קטעים-נבחרים-1

מתוך פרק ט‘:

נושאו של השיעור היומי אצל לאמה גן לה היה מערכות יחסים. החדר לא היה מחומם וקור שרר בו. התלמידים התעטפו בשאלים עבים. רק לאמה גן לה ישב כשהוא לובש את בגד הנזורה הרגיל ומעליו שאל דקיק, המגלה זרועה חשופה לחלוטין.
"יחסנו אל הזולת הוא בעל שלוש פנים: משיכה, ניטראליות ודחייה" פתח הלאמה. "החלוקה ברורה: אנחנו נמשכים אל הקרובים אלינו, אל מי שאנו אוהבים, אל אלו שאנו מוצאים בהם משהו נעים. אנו ניטראליים כלפי רוב האנשים, חולפים על פניהם מבלי שנשים לב אליהם, בלי להביע דעה, בלי להתעכב ובלי לגלות אכפתיות. אנו חשים דחייה כלפי מי שפוגע בנו, מפחיד אותנו או מאיים עלינו" אמר לאמה גן לה וצחק. "אנחנו זקוקים לתמורה על התייחסותנו. כשאיננו זוכים לה אנחנו נעלבים. לרוב נהיה נחמדים אל מי שמסביר לנו פנים, נכון? לא נחייך אל מישהו שנראה לנו עוין. בואו נחשוב רגע על אדם שדוחה אותנו. למה בעצם זה קורה? האם אנו מתייחסים אליו בדרך הנכונה? דמיינו מישהו שעשה מעשה בלתי נסלח בעיניכם. עכשיו דמיינו את אחד מחבריכם הטובים עושה את אותו מעשה. האם הייתם נוהגים כלפיו באותה מידה של נוקשות ועוינות? כיצד קורה שחבר טוב, אדם אהוב, הופך פתאום למטרד בלתי נסבל? כיצד קורה שאדם קרוב אלינו מאד הופך להיות זר לחלוטין, לפעמים אויב? וכיצד קורה שלעיתים אנחנו נתפשים זרים ומאיימים בעיני חברינו? האם השתנינו עד כדי כך? האם הם השתנו? זה כמובן לא ייתכן. הגישה הפנימית וההתייחסות האישית הן שהשתנו. הרי בסופו של דבר מה אנחנו יודעים על האחר; על חוויותיו, מחשבותיו והרגשותיו? לכל אחד תפישה ותחושות שונות. אולי הגזמנו בחיבתנו אל חבר או אל אדם אהוב? אולי העצמנו דברים חיוביים מסוימים למימדים מעוותים? אולי פיתחנו ציפיות שכאילו כללו את האחר כחלק מאיתנו? אולי העצמנו את מגרעותיו של אדם שממנו אנו נרתעים? הייתכן שאותו אדם משקף לנו את פחדנו שלנו ושלל תכונות שמצויות בנו ושמהן אנו סולדים? אולי דווקא בהתחברות אל הדוחה, בירידה לעומק סיבת הדחייה נוכל להבין דברים לגבי האחר ובוודאי שלגבי עצמנו. הרי גם חברנו הטובים ביותר היו בזמן מסוים בעברנו זרים לנו. תחילה הם היו זרים לא מוכרים, אחר כך זרים מזוהים. הדרכים הצטלבו, היכרנו, נוצר חיבור. על רקע מה נוצר החיבור? על רקע הזדהות, עניין והדדיות. האם לא ניתן למצוא דברים משותפים, הזדהות והדדיות מסוימים עם כל אדם? ההבנה שחברנו הטובים ביותר היו בעבר זרים לנו מאפשרת לנו להפנים את העובדה שכל זר הוא חבר פוטנציאלי" דרש לאמה גן לה בשלווה האופיינית לו. רועי פקח את עיניו והביט במורה שדיבר בעיניו עצומות, ידיו מונחות בחיקו. הוא שם לב שבזרועו החשופה של המורה פעם בעוצמה עורק. הפעימות המהירות לחלוטין לא התאימו לרוגע שאפף את האיש.
"ברמת פתיחות מספקת תוכלו להתחבר גם לאויב. תוכלו להזדהות עם תאוותיו ובוודאי שעם סבלו. כשאנו כועסים על הזולת, כשמתעוררת בנו דחייה, מה התוצאה של תחושותינו? האם הדבר מסייע לנו להגיע לשלווה נפשית? האם אנו גורמים לאחר להשתנות? – בודאי שלא! כל שאנו גורמים לעצמנו הוא לחוש מאוימים, להרגיש לא נוח כשאנו נמצאים במרחב שבו נמצא אותו אדם. הדברים הללו משפיעים גם עליו. למעשה, אנחנו מגבילים את חופש הנוחות שלנו, אם לא שוללים אותו. האם האחר הוא זה שצריך להשתנות? האם דברים צריכים להשתנות ביחס אלינו? – גם אם חשבנו שכן, מזמן גילינו שזו אשליה. נכון?" צחק לאמה גן לה, "זה הרי בלתי אפשרי. ובכן, מה עושים? חזרו אל אותם רגעים שבהם זר הפך לרע או לחבר. מה הרגשתם אז? למה? האם תוכלו למצוא מכנים משותפים בין הדמויות שדוחות אתכם? צריך לזכור כמה מעט אנו יודעים על האחר. כשפותחים בשיחה, כשמקשיבים, כשמכירים ולו קצת מיד מגלים פנים אחרים. התופעות הדוחות מובנות ונסלחות. הן כבר לא דוחות. מדיטציה היא הדרך הטובה ביותר להתגבר על תחושת הדחייה, כי אז אנו מסוגלים לרדת לסוף דעתנו בחפשנו אחר הסיבה לטוב, לרע ולמכוער. שיחה עם אדם שמרתיע אותנו היא פתרון חלקי בלבד. היא תשפר את יחסנו עם אותו אדם, אך אינה פתרון כולל שישנה את דפוס המחשבה וההתנהגות שלנו מהיסוד. רק על ידי הכרת המנגנון המחשבתי הזה שלנו נוכל לשנותו. זה תהליך שמצריך הבנה, נכונות והרבה מאמץ. אם כך, תלמידים, תשחזרו רגע שבו נתקלתם באדם שעורר בכם סלידה". לאמה גן לה הוליך את תלמידיו במבוך הזיכרונות והרגש.