דף זה הוא החופשי מבין דפי האתר. כאן תמצאו הגיגים, מחשבות וביקורות - דברים שמעסיקים אותי, נושאים שלדעתי יש להעלות  על סדר היום או דעות שחשוב לי להשמיע.

"סופו של גנב" - חוויות מפוקפקות בהימאליה ההודית

במהלך המסע להימאליה ההודית בקיץ 2011, תוך טיפוס למעבר ההרים מעל הכפר נאקו (Nako) שבעמק קינאור (Kinnaur), העליון נפטר אדם יקר ומטייל אהוב מאד שלי – דויד פורת ז"ל.
 לאחר  שבעזרת הנהגים וכמה כפריים הורדתי את גופתו של דויד מההר שעליו נפטר ולאחר שהודעתי לנילי, אישתו, ולקבוצה על האובדן, ניגשתי אל דויד כדי להסיר ממנו את כל חפצי הערך. היה לי ברור שבהודו כמו בהודו; לא כדאי להשיא חפצי ערך ללא השגחה.
אחסוך מכם את ההרגשה שליוותה אותי כשהסרתי את טבעת הנישואין, שסירבה לרדת מהאצבע, את השעון וכשפשפשתי בכל הכיסים ודליתי מהם מכשיר סלולארי וכסף מוזמן וכשהסרתי את חגורת כסף, שאותה מצאתי כרוכה על הקרסול.
את הכסף המזומן ואת המכשיר הסלולארי מסרתי לנילי, אך את יתר הדברים, שממש חבקו את גופו, לא הייתי מסוגל למסור לה. ארזתי אותם בתיק הגב שלו, שהורדתי מעל גבו כשהחל להרגיש ברע ונשאתי בירידה מההר ומסרתי אותו לאחד הנהגים שלי, שהכניס אותו לרכבו.
רצה הגורל ובבית החולים בעיירה הנידחת פו (Poo, כשישים קילומטר ממקום האסון), במקביל להוצאת תעודת הפטירה (אירוע הזוי ומגוחך בפני עצמו שאילולא היה כה כואב יכול היה להיראות כמו בדיחה), הסתבר שחגורת הכסף נגנבה. נילי (בתושייה כלל לא מובנת במצבה. אין לי מילים לתאר את אצילותה!) חשבה למה תזדקק בימים שנותרו לה בהודו וחיפשה את חגורת הכסף במקום שבו אמרתי לה שהיא נמצאת. החגורה לא נמצאה בתיק. הייתי המום. הרי בדיוק משום שחששתי מכך שדבר כזה ייקרה הקדמתי והסרתי מדויד את כל שהוא בעל ערך. תוך כדי ירידה ממעבר ההרים שמעל הכפר נאקו (Nako) שבעמק קינאור (Kinnaur) העליון, במהלך מסע להימאליה ההודית שהדרכתי בקיץ 2011, נפטר דויד פורת ז"ל, אדם יקר ואחד ממטיילי האהובים ביותר. הקבוצה התקדמה במורד ואני נותרתי עם דויד שחש ברע. מי העלה בדעתו שכך תסתיים ההליכה הקצרה?
יחד עם הנהגים וכמה כפריים שהוזעקו הורדתי את גופתו של דויד מההר. למטה עמדה בפני שימה קשה: לבשר את הבשורה המרה לנילי, אשתו, שהמתינה למטה ולהתמודד עם הקבוצה שחוותה את האובדן. בין השאר הסרתי מדויד את כל חפצי הערך. היה לי ברור שבהודו כמו בהודו; לא כדאי להשאיר חפצי ערך ללא השגחה.
אין מילים לתאר את שהרגשתי כשהסרתי את טבעת הנישואין, שסירבה לרדת מהאצבע ואת השעון. שפשפשתי בכל הכיסים ודליתי מהם מכשיר סלולארי וארנק והסרתי את חגורת כסף, שאותה מצאתי כרוכה על הקרסול.
את הכסף המזומן ואת המכשיר הסלולארי מסרתי לנילי, אך את יתר הדברים, שממש חבקו את גופו, לא הייתי מסוגל למסור לה. ארזתי אותם בתיק הגב של דויד, שלקחתי אלי כשאך החל להרגיש ברע ומסרתי אותו לנהג שלי, שהכניס אותו לרכבו.
