מהתקשורת-1-2

מה מספרים ישראלים שחזרו בתשובה בהודו - מוסף ספרים, הארץ, 7.12.2016

"הודו כי טוב", ספרו של יותם יעקבסון, מבקש לעקוב אחר תהליך החזרה בתשובה בתת-היבשת. אבל האם באמת צריך לנסוע עד פושקר כדי להגיע לחב"ד
מאיר בר-מימון

הודו כי טוב: שינויים דתיים ומהפכים רוחניים של ישראלים בהודו. יותם יעקבסון. הוצאת עצה, 265 עמודים, 87 שקלים

גל הרוחניות ששטף את ישראל מאז שנות ה–90 הוא תופעה מרתקת. תחילתו בנדידה להודו של עשרות אלפי צעירים וצעירות לאחר הצבא בחיפוש אחר שקט, שינוי מצב תודעתי, או סתם מקום להתמסטל בו בזול. המשכו בדרכי מחשבה ופעולה המיוצגות על ידי הודו (אך לא רק). הן מילאו חלל ריק בישראל שהחלה להשיל את שכבות הדור המייסד ולצעוד אל התרבות הניאו־ליברלית של אינדיבידואליזם קיצוני. נפילת ההגמוניה הציונית המסורתית והשלטון הקולקטיבי גרמה לכך שהיחיד הישראלי נותר אחראי לגורלו מבחינה פוליטית, כלכלית ואף דתית. הודו סיפקה לישראלי את המרחב שנמצא מחוץ למדינת ישראל — מעין יקום מקביל, ישראליות ללא ישראל, נקודה חיצונית שנותנת אפשרות לבחינה מחודשת של הקיום האינדיבידואלי הישראלי. בקיצור, הודו איפשרה "לחפש את עצמי".

"הודו כי טוב" של יותם יעקבסון מבקש לעקוב אחר אחד התהליכים שעברו ישראלים בהודו: החזרה בתשובה. הספר מורכב מראיונות עם ישראלים שחזרו בתשובה. חלקם הגיעו לחיקה של היהדות, אחרים לקהילה בודהיסטית או לקרישנה.

הספר מחולק לשלושה חלקים. הראשון עוסק במשמעות של "חזרה בתשובה" ובמונח "תשובה", השני מתמקד בראיונות עם חוזרים בתשובה (וגם חוזרים בשאלה) והשלישי עוסק בניתוח הראיונות "לאור ספרות התשובה הקלאסית", כפי שיעקבסון מכנה אותה. הספר עוסק אמנם במספר קטן של מקרים של פנייה לקרישנה או לבודהיזם אך רובו מוקדש לחזרה בתשובה היהודית, ולכן אתייחס רק אליה.

שלט של בית חב"ד מעל בית לבנים, ובכביש אליו נראה אופנוע ועליו רכובים שני אברכים
בית חב"ד בהודו. המשך ישיר של ישראל. צילום: יואל בן אברהם
​הניתוח של יעקבסון לרעיון החזרה בתשובה מספק ידע כללי סביר אך אינו עמוק דיו. בעיקר צורמת ההגדרה לחזרה בתשובה: "נקודת המוצא ששימשה אותי במהלך העבודה היא זכות ההגדרה העצמית. כל אדם שקיבל על עצמו עול תורה ומצוות, גם אם לא במלואן, ומגדיר עצמו כאדם דתי שחזר בתשובה או כמי שיצא בשאלה, כהרא קרישנה או כבודהיסט — נתפש בעיני ככזה".

אמנם, אין זה מתפקידו של אדם לכפות על אדם אחר הגדרה מסוימת, ואין זה מתפקידנו לערער על ההגדרה שאדם בוחר להיות מכוּנן על פיה. עם זאת, חבל שההצהרה באה במקום בחינה וניתוח של התהליכים הפוליטיים שמובילים אדם להגדיר את עצמו לפי מונח מסוים ולא לפי מונח אחר. כל זה נכון במיוחד לאור המטען הפוליטי שמתלווה לחזרה בתשובה בישראל.

ניתוח הראיונות מספק תמונת מצב מעט עגומה. ברוב הסיפורים הודו עצמה נתפשת כקרקע מקרית לחלוטין לתהליך החזרה בתשובה של המרואיינים. רובם מספרים שחשו בוז לפולחן האלילים ודחייה ממנו. נראה כי הם מדקלמים את הנרטיב החב"די, שמהלל את עליונותה של הדת היהודית. כך, למשל: "כבר בשבוע הראשון פיתחתי סלידה גדולה מאוד מן העבודה הזרה. בפושקר נתקלתי בכוהנים שנותנים פרחים ומבקשים כסף. גם לי הם שמו פרח ביד וניסו לגרור אותי... לא היתה להם שום כוונה אמיתית של אמונה. הרגשתי סלידה נוראה. רציתי לנפץ פסלים של שיווא בכל מקום. בסוף מצאתי מקום להתנחם בו, להתייעץ בו: בית חב"ד. ובמיוחד שימי, הרב של הבית" (אורי, מעלה אדומים).

