קטעים-נבחרים

פרק 2: חירות

בלילה מתגלים רחובותיה של הודו במלוא כיעורם, הרהרתי נוגות כשהתרחקתי מהנהג, שנשף מאחוריי בכעס כדרקון מובס. בחושך, שבדרך כלל נתפס כעוטף וכמכסה, הרחובות מעורטלים מהכסות של המולת היום, המסתירה את הריקבון. בלילה אין המולה ואין תנועה, אין בליל צבעים של אנשים או של סחורות. בלילה הכול דומם. גושי הבתים ניצבים אפלים, סדוקים, מכוסים טלאי טיח וצבע. מפויחים. תריסיהם מוגפים, ומתוך רוב החלונות ניבט רק שחור. סבך חוטי החשמל הנמתח ברפיון לכל עבר, ללא כל סדר או כל צורה מוגדרת, יוצר מעין סורג המפריד בין הניצב על הקרקע ומתבונן מעלה לבין הכוכבים שמעליו. כמעט אפשר לשמוע את הבניינים נאנחים ואת הדרכים גונחות ממשא היום הכבד. בהביטי דרך החוטים השחורים כנגד השמים הכהים המוארים חלקית, התרסתי ושאלתי אם באמת קיימת הארה, אותה אלטרנטיבה קיומית להמוני מומבאי שישובו ויגדשו את הרחובות עם שחר. האומנם ישנה דרך להשתחרר מהקיום הארצי, שדמה בעיניי לבוץ טובעני שאי אפשר כלל להיחלץ ממנו? ואם כן – מהי אותה הארה?
    יצורי הלילה חופשיים עתה, גם זו אלטרנטיבה קיומית, הם חיים בחושך ולא באור, חייכתי לעצמי. עכברים וחולדות הגיחו מחוריהם והתרוצצו עתה בחופשיות לאורך הסמטה ולרוחבה. הכלבים המובסים תמיד התקבצו עתה יש מאין ללהקות מלאות ביטחון. הם הרשו לעצמם להשתובב בלי לחשוש שיידו בהם אבן. פה ושם, תחת חלון מואר בודד שהטיל אלומת אור דלה, נראו טורים של תיקנים מתרוצצים. בחושך הם ניכרו רק בברק של כיסוי כנפיהם. דממה הייתה מסביב. כל צעד נשמע היטב, כמו הד חלול. עפר וטינופת נרמסו יחדיו. כמה מוזר היה ללכת כך לבד, ברחוב שבו גם בלילה, מעצם היעדרה, עוד מהדהדת המולת היום. בשולי הרחוב ניצבו כצלליות מתכתיות ריקשות דוממות ובהן צרורות עטופים – נהגיהן הישנים. מי מהם מכורבל ומי מהם בפישוט איברים מתמיה. אילולא היה מי מהצרורות מתהפך מדי פעם בפעם על משכבו או נאנח, אפשר היה לחשוב שמדובר בשקי תפוחי אדמה. פתאום, מתוך החושך ואליו – מבט. זוג אישונים נוצצים וכהים מוקפים לובן מביט בי. לצדו, לעתים, גם הבהוב של סיגריה אחוזה ביד נעלמה. עוד מישהו ער. מבט נתקל במבט. בוהה, נוקב, חודר. מפתיע ומטריד בהימצאו. שתיקה. הפרה בוטה של פרטיות מדומה.