נאלצנו לנסוע אל העיירה הנידחת פו (Poo, כשישים קילומטר ממקום האסון) כדי להוציא תעודת פטירה בבית החולים המקומי והצהרה משטרתית שאין מדובר ברצח (אירוע הזוי ומגוחך בפני עצמו שאילולא היה כה כואב יכול היה להיראות כמו בדיחה). נילי (בתושייה כלל לא מובנת במצבה, ובכלל אין לי מילים לתאר את אצילותה!) נערכה לקראת הימים שנותרו לה בהודו וחיפשה את חגורת הכסף במקום שבו אמרתי לה שהנחתי אותה. היא לא הייתה שם. הייתי המום; אשר יגורתי בא לי, אך כיצד? מיותר לציין שהיכיתי על חטא על כך שרק בשל אי נוחות לא מסרתי לנילי את כל החפצים או שלא הנחתי את התיק למשמרת במקום שבו ישבה הקבוצה כולה. מצד שני - במשך כל המסע הבהרתי למטיילים שרכושם שמור לחלוטין ברכבים.
הנהג שלו מסרתי את התיק עם חפציו של דויד הסיע את נילי בלוויית המדריך המקומי אל שימלה (Shimla), בירת המחוז, בדרך הארוכה והמייגעת ארצה. גופתו של דויד הוסעה ברכב אחר שאותו שכרתי במקום. אני שבתי אל המקום שבו המתינה הקבוצה, להמשך ההדרכה. המדריך והנהג שבו וחברו אל הקבוצה רק כעבור חמישה ימים. גניבת הכסף לא נתנה לי מנוח.
במהלך אותם ימים הודעתי לסוכן המקומי, למדריך המקומי, לנהגים ולמנהל המאהל שבו לנו בנאקו שלא אשקוט עד שהכסף יוחזר לנילי. יש שתי דרכים, הבהרתי. האחת – שיוחזר אלי ללא התערבות גורם חיצוני, בהבטחה שהנושא ייסגר ללא עירוב גורם משטרתי. השנייה – שאעשה הכל כדי להשיג את הכסף, גם אם הדבר יצריך לשוב צפונה עם חוקרים מדלהי. הבהרתי שהדבר יגרום אי נעימות גדולה מאד לכל הנוגעים בדבר.
 
כעבור יומיים, שבהם כולם הרגישו מואשמים באופן אישי, הודיע לי אחד הנהגים מפורשות שהוא בטוח שהנהג שלו מסרתי את התיק הוא הנהג שגנב את הכסף. "איך אתה יודע?" שאלתי. "אולי זה אחד הכפריים ששם לב למתרחש וגנב?". סירבתי להאמין שאחד הנהגים גנב את הכסף, למרות שכל העדויות הצביעו על כך: התיק נמצא ברכב וכל רוכסניו סגורים. מי שגנב את הכסף ידע בדיוק מה לחפש והיה לו די זמן לגשת לרכב, לפתוח תא התיק, לקחת את מה שלקח ולסגור אותו. "אני משוכנע!" כשנשוב ונפגוש אותו נערוך טקס במקדש שיוכיח זאת" הצהיר. דרכנו התארכה עד מאד. נקלענו לסופת שלג שבה נחסמו כל הדרכים ובהמשך חווינו מפולות קרקע מבעיתות ושטפונות קשים. אין ספק שאיתני הטבע התגלו במסע זה במלוא עוצמתם אל מול קטנות האדם וארעיותו.
ביום השני לשובו של הג'יפ, בשעה שחבריי הקבוצה פרשו לחדריהם למקלחת שלפני ארוחת הערב, יצאתי יחד עם המדריך המקומי וארבעת הנהגים אל המקדש הנבחר, שרישטי נריאן (shrishti Narayan), מקדש שאותו אף אחד מהם לא פקד קודם מעולם.
"למה בחרתם דווקא אותו?" שאלתי.
"זה אל חזק במיוחד. לא ניתן לשקר לו ולהוליך אותו שולל" הם הסבירו.
"האל מקובל על כולכם?"
"כן", הם ענו, "אנחנו מאמינים בכולם".
בגשם שוטף נסענו אל כפר סמוך. כל כמה מטרים עצרנו כדי לשאול היכן נמצא המקדש.
