דף זה הוא החופשי מבין דפי האתר. כאן תמצאו הגיגים, מחשבות וביקורות - דברים שמעסיקים אותי, נושאים שלדעתי יש להעלות  על סדר היום או דעות שחשוב לי להשמיע.

עדנה מאוחרת - מקרה שעשה לי את היום. 28.11.2011

כשהגעתי למקום שבו הרצתי ביום ראשון האחרון פגשתי שם את המרצה שדיברה לפני. היא חייכה אלי חיוך גדול וברכה אותי לשלום.
"אנחנו מכירים?" שאלתי
"כן", היא ענתה. "נפגשנו פעם ב'קצ'קר בתורכיה, זוכר?"
"האמת שלא" עניתי במבוכה....
אותה מרצה סיפרה לי שהקבוצה שהדרכתי חסמה במקום מסוים את הדרך של הקבוצה שהיא הדריכה ושהיא צעקה בקול על מטיילי. היא אמרה שהגעתי כעבור כמה דקות, שניסיתי להרגיע את הרוחות ושהיא צעקה ברמה גם עלי.
"זוכר?" שאלה. במבוכה גוברת אמרתי שלא...
"תבין, זו הייתה הצטברות של כל מיני אירועים באותו יום. הייתי פקעת עצבים וזה הכל יצא על המטיילים שלך ועליך, בלי שום סיבה" אמרה בהתנצלות ואני ניסיתי להבין במה מדובר.
בערב, המשיכה, יצא שלנו באותו בית הארחה ואכלנו במקביל ארוחת ערב. היא ספרה שניגשתי אליה בשקט ואמרתי לה שקבוצה שלמה ממתינה להתנצלותה ושבתגובה היא שוב צעקה עלי, לפני כולם.
כשתיארה את המעמד הזה נזכרתי מיד. האירוע על כל השתלשלותו וכל חלקיו נשקף ממעמקי הזיכרון. צלול, ברור וכואב.
זכרתי היטב את תחושת הביזוי שמילאה אותי כששבתי משולחנה. הייתי נבוך בשל המעמד הפומבי שבו צעקה עלי ובגלל הרושם שישראלים מותירים בחו"ל ,אבל יותר מכל זכרתי את תחושת ההלקאה העצמית.
מה פתאום מצאתי לנכון לגשת אליה ולבקש שתודה בטעות ותתנצל? מי שמני להיות מפקח מוסר ומתקן דרכי עולם?  
באותו לילה פרשתי לחדרי במצב רוח מטופש למדי.
והנה לפתע פתאום, שש שנים אחר כך, אני פוגש במקרה את אותה מדריכה שממהרת להתנצל בפני.
"האמת, שמאז אני מכה על חטא" אמרה לי וסיפרה שלאחרונה השיגה את מספר הטלפון שלי כדי להתקשר אלי, אלא שאז גילתה שאני מרצה אחריה והחליטה לשמור את השיחה לפנים אל פנים.
מה אומר? היא ריגשה אותי מאד! בהמשך היום הרגשתי שאולי בכל זאת יש טעם מסוים לאופן שבו אני משתדל להתנהל בעולם.