דף זה הוא החופשי מבין דפי האתר. כאן תמצאו הגיגים, מחשבות וביקורות - דברים שמעסיקים אותי, נושאים שלדעתי יש להעלות  על סדר היום או דעות שחשוב לי להשמיע.

מעט על טעם מר של מילים שלא יכתבו ושל שטרות חרוכים - 8.8.2013

השבוע התבשרתי (דרך הפייס בוק, חלילה לא מהמעסיק עצמו) ש'חברת מוטו תקשורת המונים בע"מ' פשטה את הרגל. חברה זו החזיקה בין השאר במגזינים "מסע אחר", "מטיילים", "מסע ישראלי" ו"חיים אחרים" שבכולם כתבתי על בסיס קבוע במשך שנים (החל משנת 1999). במרוצת שנים האחרונות החברות שהחזיקו במגזינים הללו פשטו את הרגל (מסע אחר ו-SBC). פעמיים חוויתי סחבת תשלומים מתמשכת, שוב ושוב הולכתי שולל בהבטחות סרק ולבסוף - במצטבר לא קיבלתי תשלום עבור כתבות וטורים שהתפרסמו מידי חודש בחודשו במשך קרוב לשנתיים - נזק של קרוב לשמונים אלף שקל (כפרה, אחרי שנתיים מאבק זכיתי לקבל החזר ממס הכנסה וממע"מ ) ועכשיו – למרות שמדובר בכמה אלפי שקלים בלבד (ומי בכלל סופר?) - שוב זה קורה. 
שכר הכתיבה והצילום הלך וירד בשנים ובכל זאת נותרתי נאמן למגזינים הללו לאורך כל הדרך. למה? – כי אני אוהב לכתוב ולצלם ומכיוון שיש בי כמיהה לחלוק מידע. כי אני מוצא אתגר וחשיבות עצומה ביכולת לגרות, להרחיב אופקים וליצור דיאלוג דרך המילה הכתובה והתמונה המצולמת. למה? – כי אני מאמין בדרכי, שהיא מעמיקה וקפדנית ומתעקשת להעביר יריעה רחבה ועמוקה ככל הניתן. כי חשוב לי לשמש כמתווך בין תרבותי ולחשוף את הציבור לעולמות רחוקים שמאירים גם את חיינו. עוד למה? – כי עבדתי עם צוות מופתי, מסור ומאתגר של עורכי תוכן, רפרנטים ועורכים לשוניים. מבחינת הפרנסה הכתיבה מזמן הפכה לשולית ביותר עד כדי לא רווחית מבחינת ההשקעה. למה בכל זאת המשכתי? - כרגע הסברתי.
"תכתוב ל'טבע הדברים'" - מציעים לי כעת ואני מיד מזכיר שלפני שנים בעלי הירחון "קנה" ממני כתבות מצולמות שעליהן מעולם לא שילם. "עשינו לך פרסום. אתה חייב לנו" הבהיר לי אחרכך, באופן שאינו משתמע לשתי פנים ואת זה גם הסביר לשופט. מאז, אני רואה מידי פעם מה מתפרסם שם. כמה ממטיילי (שפה ושם טרחו להקשיב בחצי אוזן לקרעים מהדרכותיי, כי אלו ממילא תמיד יודעים הכל) שבעם ומפרסמים שם כתבות כמומחים דגולים. כמעט אף מונח ואף שם מקום לא כתובים על ידם נכון. רוב ההסברים והעובדות חלקיים או שגויים באופן מביש ובכל זאת – הדברים מתפרסמים כפי שהם ו... יש להם קונים. למה? – כי מסתבר שלציבור הרחב זה מספיק.
"ומה עם ה'גלובס'?" - שואלת חברה ואני נאנח. כן, אי אז, כשהושק מגזין סוף שבוע G הוזמנתי להיות כתב התיירות שלו. עשיתי את המיטב, כפי שאני יודע ומאמין: לקדם פריפריות ואזורים נזקקים, לפרסם עסקים קטנים שאין להם כסף או רצון להיעזר ביחצ"ן, לקדם פרויקטים שנועדו לבעלי מוגבלויות, להציג מיזמים תיירותיים חדשים וכמובן - פרויקטים ירוקים וחברתיים. עמלתי קשות על מנת לתת לטורי התיירות עומק – להוסיף, גם אם במילים ספורות הקשר עונתי ואקטואלי – היסטורי או תרבותי, לקשור מסלולי טיול לחגים, לאירועים ולתוכן על מנת שהקורא "יצא עם משהו". אך גם ימים אלו חלפו עברו להם. 
"אתה כבד מידי" הובהר לי. "אף אחד לא רוצה את זה ככה. וחוצמזה – צריך לגוון. אי אפשר כל הזמן אותך" וכך הטור "שלי" מחולק כיום ביני לבין כמה כותבים שמונעים כמעט אך ורק על ידי יחצ"נים. נכון יותר לומר שהטור "שלי" כבר מזמן אינו שלי. אחרים כותבים בו ומידי פעם אני זוכה בפירורים. מטורי העומק הפכו טורי התיירות לרשימת מכולת של אטרקציות תיירותיות שונות. ארץ ישראל היפה? היסטוריה? עומק? – הס מלהזכיר. הכול כמעט מכור. כן, מסתבר שאפילו על טורי התיירות לא פסחה ידם הכבדה של היחצ"נים והמושכים בחוטים מלמעלה. עיתונות חופשית? לא כשהצימר והמסעדה חינם!
אז מבחינתי גם ה"גלובס" לא ממש ישנו. "מסע אחר" מת ובהתרפקות מה על שם הירחון "חיים אחרים" שנגוז אני בהחלט יכול לומר שהחיים כיום הם אחרים וכזו היא גם התקשורת. 
למה אני כותב את כל זה? כי עולה בי הצורך לשתף אתכם במרירות שגואה בי. תבינו, אני חש שיש לי מה לתת, מפעם בי הרצון העמוק להמשיך ולעשות זאת וכיום, למעט אתר האינטרנט הפרטי שלי, כבר אין לי איפה. מן הסתם אינני היחיד שחש כך.
אני מבטיח לעצמי ולכם לנסות ולהמשיך ולכתוב. אפרסם את כתבותיי באופן פרטי, באתר שלי ובקרב רשימת התפוצה שלי. במקביל, אני מקווה למצוא מקורות פרנסה אחרים. מה לעשות כתיבה תובעת את שלה – זמן ופנאי רגשי. כדי שהדרבון והחשק לא ידעכו וכדי שהמרירות לא תגאה צריך גם פרנסה.