בסופו של דבר חנינו וצעדנו במעלה סמטאות תלולות ובוציות. בני הכפר הכווינו אותנו בדרך פתלתלה, שהלכה והתארכה. לבסוף נערה צעירה וסקרנית ליוותה אותנו אל בית מסורתי עתיק. בקומת הקרקע נמצאה דלת עץ כבדה ונעולה, משקופה מעוטר בתגליפים ומעליה גולגולות של איילים ויעלים, עדות לכך שזהו מקדש. ממרומי הקומה השלישית של המבנה, שגם שימש כבית מגורים, הציצה ילדה שלבקשתנו מיהרה לקרוא לאביה, הכוהן. בינתיים העריב היום וחושך מלא השתרר על העמק. קילוחי הגשם לא פסקו.
משך שעה ארוכה הסבירו הנהגים והמדריך לכוהן מה טעם בואנו אליו - להסתייע באל שאותו הוא מייצג כדי למצוא את האשם. הכוהן שמר על ארשת פנים שלווה לחלוטין והבהיר שזהו מקרה קל ופשוט, שללא ספק האל שלו יוכל לפתור. 
לאחר שהציע כמה דרכי בירור אפשריות, נבחרה אחת מהן; הטלת פור.
המדריך, אחד הנהגים (זה שהאשים את רעהו באוזניי והבטיח לי שיוכיח את אשמתו) ואני התלווינו אל הכוהן פנימה. חלצנו נעלים וטיפסנו בסולמות עץ אל מרומי הקומה השלישית, שבה, בתוך חדר קטן, נמוך תקרה, שרצפתו מכוסה תערובת זבל פרות יבשה, משוטחת בקפידה, נמצא קודש הקודשים.
התיישבנו על הרצפה מול ארון עץ מהודר וסביב גומחה שקועה שנועדה להבערת אש.
תוך דקות הופיעה אחת מבנות הכוהן. היא נשאה בידה מלוא החופן זבל פרות מהביל והניחה אותו ברוב חשיבות לפני אביה.
האב נטל מעט מזבל הפרות וגלל ממנו שלושה כדורים. בתוך כדור אחד הניח פרח, בתוך השני עשב ובשלישי לא הניח דבר. 
עתה פנה אלינו והסביר שעלינו לבחור איזה כדור ייצג איזה כוח. כדור אחד נועד לייצג את הצוות המקומי, השני את בני הכפר נאקו שסייעו לנו בנשיאת הגופה והשלישי - כוח עלום. לאחר שהוסכם איזה כדור ייצג איזה קבוצה הוחלט שהנהג ייבחר את הכדורים.
הכדורים הונחו בכד נחושת מלא מים וצפו בו. הנהג דלה אחד מהם. על פי ממצאי האל, בתיווך הכוהן הסתבר שלגניבה שותפים אחד הנהגים ואחד מבני הכפר ברגע שהצהיר הכהן על הממצאים השמיע הנהג צחוק ניצחון מריר (אחר כך עוד נופף מולי באצבע כאומר "אתה רואה? אמרתי לך!"). עתה נותר לברר מי מהצוות הוא האשם.
לשם השלמת הטקס ועל מנת שייחשף האשם שבנו אל הקומה הראשונה וניצבנו לפני ההיכל הקטן שבחזית המבנה. אחד אחר השני נשבענו לפני דלת העץ המוגפת שאין לנו יד בגניבה ושאנו נקיים מחטא. את השבועה חתם כל אחד מאיתנו בהשתחוות אפיים ארצה.
הנהגים ניצבו בידיים צמודות ובעיניים עצומות, לחשו את המילים המנקות אותם מאשם והצמידו את מצחם למפתן כשכפות ידיהם פשוטות לצדדים. ניכרה בהם דבקות כבירה וכוונה עמוקה.
ברגע הזה היה משהו עצוב ביותר. נצבט הלב לראות אותם כך, לחשוב על האמון שלי שנשבר, על התחושה שלהם, שהם נתפשים כאשמים. אולי הם אינם אשמים, ואם כן – מי מהם? לאורך כל המסע  הם גילו מסירות ואדיבות, פשטות וצניעות, בנוסף ליכולות הנהיגה המעולות שלהם. כעת, הגם שנשבעתי והשתחוויתי עימם, הייתי המאשים. הטקס הזה נערך בראש ובראשונה כדי להוכיח את חפותם בפני. לטהר את שמם ולהשיב את כבודם.
כשסיימנו להישבע קיבלנו פרח שאותו היה עלינו להניח על האוזן וחופן אורז שאותו זרינו באוויר, כלפי ההיכל, תוך מילות הלל ושבח לאל שאיש מאתנו טרם פגש.
