קטעים-נבחרים

פרק 14: כנפיים

"אני מומבאי" לחשה לנו העיר הענקית את שמה בקול ספוג ערגה ופיתוי, כמי שפונה אל זרים שלא הכירוה. העיר ביקשה שניבלע גם אנחנו במעמקיה, בין אותם נהרות אדם, באחד מאותם בורות אפלים שכרתה לבאים בשעריה, בורות שכמו פיו הפעור של קרישנה, אינם יודעים שובעה. ברוב עורמה ניסתה העיר להסתיר את כוונותיה האמיתיות. היא עטתה על עצמה פנים מדושנות שהשקיפו עלינו מתוך שלטי חוצות ענקיים מוארים באור בהיר ורך. צפירות המכוניות חלפו דרך הפנים הצחורות, היחידות שתכשירי הבהרת העור השונים פעלו את פעולתם עליהן. לשלשת היונים לא דבקה בן ודבר לא עמעם את לובן שיניהן או את בוהק שערן. בעיניים נוצצות, שלא דמעו מהפיח, הזמינו את המוני הבאים בשערי הכרך, ועתה גם אותנו, להצטרף ולרכוש את תשמישי הקדושה המקומיים, ולהצטרף לסגידה למשחת השיניים, לשמפו ולסכין הגילוח. הם הבטיחו לכול שבזכות המוצרים ששיווקו ייראו גם הם כמו שחקני הקולנוע, ישילו מעליהם את בלויי הסחבות, את מעטה הזיעה המפויחת. בהירי עור ועזי מבע יעלו גם הם מתוך ים הכסף המרשרש כחדשים, הבטיחה. העיר רוקחת מזימות הטרף רפרפה בלחיה הרכה על שפתינו, וחיככה, בהנאת מכשפות, את ידיה זו בזו, מאחורי שלטי החוצות.
    "בואו אליי" הזמינה אותנו בלחישה לרדת מהריקשה וללכת לאיבוד בקרבה. למה היא צריכה גם אותנו כשהטרף כה רב? תהיתי. מטוס גדול שרק מעלינו בדרכו לנחיתה. גלגליו נדמו לטופרי ענק. הבחנתי שמבטו של ראג' השתנה. בדריכות שלא תאמה את עייפותו הוא בלש כל העת לצדדים. הוא ישב זקוף, על קצה המושב, נכון לקפוץ.
    "לא חייבים לנסוע לעיר" אמרתי לו. "אפשר גם..."
    "חייבים!" הוא קטע את דבריי. "אם רצה הגורל שנגיע לכאן, זה רק כדי שאראה לך את המקומות שעליהם סיפרתי לך כל כך הרבה". קולו העבה עטה נימה אפוקליפטית – ניגון שלא הכרתי בו. הוא נבע מגרונו, צמיג כמו זפת שחורה, שבעבעה במרי ממעמקי נפשו, מכבידה, מטביעה, משתקת. זפת שאי אפשר לנקותה עד תום, שתמיד יידבקו שייריה לדופנות הנפש ויותירו שם כתמים עכורים, כתמי עצבות וקלון. נתזי הזפת הצמיגה הזו זמזמו עתה סביבי כמו היתושות שלא הרפו. ככוהנותיה של העיר הגדולה הן ששו ושמחו על הדם הטרי שהגיע והתיישב על מזבח המושב. 'אם רצה הגורל'? הפכתי בדבריו. הרי אנחנו בחרנו לבוא לכאן.