יעקבסון מכנה את הודו "זמן בתוך זמן", אך לפחות על פי הראיונות בספר, הודו היא דווקא המשך ישיר של ישראל, מרחב שהישראלי יכול לצאת בו מישראל הפיזית כדי להתחבר לישראליות רוחנית. תהליכי החזרה בתשובה לדת היהודית בהודו מתרחשים בין כותלי מרכז חב"ד או הבית היהודי — מרחבים ישראליים מובהקים. בנוסף, רוב המרואיינים היו בקשר עם הדת היהודית האורתודוקסית עוד לפני שהגיעו לשם, והודו, או הנסיבות שהודו היא חלק מהן, החזירו אותם לחיק הדת.

בכרך האחרון של "בעקבות הזמן האבוד" כותב מרסל פרוסט: "אם הזיכרון, בזכות השִכחה... לא הצליח להטיל שום חוליה מקשרת בינו לבין הרגע הנוכחי... הנה פתאום הוא מנשים אותנו אוויר חדש, שהנו דווקא מפני שזה האוויר שנשמנו פעם, אותו אוויר צח יותר שלשווא ניסו המשוררים להשליטו בגן עדן, אוויר אשר לא היה בכוחו לספק תחושת התחדשות עמוקה אלמלא כבר נִנְשם בעבר, שכן גני עדן האמיתיים הם גני עדן שאיבדנו".

מהו אותו אוויר צח, אם כן?

"בן אדם חילוני, לא מעניין אותו עכשיו איך לשמור את השבת, מעניין אותו למה לשמור אותה. למה להיות יהודי. הוא בן אדם חושב, ובן אדם שחושב... באיזשהו שלב שואל את עצמו: 'רק שנייה, מה אני עושה פה?' הוא רואה המון הודים, הוא רואה כל מיני תרבויות, הוא רואה את העבודה הזרה שלהם, את הפסלים, ואומר לעצמו: 'רק שנייה, מה אנחנו? מה זאת אומרת, שאני יהודי?'" (שימי, רב חב"ד בפושקר).

ואכן, המרואיינים כולם מספרים על הקושי למצוא משמעות לחייהם. בעיני כולם נראתה הודו מרחב שיאפשר להם למצוא את התשובה, כלומר — את גן עדן האבוד: "נסעתי להודו שנה אחרי שהשתחררתי, בעקבות דחיפה של חבר שחזר בתשובה שם. הוא נתן לי תפילין וטלית ואמר לי: 'לך להודו!'" (נדב, ירושלים).

במציאות הנוכחית, שבה הכל יחסי ותפישת האמת סדוקה, בעולם שזהות אחידה כבר אינה קיימת והאדם נמצא בתהליך מתמיד של חיפוש אחריה — בעולם כזה אין פלא שאנשים פונים לדת, לפרדיגמה ברורה, שמאפשרת שאלות אך מבהירה שהתשובה קיימת. כל אשר עליך לעשות הוא להמשיך במסע ולמצוא את גן עדן האבוד, את האוויר שכבר ננשם בעבר.

אין לראות בחזרה בתשובה את ההיפך מליברליות, אך יש לשאול מדוע חזרה בתשובה נתפשת בישראל כאימוץ יהדות אורתודוקסית בדמות חב"ד? יהדות שעטופה בדוק קל של גזענות. מדוע בהוויה היהודית הישראלית אין מקום ליהדות הליברלית, התרבותית והמוסרית? כיצד זה שבמוחו של הישראלי היהדות היחידה הקיימת היא זו שמדירה נשים ושאינה קוראת לסובלנות בין דתית? העובדה שיהדות ליברלית לא נתפשת כלל כזרם יהודי בישראל היא עובדה מטרידה מאוד. סיבותיה רבות: החל בסלידה של החוגים האינטלקטואליים מהדת, וכלה במערכת פוליטית שלמה שרואה ביהדות הליברלית גורם שיש לנטרל.

כמדינה שהגדירה את עצמה יהודית והלאום בה הוא גם הדת, הדת היהודית היתה מחויבת לתפוס מקום חשוב בהגדרה של ישראל, והיא היא גן עדן האבוד. כך, האורתודוקסיה היהודית, מזרם קטן יחסית ביהדות העולמית הכללית, הפכה להיות המייצגת היחידה של היהדות במדינת ישראל, ולאוויר שהיהודים נשמו בעבר ומחפשים לנשום אותו כעת.

