קטעים-נבחרים

פרק 3: לוטוס

    "מה שלומך, נבו?" שאל, "אתה אוהב את פושקר?"
    "אוהב מאוד" עניתי, "ומאושר להיות פה". הצבעתי על הקרקע, ואקאש ידע שהתכוונתי לגסט האוס. הוא חייך עוד אחד מחיוכיו שובי הלב, הפעם כשפניו אליי. הוא כנראה יצא מהמקלחת אך דקות ספורות לפני כן, ובטהרתו הגופנית ניגש לרחוץ את צלם האל.
    "אתה תמיד מוזמן!" החווה בידו וסימן לי להמתין עד שיסיים את חובתו לאלוהיו. מזמור חרישי קדום עלה מיד מפיו בליווי צלצול של פעמון קטן שהחזיק בידו. כשסיים לסוך את הצלם הצית לפניו קטורת, וריחה התפזר בחלל. הוא סידר פרחים למרגלותיו וניגש לשולי החצר, התיישב בחוסר מעש על אחד הכיסאות והציע לי להצטרף אליו.
    "אני מאוד אוהב את פושקר, אבל יש הרבה דברים שאינני מבין" החלטתי להעלות לפניו את תהיותיי. חשתי כיצד בדידותי במסע מעיקה עליי. חסרה לי שיחה טובה עם מישהו. לא שיחה סתמית ומאולצת, אלא שיחה שבה אוכל לשתף את בן שיחי בחוויות אישיות, או לפחות שיחה מעוררת ומחכימה. כזו ביקשתי ליצור כעת.
    "מה למשל?" הופתע אקאש מהווידוי.
    "את הניגודים כאן" השבתי. "אני לא מצליח להבין כיצד חברה כל כך שמרנית, שמקפידה שבניה – ובעיקר בנותיה – יהיו תמיד מכוסים, תמיד מהוגנים למראה וחסרים כל ביטוי של מיניות, מאפשרת לנזיר ערום להופיע בפומבי – ועוד חולקת לו כבוד!"
    אקאש הביט בי בחוסר הבנה מוחלט.
    "בכניסה למקדש ברהמה, חמש מאות מטרים מכאן, יושבים כמה סאדהו ערומים" הרחבתי, בחושבי שאולי כלל לא הבין למה אני מתכוון, ותיארתי את הסאדהו שהשחיל את הקלשון בשק אשכיו, ועל הקהל שהביט בו בחרדת קודש. אני שואל איך דבר כזה מתאפשר, כלומר מדוע אנשים טורחים להתעכב ולהביט בו, ומדוע הם חולקים לו כבוד? הם לא חוששים שמראה כזה ישפיע עליהם ועל ילדיהם לרעה? ומדוע נזיר מתנהג כך מלכתחילה?" המצוקה שהתבטאה בקולי הפתיעה אותי.
    "יש כל מיני צורות חיים" השיב אקאש בהתנצלות מסוימת. חששתי ששאלתי הביכה אותו. "האם ההתנהגות של הנזיר הייתה מינית?" שאל, ואני הבנתי שלמרות הכול הוא אינו נבוך.
     "לא, היא לא הייתה מינית בעיניי, ובכל זאת, הרי אשתך לא תסכים שתעמוד בכיכר המרכזית במערומיך, כשלראשך שֵער פרוע המצמח פרא, נכון? מה שמותר לנזיר לך אסור" הקשיתי וביקשתי שיסביר.
    "אני לא נשוי עדיין" אמר אקאש בביישנות, "אבל, נכון, גם אינני נזיר. החיים של הנזירים כל כך שונים מחיי יתר הקהילה, שהם לא מאיימים על הסדר החברתי. להפך, אלו חיי החברה שמאיימים על הנזיר" הסביר לאחר מחשבה.
    "איך מאיימים? למה?" ביקשתי לדעת, מנסה לרדת לעומק תשובתו.
    "פשוט מאוד, החיים שלנו קלים הרבה יותר מחיי הנזיר. מאוד מפתה לחיות אותם, לשכוח את המטרה הסופית הרחוקה וליהנות ממה שלחיים הללו יש להציע כאן ועכשיו" הסביר.
    "מי שבוחר להיות נזיר משקיף אל אופק רחוק יותר מהחיים הללו ומוותר על הפיתויים של כאן ועכשיו, לא?" שאלתי.
    "האם כל החלטה שאנחנו מקבלים היא גורפת ועקבית?" השיב אקאש בשאלה פשוטה.