קטעים-נבחרים-1

מתוך פרק נ"ט:

זכרונו סחף אותו במורדות ילדותו, אל הסלע הגדול שניצב בין חלקות השעורה לא רחוק מביתו. העונה הייתה עת הקציר. השעה הייתה שעת דמדומים. הוא היה בן ארבע, כך נדמה לו. בני הכפר פסעו בשבילים המפותלים הצרים, הלכו ונאספו אל הכפר מהשדות ומהגרנות. הוא רץ בין השיבולים שראשיהן הכפופים ליטפו את מצחו והתרוצץ בין רגלי בני משפחתו כשמצא חיפושית שחורה גדולה. הוא הרים אותה מהקרקע ובחן אותה מקרוב. גם עתה זכר את העיניים הזעירות, את תזוזת המחושים, חספוס חפי הכנף השחורים והרגליים הזעות לשווא בין אצבעותיו הסוגרות. גם עתה לא ידע מה גרם לו לנהוג בה כפי שנהג. האם חשק לבחון את קשיותה, לגלות את תוכה או שמא הייתה זו העובדה שהחיפושית הקטנה לא נכנעה לגחמותיו ובכול כוחותיה ניסתה להשתחרר מאחיזתו. הוא הניח אותה על סלע ובעזרת אבן מחץ אותה. כשראתה זאת אמו היא מיהרה להושיבו על הסלע הגדול, לצדה, וסיפרה לו סיפור. היא סיפרה על צ'נרזיג, שיותר מכל רצה להגיע להארה והקדיש לכך גלגולי חיים רבים. לכן לא היה גבול להתרגשותו כשזכה לעמוד על מפתן שער ההארה, המפריד בין סמסארה לנירוואנה. הוא כבר חצה את המפתן עם רגל אחת, אבל אז שמע בת קול בוכייה מאחוריו. מבלי להסס השיב את רגלו מהיכל הנצח של הנירוואנה אל העולם הארעי ושב על עקבותיו כדי למצוא את הדמות המייבבת ולהציע לה עזרה. מכיוון שכך נהג יצאה בת קול שמימית שלא רק שזיכתה אותו בהארה, אלא גם הבטיחה לו שיוכל להישאר בעולם כישות מוארת. צ'נרזיג נותר בעולם וזכה באלף ראשים ובאלף ידיים כדי שיוכל להבחין בכול מי שנזקק לסיוע ולהושיט לכולם עזרה. אמו של טנזין הסבירה לו שלכל יצור בעולם יש נשמה ולכן הוא ראוי בחמלה ובדאגה. היא הפצירה בו שלא ייפגע עוד ביצורים חיים. "צ'נרזיג רואה ובוחן את כל מעשינו. אנחנו צריכים להשגיח. אתה יודע במי הוא מתגלגל היום?" שאלה אותו אמו. הוא הניד בראשו לשלילה, מסיט את מבטו הנבוך. הרבה מהמילים שהשתמשה בהן לא היו מוכרות לו. גם כיום איננו בטוח שהוא מבין אותן.
"זה הוד קדושתו הדלאי לאמה. כשתגדל קצת ניקח אותך לארמון שלו, שיברך אותך" הבטיחה וליטפה את מצחו.
"אבל אמא, את בעצמך מבשלת את הכבשים שאבא הורג" אמר טנזין הילד לאמו בניסיון להבין אך לישב את המציאות שבה חי עם דבריה.