אותי, נושאים שלדעתי יש להעלות  על סדר היום או דעות שחשוב לי להשמיע.

מבטה המצועף של המלך תמרה - בעקבות תמרה באזרבייג‘ן - 7.4.2018

תמרה, בת המאות 12-13, נחשבת אחת המנהיגות הגדולות והחשובות שהיו אי פעם בגאורגיה ועל כן אהובה ומוערכת עד עצם היום הזה. ימי שלטונה אופיינו לא רק בניצחונות צבאיים ובביטחון מבית ומחוץ, אלא גם בפריחה תרבותית גדולה. לא בכדי היא זכתה לתואר 'מלך' ולא 'מלכה'.
 
המלך תמרה ירשה את אביה, המלך גאורגי השלישי, שלא היו בנים. מכיוון שחשש מפני התחזקות האצולה בתחומי ממלכתו החליט, בצעד תקדימי ויוצא דופן, להמליך תחתיו את בתו. כדי להבטיח את מעמדה עלתה הנערה על הכס עוד בחייו של אביה, בשנת 1178. במשך שש שנים כיהנה תמרה לצדו של אביה ולמדה ממנו את כל רזי השלטון. כשהלך גאורגי השלישי לעולמו ערכו האצילים טקס שבו העניקו לתמרה חרב ונתנו לה את התואר 'מלך'. בטקס ההכרה הפורמאלית ומתן התואר הנכסף, הייתה גם תזכורת: שתדע תמרה שמכוחם היא יושבת על מכונה ומכוחם גם תיפול.
תוך זמן קצר החלה האצולה הבכירה לחתור תחת כסאה. תמרה הוכרחה להתחתן עם יורי, נסיך רוסי שזומן על ידי האצילים בתקווה שידיר אותה ממשרתה ויהפוך להיות מלך תחתיה, מטעמם. כשהמלך יורי החל לפעול כנגדה היא לא היססה ובמהירה יצרה תקדים והתגרשה ממנו. במקומו התחתנה בשנית עם דוד סוסלאן, שאותו בחרה בעצמה, בין השאר מכיוון שלא היו לו כל שאיפות שלטוניות. החתונה עם  דויד סוסלאן, נערכה בשנת 1189. נישואיה השניים של תמרה מסמלים נקודת מפנה בשלטונה. מיד לאחר החתונה החלה לפעול צבאית כנגד הסלג'וקים שצרו על גבולות גאורגיה, הביסה אותם והשלטתה על שטחיהם.ץ היא התחזקה עד כדי כך שיכלה להזמין את קיסרי ביזנטיון הגולים לחסות בצל שלטונה בשטחים שכבשה במרחב טרבזון. הצלחותיה הצבאיות הביאו רווחת פנים, תחיה כלכלית ותרבות משגשגת. לא בכדי דווקא בימיה חוברה הפואמה "עוטה עור הנמר" / שותא רוסטוולי שיש הטוענים שנכתבה לכבודה.


הפרסקו המפורסם של המלך תמרה ואביה, המלך גאורגי השלישי בכנסיה החצובה בסלע בוורדזיה.

ישנם ארבעה פרסקאות קדומים של המלך תמרה שצוירו עוד במהלך חייה. המוכר מכולם הוא זה שבו היא מוצגת עוד קודם נישואיה לנסיך יורי, שנמצא בירכתיי כנסייה חצובה במצוק סלעי בעיר המערות ורדזיה, לא רחוק מהגבול התורכי. אחד מבין ארבעת הפרסקאות נמצא מחוץ לגבולות גאורגיה המודרנית, באזרבייג'ן השכנה. האתר שבו נמצא הפרסקו הוא חלק ממכלול מנזר הלאורה דוד גרג'ה. בשנים האחרונות הגיאורגים נשאו ונתנו לא מעט עם שכניהם האזרבייג'נים במטרה לזכות בחלק זה של המנזר בתמורה לחלקת אדמה אחרת שהציעו לשכניהם, אלא שהאזרבייג'נים סירבו, בטענה שהשליטה ברכס שעליו יושב המנזר, המהווה את קו הגבול בין שתי המדינות, חשובה להם אסטרטגית.

