קטעים-נבחרים

פרק 11: נצחון

"המוסלמים" קראו הקולות ושלחו אצבע גרומה, מחודדת ציפורן, בהאשמה: "המוסלמים שמנסים ליטול את הינדוסטאן מאתנו! המוסלמים שיוצאים בכל דרך נגד אמונתנו ומנסים להרוס את מקדשנו – הם שטבחו באנשינו, במאמינים התמימים, שכל בקשתם הייתה להגיע לאיודהיה ולחלוק כבוד לראמה הפגוע. את המוסלמים צריך להגלות או להרוג!" קראו המתלהמים.
    "הינדוסטאן היא להינדים!" שאגו הפורעים ברחובות הערים. אלות, מעדרים וסכינים נשלפו יש מאין, והמון נסער יצא אל הרחובות, לטבוח במוסלמים. תחילה נמלטו המוסלמים אל בתיהם, הגיפו מאחוריהם דלתות ובריחים והדפו בחיפזון רהיטים כבדים לעבר חלונות ושערים. אך, באין מושיע, לא הייתה להם בררה אלא ליטול בידיהם כלי נשק להגנתם העצמית. תושביהן של ערים רבות מספור יצאו אלו מול אלו, חמושים באמונות מנוגדות, בשנאה יוקדת וברצון להשחית ולכלות. על רצון זה נוסף גם רצון אחר, שנעשה לפתע נגיש ואפשרי, כמעט מתבקש: לבזוז. דלתותיהם של בתי עסק ושל חנויות, כמו גם של בתים פרטיים, נופצו, לא רק כדי לפרוע במסתתרים מאחוריהן, אלא גם כשלא היה שם איש. תכולתם של אלפי חנויות ובתים נלקחה בידי החומסים, ששבו לבתיהם בידיים מגואלות בדם ועמוסות לעייפה. במהרה שבו אותן ידיים, מובלות בידי בעליהן, אל הרחובות, לסבב נוסף של הרג וביזה. הנתונים הרשמיים על הנפגעים שהוצגו לממשלת הודו בשוך הקרבות, דיברו בעד עצמם: שבע מאות וחמישים מוסלמים הרוגים, מאתיים חמישים וארבעה הינדים הרוגים, מאתיים שלושים ושלושה נעדרים שדתם לא צוינה, ואלפיים חמש מאות ארבעים ושמונה פצועים. נראה כאילו איודהיה העיקשת שבה וניסתה להוכיח את משמעות שמה: 'הבלתי ניתנת לכיבוש'.
    על מחוזות שלמים במדינת גוג'ראת הוטל עוצר יומי, למשך חודשים. אזורים אלו הוגדרו כשטחים סגורים, הנתונים לפיקוחו הקפדני של הצבא. שריוניות מאיימות וחיילים חמושים הוצבו בצמתים, וצלפים, שמוקמו בנקודות תצפית גבוהות, חלשו בקנים ובכוונות על הרחובות הריקים.