קטעים-נבחרים

פרק 1: ריבוי

מומבאי, העיר הגדולה מכול, קראה לו אליה. היא כישפה אותו בשלטי חוצות גדולים, בהבזקים מרצדים במסכי טלוויזיה, בלהק מטוסים רועשים שנסקו למרום בטוחים במסלולם, או שנחתו ובבטנם אנשים רמי דרג ואוצרות ממקומות רחוקים. העיר הגדולה קראה לו להתמזג בנחשול אנשיה העצום, שבו, כך האמין, לבטח יוכל להיטמע. היא פיתתה אותו בשלל המוצרים הרבים המיוצרים בה ובריחות הבישול המסתלסלים ועולים מכל מסעדותיה.
    "מומבאי" לחשו הכול סביבו, בערגה התואמת רק את ערגתו של אדם לאישה יפה הנשואה לאחר, או לאלה הגולשת במורדות ההימאליה כששולי הסָארִי שלה מתבדרים ברוח צוננת מעל חזה מלא ומוצק. שָׁארוּק חָ'אן ואִישְׁוַורְיָה רָאִי, ממיטב שחקני הקולנוע הבוליוודים, חוללו את ריקודו הסוער, המתירני והמשוחרר של הכרך הגדול.
    "בוא אליי" לחשה אליו העיר כשרעמת השער שלה מתבדרת ברוחו של מאוורר גדול, שנתלה מעל הים הערבי. "בוא" שבה ולחשה, הפעם לובשת בגד שונה והתפאורה שעל רקעה התחלפה תדיר. "בוא, בוא"... שלחה יד כמהה לעבר המרקע של חייו. שָׁארוּק חָ'אן מחה דמעה זעירה, חייך את אחד מחיוכיו הכובשים והבטיח לבוא.
    "חכי לי" ביקש. "חכי".
    כפי שביבשות אחרות נשאו הכול עיניהם אל ניו יורק, כך נשאו ההודים עיניהם אל מומבאי. העיר מצמצה אל רבים במבטה המצועף. עיר שבה, כך האמינו, נועדו המאוויים להתגשם. מקום עלי אדמות שבו, כמו במסכי הקולנוע, אפשר לדלג בקלילות ממציאות למציאות, להשיל בגד וללבוש צורה אחרת. מקום שבו אפשר להתערבב בתוך הקלחת האנושית העצומה ולהיוולד מחדש, לשם חדש ולמעמד שונה – לעתים אף ללא מעמד כלל. מומבאי הייתה גדולה מספיק, כך האמינו, כדי שאיש מאנשיה לא ישאל אותך מיהם הוריך ומאין באת, כיוון שגם הוא, קרוב לוודאי, בא מרחוק, ואם כבר ישאל, הרי שלא יתעסק בבירור דקדקני של הפרטים, כיוון שממילא נועדתָ לשוב ולהישטף במהרה מתודעתו, שהתחדדה אך לרגע בנהר אנשיה המתפוגג.
     מומבאי כישפה גם את ראג'. גלי הים הערבי הלוחכים את חופיה נגסו רכות בתודעתו, ערסלו אותו בחיקו של הכרך וקראו לו אליה. "מומבאי, מומבאי, מומבאי", נדמה היה לו שכל הרכבות ששעטו ממנה קראו לו בשמו בהבטחה אישית שישובו על עקבותיהן ושישאו אותו אליה. הן שרקו לו את שמה והוא עלה על אחת מהן ובא. ראג' ניצב מתנודד ברציף התחנה הסואנת שבעיבורה ותהה היכן היא כעת, העיר שקראה לו לבוא, ולאן פניו מועדות עתה.