מערות מנזר דוד גרג'ה והקפלה הקטנה שמעליהן, מכיוון אזרבייג'ן
 
במשך שבוע אמרתי לגושקן, המלווה האזרבייג'ני שלי, שאני מבקש לפקוד את המקום שרק את שמו הגיאורגי היכרתי. גושקן לא הכיר אותו ואף לא שמע עליו, אך הבטיח לי שיברר ויימצא. כל אימת שהזכרתי את רצוני לבקר באותו מנזר עלום שב והרגיע אותי בהבטחה שהוא שהוא יודע בדיוק היכן הוא נמצא ושניסע לשם.
את יומנו האחרון יחדיו, שבו עשינו את דרכינו לעבר הגבול הגיאורגי, התחלנו שעתיים באיחור כי גושקן שוב נעלם מסיבות לא ברורות. בשעת צהריים הגענו לקרבת הגבול ואז, תחת ההבטחה החוזרת שהוא יודע בדיוק לאן לנסוע, החל הבירור היכן יש לפנות צפונה, לעבר הרכס שבו אמור להימצא המנזר. אני יכולתי להצביע על מגמה כללית בלבד, לא מעבר.
קשה לתאר את עושר הפרצופים שרכנו אל עבר חלון הרכב משעצרנו לצדם לקבל הנחיות דרך. רובם הביעו פליאה ואף השתוממות נוכח השאלה.
"מנזר גיאורגי? אין פה כזה!"
אחרים, לעומת זאת, פצחו בשלל הסברים שסתרו זה את זה. הפליא מכולם להסביר שוטר משמר הגבול בתחנת ביקורת על הדרך. הוא היה כה מדויק ורהוט בהסברו שהשתכנעתי שהוא מכיר את המקום היטב. אלא שלאחר קילומטרים לא מעט של נסיעה בשטח, הסתבר שההסבר המדויק שלו היה לנקודה עלומה כלשהי, אם בכלל. מקומו של מחוז חפצי נותר לא ידוע. צלחנו ערבה עצומה בדרך עפר בוצית עד שבשלב מסוים הבנתי שאין זו הדרך הנכונה. במרחק כמה קילומטרים לפנינו הבחנתי בשני רכבים עומדים. נסענו הלאה לעברם. הסתבר שהרכבים שייכים לקבוצה של מפני מוקשים ונפלים שבדיוק עסקו בהעמסת ערמה גדולה של פצצות ישנות שאספו בשטח על משאית.
"בטח, המנזר הזה נמצא ממש ליד הבסיס שלנו", הצהירו והזמינו אותנו לנסוע בעקבותיהם.
וכך, המתנו עד שיסיימו להעמיס את הפצצות ונסענו בעקבות משאית עמוסת נפלים שבדרך העפר המשובשת היטלטלו מצד לצד ואיימו להתפוצץ. חזרנו אל הכביש והמשכנו בו מערבה. כשהגיעו מפני המוקשים לשער בסיסם עצרו וציידו אותנו בהנחיות להמשך - לחצות גשר, להמשיך אל בסיס צבאי ומולו לפנות ימינה בדרך עפר.
 
חצינו את הגשר, נסענו ונסענו וחיפשנו מחנה צבאי. לשווא. למרבה המזל גיליתי שלט קטן, נפול, בצד הדרך שעליו שמו האזרבייג'ני של המנזר (שאותו עד אותו רגע לא אני ולא מלווי המקומי ידע). הללויה! אלא שהשלט הורה ימינה ומימין שתי התפצלו מהדרך שתי דרכים, אחת צפון מזרחה והשניה צפון מערבה... בחרנו בימנית, שהעפילה במעלה גבעה. מעברה האחר  של הגבעה הגענו להתפצלות דרכי עפר, נטולת שילוט. בהמשך הגענו לעוד ועוד צמתים. הדרך הלכה והתארכה וההתלבטות לאן להמשיך חזרה על עצמה שוב ושוב. דרכי עפר נטולות שם ושילוט ביתרו את הנוף שבהדרגה השתנה והפך למרחבים עשבוניים שהזכירו את מונגוליה. להשלמת התמונה פה ושם רעו עדרי כבשים, עזים ופרות.



