דף זה הוא החופשי מבין דפי האתר. כאן תמצאו הגיגים, מחשבות וביקורות - דברים שמעסיקים אותי, נושאים שלדעתי יש להעלות  על סדר היום או דעות שחשוב לי להשמיע.

סידנא עלי - שיחה עם האימאם, 19.11.2011

"ייתנו לנו להיכנס? זה לא מקום עוין?" שאלה אותי נטלי, סוקרת את חומות הכורכר הגבוהות ואת הצריח המתנשא מעליהן. רוח עזה בידרה את צמרות התמרים.
"בואי ננסה" הצעתי מתחת למטריה הצבעונית הגדולה שסככה על שנינו מפני הגשם שניתך.
לאחר שקראנו בשלט שבעת ביקור באתר נשים מחויבות בכיסוי ראש צעדתי בגפי לפנים. כמה חתולים וכרסמו בתאווה מזון שהושלך להם. כלב חופשי, מן הסתם בבעלותו של אדם שטייל על החוף, רץ לעבר שער המתחם גרם לכל החתולים להימלט אל מרומי החומות. במסגרתה של דלת פתוחה הופיע שיח'. הוא היה לבוש בגלבייה אפורה, כיפה לבנה מהודקת לראשו. זקן עבות, מגולח שפם כמקובל, עיטר את פניו.
"אפשר להיכנס?" שאלתי בהיסוס.
"כן" הוא ענה מסויג קמעה, "אבל אל לכל מקום. והיא צריכה כיסוי ראש" אמר ונעלם באפלולית החדר ושב כשבידו מטפחת גדולה.
"לא ככה" אמר לנטלי, "סדרי טוב, שיהיה יפה" חייך.
קיבלנו אישור להשקיף על האתר ממרומי גג חיצוני. בעודנו עולים במדרגות קרא מאחורינו בקול מפויס "אם תרצו לשאול אותי משהו כשתרדו – אני כאן". העברית שבפיו הייתה מצוינת.
מה שהחל כשאלה תמה התפתח לשיחה ממושכת ומרתקת שבסופה גם הציע לנו השיח', שהציג את עצמו כאימאם בילאל מטייבה להמתין עד אחרי תפילת הצהריים ולהתיישב איתו לקפה וארוחה, אך לא נשארנו.
שאלתי את השיח' מה קדושת המקום עבור הסופים. הוא צחק ואמר שהמקום לא מקודש להם כלל, למרות שהם מנסים להופכו לכזה. "תבין, הסופים באים הנה ומתפללים על הקבר של עלי, נכדו השביעי של הח'ליף עומאר אבן אל-ח'טאב. הוא היה איש צדיק, יעני ממשפחה הכי טובה, אבל הוא לא קדוש, הוא בן אדם. הסופים האלה הופכים אותו לאלוהים. זה אסור. אני כל פעם אומר להם שזה טעות. יש אנשים שבאים לכאן בגללם ומתפללים לקבר. אני תמיד אומר להם להפסיק ושולח אותם להתפלל במסגד, לא בחוץ".
"הקבר לא נמצא בתוך המסגד?" שאלתי.
"לא, מה פתאום" נחרד האימאם שבינתיים הסתבר שמידי יום הוא משכים קום בביתו שבטייבה ונוסע לכאן כדי להתפלל כאן תפילת שחרית ועוזב את המקום רק בערב. בינתיים צומצם התחום האסור עלינו בכניסה. האימאם עצר לרגע את דיבורו כחושב וסימן לנו בידו.
"בואו אחרי" אמר והכניס אותנו אל תוך החצר הפנימית, מצביע על הקבר המוקף חומת אבן, גלוי לכיפת השמיים, על עזרת הנשים והתפאר בשיפוצים.
"למה אין כיפה לקבר?" שאלתי.
"זה סיפור שאתה לא תאמין לו. פעם בנינו פה גג והכל עף ברוח. אחר בנינו גג חדש וגם הוא עף. באו שני קבלנים שמדדו ובדקו ואמרו שזאת לא בעיה. שהם ייבנו גג שלא יעוף אף פעם. כשהם יצאו מכאן גילו שהאוטו שלהם נעלם. מאז הבנו שהשיח' רוצה שהגג שלו יהיו השמיים. אנשים לא מאמינים לסיפורים כאלה, אבל ככה זה היה. באמת"?
"אז מי גר כאן ושומר על המקום?"
"חוץ ממני בלילה יש כאן שומר. תראה, המקום הזה היה נטוש לחלוטין מאז 1948. היה כאן מחנה צבאי, אבל בסוף החיילים עזבו בגלל הרוחות. אחר כך היה כאן מוסד סגור אבל גם הם עזבו בגלל הכוח של המקום. הרוח מהים חזקה וגם המלח הורס. הכל פה נחרב" הצביע האימאם בילאל על קירות חרבים, "עד שבאה משפחה וגרה פה. הם שמרו על המקום. אחרי שהבעל מת נשארה רק האישה על ילדיה ואז לילה אחד בחורף של שנת 1988 פגע ברק במינארט והוא נפל על החדר שבו לנה האישה. כשאני חושב על זה, כמה שהמוות של האישה עצוב, הוא עשה טוב, כי אחרי שמתה כולם באו לראות את המקום. היה כאן סרט אדום של המשטרה ואסור היה לעבור. הרבה אנשים מהגדה, מהמשולש ומהגליל ומכל המקומות באו לראות את המקום הזה והחליטו להקים עמותה ולשמור עליו. זה מקום קדוש, יעני, וזה בושה למוסלמים שהוא הרוס לגמרי. ראש העיר של הרצליה, עוזי לנדאו, עשה לנו הרבה קשיים, אבל היום יש ראש עיר חדשה והיא מאד טובה ונותנת לנו הרבה כבוד. היא מבינה שהמקום הזה חשוב לנו ומכבדת את זה.
תוך כדי שטיילנו בשולי הרחבה התכופף שיח' בילאל לרצפה והרים חוברת בערבית שהושלכה שם. "אתה רואה את זה? זה של הסלפים. הם באים לפה כל הזמן ואומרים לאנשים שאסור להתפלל במסגד שיש בו קבר. אני אומר להם הקבר לא בתוך המסגד. הוא בחוץ. בעצמך ראית, אפילו אין דלת ביניהם. מה אני אגיד לך, יש אנשים שלוקחים את התורה של הנביא, מבינים אותה לא נכון, בטוחים שהם צודקים ועושים רק רע. כשהסלפים באו לפה אמרתי להם זה זמן צהריים, בואו תתפללו. אמרו לי פה בחיים לא. בסוף הלכו בלי להתפלל. כולם רוצים להגיע לאותו מקום, לאלוהים, אבל בדרך השבילים נפרדים. למה שלא נדבר על מה שמשותף לנו? למה אנחנו תמיד בוחרים להראות מה שלא מתאים לכולם ורבים?"