אין זה סוד שמדינת ישראל עוברת תהליך הדתה עמוק — מחוקי הדת היהודיים, דרך מפכ"ל המשטרה שהופך את המשטרה למשטרת היהודים וכלה במדור יהדות בוויינט או אנרג'י, שאינו אלא מדור אורתודוקסיה.

ספר זה, אם כך, יכול לשמש תמרור אזהרה לכל מי שחרד לגורלה הרוחני של מדינת ישראל. אם האליטה האינטלקטואלית לא תראה בדת היהודית חלק חשוב במערך התרבותי הליברלי, היא עלולה לאבד כל שליטה על התוויית הרוח הישראלית, ולהתעורר למדינה דתית שבה גם החילונים הגמורים ביותר רואים באורתודוקסיה אופציה יחידה לקיום חיים יהודיים, ואת מרכז חב"ד בפושקר — "גן עדן האבוד".

תגובתי למאמרו של מאיר בר-מימון:
התלבטתי אם להגיב ל"ביקורת" הספרות שכתב ד"ר מאיר בר מימון על ספרי ולבסוף החלטתי לעשות זאת. מדוע? בראש ובראשונה מפני שמקומם אותי שאדם שנתבקש לכתוב ביקורת עניינית על ספר בחר להציג מסכת שאין בה כל התייחסות קונקרטית אליו וזאת תוך השטחה ברוטאלית ומגמתית של כל הממדים והרבדים שאני, כמי שכתב את הספר, ביקשתי להדגיש.
בר-מימון פותח את ביקורתו בתיאור הפניה של בני ונכדי הדור המייסד של המדינה לעבר אינדיבידואליזם קיצוני. האומנם? נדמה שרוב הסיפורים האישיים המובאים בספר ובוודאי אלו שבחר להתייחס אליהם מתארים מהלך שהוא ההפך המוחלט מפניה לאינדיבידואליזם; הם מתארים צורך יסודי ובסיסי בשייכות ובלכידות חברתית.
 
בר-מימון כותב: "הודו סיפקה לישראלי את המרחב שנמצא מחוץ למדינת ישראל — מעין יקום מקביל, ישראליות ללא ישראל, נקודה חיצונית שנותנת אפשרות לבחינה מחודשת של הקיום האינדיבידואלי הישראלי." אבל אין זה מונע בעדו לכתוב כמה שורות אחר כך: "יעקבסון מכנה את הודו "זמן בתוך זמן", אך לפחות על פי הראיונות בספר, הודו היא דווקא המשך ישיר של ישראל, מרחב שהישראלי יכול לצאת בו מישראל הפיזית כדי להתחבר לישראליות רוחנית...". האם הסתירה האינהרנטית בדבריו גלויה רק לעיני?
 
בר-מימון אף יוצא כנגד: "נקודת המוצא ששימשה אותי במהלך העבודה היא זכות ההגדרה העצמית. כל אדם שקיבל על עצמו עול תורה ומצוות, גם אם לא במלואן, ומגדיר עצמו כאדם דתי שחזר בתשובה או כמי שיצא בשאלה, כהרא קרישנה או כבודהיסט — נתפש בעיני ככזה." ובהמשך קבע: "עם זאת, חבל שההצהרה באה במקום בחינה וניתוח של התהליכים הפוליטיים שמובילים אדם להגדיר את עצמו לפי מונח מסוים ולא לפי מונח אחר. כל זה נכון במיוחד לאור המטען הפוליטי שמתלווה לחזרה בתשובה בישראל. ניתוח הראיונות מספק תמונת מצב מעט עגומה. ברוב הסיפורים הודו עצמה נתפשת כקרקע מקרית לחלוטין לתהליך החזרה בתשובה של המרואיינים. רובם מספרים שחשו בוז לפולחן האלילים ודחייה ממנו.
"הודו כי טוב" בא בראש ובראשונה להביא את סיפוריהם האישיים של אנשים שעברו תהליכים שאף פעם לא זוכים להתייחסות ושנתפסים לרוב כשטיפת מוח או 'התחרפנות' זמנית. ככזה הוא מהווה הצצה אל הסיפורים השתוקים שטרם סופרו וככזה כונסו תחתיו אנשים שכך הם מגדירים את עצמם. מעבר לכך, האם הגדרתה של התשובה בספר מסתכמת רק בהגדרה עצמית? האם אין בספר סקירה רחבה של מושג התשובה ביהדות, בנצרות ובאיסלאם כמו גם בהינדואיזם ובבודהיזם?
 