נופים שמזכירים את מונגוליה

מידי פעם עצרנו רועה וביקשנו הכוונות, שהיו ערטילאיות ביותר. בשלב מסוים נגלה קו הרכס שהוא גם קו הגבול. מיד זיהיתי את מקומנו כיוון שהכרתי את הקפלה הזעירה שבראש הרכס (לפני שנים אף זכיתי להיות במעמד חנוכתה מחדש, לאחר ששוקמה מהריסותיה, סיפור בפני עצמו שראוי לספר) ומתחתיה את מערות הלאורה החצובות של מנזר דוד גרג'ה שנמצא בצד הגאורגי, אלא שלא ידעתי היכן נמצא חלקו האחר של המנזר, זה שנמצא מעברו האחר של הגבול. בהמשך קו הרכס מזרחה מהמנזר זיהיתי מקבץ נוסף של מערות, מתחת לראש מצוק. הנחתי שבו מדובר, אלא שלא הייתה לי כל דרך לדעת זאת בוודאות. בראש ההר, ממש מעל המערות, ניצב מבנה חדש שנראה היה לי כמו מוצב גבול אזרבייג'ני. רועה צאן מקומי אישר את ששיערתי; זה אכן המקום. השאלה איך מעפילים אליו?
הדרך הלכה והתארכה. נמצאנו כבר עשרות קילומטרים בעומק השטח. היום הלך והתקצר וידעתי שבערב יש לי טיסה הבייתה, שיוצאת ממדינה שכנה. מי שיער שההבטחות המפורשות תתגלינה כריקות מתוכן?
מה עלי לעשות  - להמשיך? לוותר ולחזור?
 
אני כבר כל כך קרוב, אז אוותר? דווקא כעת, כשגושקן כבר יודע לשלב לארבע על ארבע כהלכה ולצלוח שלוליות ואזורים בוציים מבלי שאצטרך לדחוף מאחור?
נמצאנו בעמק שלמרגלות המצוק המחורר. מערותיו ניבטות כמו עיניה המצועפות של המלך תמרה. היא קראה לי אליה. שקלתי לטפס (מה שבדיעבד היה הדבר הנכון לעשותו), אבל לא רחוק משם ניצב בית חווה בודד בישימון והחלטתי לגשת ולשאול.
בעל החווה אמר שיש דרך עפר שעוקפת שלוחת סמוכות ממערב ומעפילה במעלה ההר, בתוואי נסתר מענינו. ניווטתי לשם בקלות, אלא שבאמצע העלייה הבחנתי פתאום בכובע ובקצהו של קנה רובה שנעלמו מיד מאחורי סלע.
"חיילים" אמרתי לגושקן.
"מה פתאום?!" הוא ענה.
באותו רגע שוב בקע מהטלפון שלו קולו המסתלסל של המואד'ין, אותה אפליקציה שחמש פעמים ביום מזכירה לו את זמני התפילה המוסלמית (אבל באחד הערבים, כשהוגש לי יין הוא לגם ממנו, "רק בשביל הטעם"). מעבר לעיקול המתינו שני ילדים-חיילים, לבושים מדי צבא ירוקים, כובעי פרווה אפורים לראשם, אפוד לגופם ורובי קלצ'ניקוב תלויים על כתפם. אחד מהם נשא גם נרתיק גדול ומרופט של משקפת, כנראה מימי סטאלין.
"תעצרו!" הם דרשו.