"תוך חמישה ימים נדע מי מכם היה שותף למעשה" הודיע הכוהן. "משהו נורא ייקרה לו. הוא ישבור רגל או יקיא דם", הבטיח וסקר שלל פגעים פיזיים נוספים.
הודינו לכוהן ומשפחתו והלכנו משם, מהורהרים. מי ששתק כל הדרך והיה עגמומי במיוחד היה אותו נהג שלו מסרתי את התיק ושאותו האשים אחד הנהגים.
אני, מתוך החשש הכבד למשמעותה של פציעה, נזהרתי במיוחד ברדתי בדרך התלולה, פן אחליק.
בנסיעה חזרה התקשר הסוכן המקומי כדי להתעדכן בתוצאות הטקס. בקולו לא נשמע שמץ פליאה וספק.
"מה בכוונתך לעשות עכשיו?" הוא שאל אותי בענייניות. אמרתי שאני מעוניין לפנות למשטרה ולערב את שגרירות ישראל בעניין (כאמור, כבר איימתי עליו באיומים אלו בעבר, בניסיון שילחיץ את הצוות בהנחה שזה אחד מהם). במודע לא עדכנתי את המשטרה מיד עם היוודע הגניבה כי חששתי שנילי תעוכב בדרכה.
"תן לאל להוכיח את כוחו" הוא ביקש והבטיח לי שכמו שאמר הכוהן סביר מאד להניח שזהות הפושע תתגלה ממש בימים הקרובים, עוד בטרם יסתיים הטיול.
 
חלפו כמה ימים ודבר לא קרה. אף אחד לא שבר רגל ואיש לא הקיא דם. בינתיים המשכתי לחקור את הנהגים. בכל הזדמנות שנכרתה לי קיימתי שיחה חשאית עם מי מהם. "איפה הכסף?" שאלתי. "מי גנב אותו?" ההאשמות שאט אט חולצו הלכו וסגרו על אותו נהג שנסע וחזר.
הנהגים התוודו שמאז המקרה הוא מתנהג אחרת לחלוטין; נמנע מחברתם, מסוגר ומרוחק, מנהל שיחות ארוכות בהתלחשות עם אשתו, עצבני במיוחד.
כשהתאספו האשמות רבות כלפיו החלטתי לפנות אליו ישירות. בהפסקת תה קצרה, אי שם בדרך פניתי אליו ישירות.
"כולם אומרים שזה אתה!" לקחתי נשימה עמוקה ויריתי מבט היישר אל תוך עיניו.
"דבר עם הבוס שלי" אמר ביובש, אבל אש מטורפת ניצתה בעיניו.
"אני מדבר אליך. תענה לי! התיק היה באחריותך. איפה הכסף?"
הנהג התנער ממני. המשכנו בנסיעה. מהספסל שמאחוריו סקרתי את עורפו. התמלאתי אשם וכעס עצמי. אולי כל הנהגים קשרו נגדו קשר? כיצד הייתי אני מתנהג אילו כולם היו מאשימים אותי? התחושה הרעה הזו לא נתנה לי מנוח.
לאחר שירד הערב, כשעשינו את דרכנו במעלה הדרך המפותלת אל מקלוד גאנג' (Mcleod Ganj) נפתחו שוב ארובות השמיים. רעמים אדירים התגלגלו, ברקים הבזיקו בזה אחר זה, גשם ניתך על הארץ והכביש הפך נהר.
יחד עם ארובות השמיים נפתח פתע גם פיו של הנהג. הוא החל לצעוק בהינדי והודה שהכסף בידיו. הוא לא גנב אותו, טען, אלא מצא אותו על רצפת הרכב ולא החזיר אותו כי חשש שיאשימו אותו בגניבה. הובטח לי שאשתו תביא את הכסף למחרת היום.
לא היו לי מילים לתאר את שהרגשתי למשמע המילים הללו, אך שמרתי על ארשת חתומה, כי הדבר קרה ברכב, בנוכחותם של שני נוסעים שלא רציתי שיהיו מעורבים בעניין. נראה היה לי מיותר לפתוח את הנושא לפני הקבוצה טרם הפרידה מהצוות המקומי. ידעתי שהדבר ייפגע בכולם.
למחרת היום הושבה אלי חגורת הכסף וביום שבו שבתי ארצה השבתי אותה לנילי, למרות שזה לא מה שבאמת חסר לה.