בר-מימון מוחה על כך שלא התייחסתי בספרי ל'מטען פוליטי'. מה חבל שהמושג 'פוליטיקה' או עמדות 'פוליטיות' לא באו לידי ביטוי באף אחת משיחותיי עם המרואיינים בספר. עצם הניסיון לדחוף בכוח פוליטיקה לנארטיבים שהוצגו בפני אינו אלא מניפולציה שלא עומדת במבחן המציאות.
לא ברור על פי מה הגיע בר-מימון למסקנה שהודו עצמה נותרת קרקע מקרית לחלוטין לתהליך החזרה בתשובה? האם לא הובהר בספר כי הזרות האמונית שמייצגת הודו היוותה זרז עיקרי עבור חלק מהמרואיינים לברוח אל חיק היהדות השוכנת בבית ולאחרים להרחיק ממנה אל עולמות אמוניים זרים? האם בכך ניתן לסכם את הזיקה (חיובית כשלילית) של המרואיינים להודו? משום מה בחר בר-מימון להתעלם בגלוי מכל מי שלא נע על הציר חילוני/חוזר בתשובה, כי אין הוא משרת את האג'נדה שבחר להציג. הוא מתעלם מיהודים חילונים שפנו לבודהיזם, להרא קרישנה, לחרדי שהתפקר ופירק משפחה ובחר לקבל גושפנקא לחילוניותו דווקא בהודו. בספר משורטטות בזהירות רבה הקבלות בין התהליכים כולם. כמה נוח לבר-מימון להתעלם מכל מי שנמצא במצב ביניים אמביוולנטי, מכול מי שתיאר בצורה כה מרגשת את עצמו באופן אמורפי, מתפתח, משתנה, מכיל, פועם. לא! התנהלות כזו, החובקת את הזולת לא תואמת את ההשטנה וההקצנה שביקש למכור לקהל השמאלני. חלילה מלהציג דברים במורכבותם, זה עוד עלול לגרום לקירוב לבבות!!!
 
הוא קובע "בנוסף, רוב המרואיינים היו בקשר עם הדת היהודית האורתודוקסית עוד לפני שהגיעו לשם, והודו, או הנסיבות שהודו היא חלק מהן, החזירו אותם לחיק הדת." כמי שערך את השיחות וכתב את הספר לא נותר לי אלא לשאול "האומנם?!"
בר-מימון גם לצטט מתוך הספר שני ציטוטים שמביעים עליונות יהודית והדרה של האחר. הנה אחד מהם:
"כבר בשבוע הראשון פיתחתי סלידה גדולה מאוד מן העבודה הזרה. בפושקר נתקלתי בכוהנים שנותנים פרחים ומבקשים כסף. גם לי הם שמו פרח ביד וניסו לגרור אותי... לא היתה להם שום כוונה אמיתית של אמונה. הרגשתי סלידה נוראה. רציתי לנפץ פסלים של שיווא בכל מקום. בסוף מצאתי מקום להתנחם בו, להתייעץ בו: בית חב"ד. ובמיוחד שימי, הרב של הבית" (אורי, מעלה אדומים).
אני מבקש לצטט מהספר קטע המאיר דברים באור אחר לחלוטין: "בקבלה יש כמה סודות שאפשר לקרוא להם "מוכרזים". אחד מהם הוא "סוד הנסירה". זה אחד הדברים הבסיסיים בפנימיות התורה. הסוד אומר שאדם וחווה נבראו בהתחלה כאדם ראשון, שהיה גם זכר וגם נקבה ‏–‏ אנדרוגינוס. מוסבר שנבראו מחוברים גב אל גב. מצד אחד הם היו מחוברים, ומצד שני לא יכלו להיפגש. זו הקרבה הגדולה ביותר וזה גם שיא הריחוק. אין "פנים אל פנים". בקבלה זה נקרא "אחור באחור". כדי להגיע למצב של פנים אל פנים צריך לעבור נסירה. זה תהליך כואב ושותת דם, אך הכרחי. תהליך הנסירה הזה נקרא "גלות". חייבים להתנתק כדי להתקרב, אתה מבין? יש קרבה שהיא מרחק, ויש מרחק שהוא קרבה. הודו, מבחינתי, היא סוד הנסירה ."(מתוך השיחה עם נחום(
בר-מימון מסכם: "ספר זה, אם כך, יכול לשמש תמרור אזהרה לכל מי שחרד לגורלה הרוחני של מדינת ישראל." אולם הוא גם יכול להוות פריזמה מעניינת להתבוננות פלורליסטית, רבת פנים שהמכנה המשותף בה הוא חוסר, געגוע, רצון לחפש ושאיפה למצוא. מבחינתי המורכבות הזו והנגיעה בנימי הנפש הם מושאו של הספר.