 
כאן החל משא ומתן לגבי זכות המעבר. ניכר היה שהמפגש איתנו הוא הדבר המעניין ביותר שקרה בגזרה מזה זמן. בעזרת מכשיר מוטורולה מקרטע עמדו החיילים בקשר עם מוצב האם, שניצב, כפי ששיערתי, בראש המצוק שבו כרויות מערות המנזר.
"מה התייר הפקיסטאני הזה מחפש פה?" שאלו הילדים-חיילים בלי להתבלבל. לפחות לא חשבו שאני ארמני...

בהביטי בהם מבעד לחלון הרכב חזרתי בזכרונותיי לימים בהם הוצאתי אישור בטחוני בחטיבת חרמון כדי לחפש סנאים זהובים בברית בין-הבתרים.
המשך החוויה כלל איות של שמי, במכשיר הקשר המשובש, אות אחר אות למפקד בבסיס. אם חשבתם שאתם מכירים את המשחק 'טלפון שבור' - אתם טועים. לא היה גבול לטעויות ששבו ונעשו, גם כששמי הוכתב אות אחר אות, תוך הסתייעות במילים שונות ומשונות שבהן נפתחות אותיות שמי. מידי כמה דקות ניגשו אלינו החיילים כדי לשאול שאלה נוספת, עתותיהם בידיהם.
ואז הודיעו לנו שהמפקד עצמו בדרך אלינו. כעבור זמן אכן ראיתי נקודה באופק, רכבו הסובייטי, מתגלגל ממרומי המוצב לכיוונינו. עם הגיעו, דילג המפקד הכרסתן מרכבו, לחץ את ידינו בחמימות רבה ומיד לאחר מכן נטל ממני ברשמיות את דרכוני. הוא העפיל למרומי סלע סמוך כדי להשיג קליטה סלולארית, במטרה לקבל הנחיות מהמפקד שמעליו, אלא שהקליטה המיוחלת לא נמצאה וכך נידונו להמתנה נוספת. השמש נטתה מערבה, המישורים דמויי מונגוליה שנפרסו למרגלות המדרון החלו להיצבע כתום ורוח מקפיאה החלה לנשב.
הוי, תמרה, תמרה. ההיית או חלמתי חלום?

בדיוק כשהבהרתי לגושקן שמוכרחים לוותר ולצאת, מזכיר לו שיש לנו כברת דרך ארוכה עד הכביש, בסבך דרכי עפר (שכדאי להשלים בטרם החשיכה יורדת), נסיעה עד מעבר הגבול, חציה שלו לגאורגיה וטיסה הבייתה מטביליסי, ניגש המפקד לרכב, הגיש לי את דרכוני והצהיר שאין לנו אישור להתקדם.
 
בדיוק בשבע ועשרים, כשהשמש נעלמה מעבר לרכס עלינו על האספלט. מעבר הגבול הסמוך נסגר 20 דקות קודם לכן והיה עלינו לנסוע למעבר הגבול השני, הרחוק יותר.
נתיה, חברה גאורגית אדומת שער עם מזג קווקזי, חיכתה לי מהשעה שש בטביליסי ולא ידעתי מה לומר לה.
 
