קטעים-נבחרים

פרק 13: רעש

למראה הידיים החופרות ללא לאות נזכרתי בכפות הידיים הרבות שבחנתי שוב ושוב בפסטיבל הקומבה מלה. ידיים גרומות, רזות וכהות, רבות קמטים, דקות ציפורניים. ידיים שדיברו בשם בעליהן ללא מילים. איש איש וידיו שלו. עולי הרגל הכפריים על מיטלטליהם אחזו חזק זה בידו של זה, או בכנף בגדו, כדי לא להתנתק מהחבורה שאתה באו, ולא ללכת, חלילה, לאיבוד. כך נוצרו שרוכים של אנשים שנעו בתוך נהר אנושי, מחוברים בידיהם כמו במיתר. זכרתי עד כמה הופתעתי לראות גברים ונשים מחזיקים ידיים. היה זה המקום היחיד, למעט הערים הגדולות המודרניות, שבו זכיתי לחזות בכך. אותן כפות ידיים הוצמדו זו לזו בתפילה חרישית לפני הטבילה בנהר, ומיהרו לנגב את הגוף אחריה. פעם נוספת הוצמדו הידיים זו לזו, או שהונפו לאות כבוד כשבעליהן צפו בתהלוכת אנשי הדת, ונמתחו, לפעמים אף נאבקו, כדי לאחוז ברסיסים מהקדושה – פרח או אורז שהושלכו לעברם מידי גורו כזה או אחר. לדידי היו אלו אותן כפות ידיים שעתה הציצו, לעתים קפואות ומכחילות, מבין ההריסות, מעוותות בניסיון שווא, אחרון, לאחוז בדבר מה יציב שלא נמצא. ידיים דוממות, שבורות אצבעות, לופתות ריק שהתמלא עפר. ובין הידיים הקפואות נמצאו גם אלו החיות, שחפרו במרץ בין החורבות בניסיון נואש לחפש חיים ולהצילם. ידיים שלא ויתרו ולא שקטו בתורן אחר יקיריהן הקבורים בהריסות. ולצדן היו גם הידיים שחפרו בלא פחות להט בניסיון לגלות תכשיטים או כסף. רוב הזמן עקבתי אחר תנועותיהן של ידיי שלי. לצדי חפר ראג', רוצח לשעבר, שעתה ביקש, כמוני, להציל חיים. 'כל הידיים שייכות לבעליהן', חשבתי.