לאחר חשיכה הגענו למעבר הגבול שחצייתו התארכה. כשלא הולך אז לא הולך...
קילומטרים אחדים לאחר שחצינו לגאורגיה שעט אחרינו רכב משטרה. מסתבר שבגאורגיה הוחלה מדיניות חדשה; רכבים זרים מחוייבים בביטוח מטעם המדינה עם כניסתם, אלא שזה לא נאמר בשום מקום. משא ומתן ממושך עם השוטר השיג את ההסכמה שאם הרכב ייסוב על עקבותיו בו במקום, בחזרה לאזרבייג'ן - הקנס הגבוה (100 לארי, 50$) ייחסך. ומה עלי?
עצרנו רכב שהסכים לשמש כמונית בתשלום. בהיעדר כסף גיאורגי המלווה האזרבייג'ני שלי שילם לנהג. ומראש. הוא גם קישר בינו לבין נתיה, חברתי, שהמתינה לי שעות במסעדה מוכרת ליד ביתה.
נפרדנו בחפזון, מי בחזרה למעבר הגבול ומי לטביליסי, עיר האורות.
המשכתי אל עבר טביליסי ישוב במרצדס. 'מה רע', חייכתי לעצמי, אבל החיוך נמוג במהירה – תחילה נוכח המוסיקה המזוויעה (באמת) ששמע הנהג ושאותה הגביר עוד ועוד והסיגריות שעישן ללא הרף. בנוסף, הוא נסע בקצב צב והביט כל הזמן לצדדים בצורה מתמיהה ואף מחשידה. ואני רק רציתי כבר להגיע.
לפי הזמנים שחישבתי נותר לי בקושי זמן להגיע אל העיר, לתת לנתיה חיבוק, להתנצל בפניה ולשעוט הלאה לשדה התעופה. בינתיים הנהג המעושן פנה למלא דלק. הוא עצר בתחנה והבהיר לי שעלי לשלם. סירבתי והוא המשיך בנסיעה. זה חזר על עצמו בשנית. אחר כך עצר פתע לצד מסעדה, כדי שאקנה לו ארוחה. שוב סירבתי. נהג המרצדס שהתגלה כקבצן ציית והמשיך בדרכו רק כשדיברתי אליו בטון נוקשה בעברית. מהזמן שחישבתי כבר לא נותר דבר. ונתיה - עוד מחכה?
 
נתיה חיכתה. בהחלט חיכתה! נפגשנו במגרש החניה של המסעדה. על חדוות המפגש העיב הנהג שמשום מה היה לו ברור שהוא מוזמן לארוחה. אך בקושי ניערנו אותו מעלינו. בשוכחה שאני טבעוני ובזוכרה מסורת קדומה, פרה-טבעונית שלי, נתיה אף הזמינה עבורי שני מגשי חצ'פורי כדי שאקח הביתה. מפה לשם גם בדקה וגילתה שמועד ההמראה של הטיסה שלי מתאחר בשעה וקצת. אז זכינו במעט יחד ואפילו במרק לפני שיצאנו לשדה התעופה.

נתיה ציידה אותי גם בשלל ריבות ומרקחות תוצרת בית שלה ושל אמה.
"איך אקח את זה בלי שיישבר?" הלנתי, בחושבי על תיק הבד שאיתי.
אבל נתיה היא נתיה. בדרך לשדה התעופה עצרה בבית-מרקחת כדי לקנות חיתולים.
"באיזה גודל?" שאלה המוכרת במשמורת הלילה מבעד לחרך.
"בכל מיני גדלים", ענתה לי נתיה מבלי למצמץ ואני כבר לא יכולתי לעצור את צחוקי.
בדרך לשדה התעופה חיתלה בקפדנות את הצנצנות, כל אחת בנפרד והבטיחה לי שלא יאונה להן כל רע. בשדה התעופה בבידוק הבטחוני הקפדני של החברה שמתהדרת בסיסמה הריקה "הכי בבית שבעולם" נשאלתי אם קיבלתי משהו במתנה. אני לא אוהב לשקר וכך נוכח פניהן המשתוממות של הבודקות, נדרשתי לשלוף מתיקי את הצנצנות המחותלות שאך נארזו בו בקפידה ולהעביר אותן במכונת שיקוף. נתיה אדמות השיער עמדה בצד, שלובת ידיים והתמוגגה.

ובבית?
הבטחתה של נתיה התממשה. הצנצנות הגיעו כולן בשלמותן. 
כעת משהיה בידי שמו האזרבייג'ני של המנזר בדקתי עוד וגיליתי שלפני כשנה וחצי הפרסקו של המלך תמרה, אהובתי, נעקר מקיר המערה בה צויר על ידי יד נעלמה.
מאז, מקום הימצאו לא נודע.