קטעים-נבחרים

פרק 4: גבולות

בהדרגה נותרו הכפרים מאחור, גם סבך השיטים הלך ונעשה דליל יותר עד שנעלם כליל. עתה צלח הרכב ערבה פתוחה ויבשה לחלוטין. מישור אין-סופי, ללא שום פרט נוף בולט המאפשר התמצאות. הראן הגדול של קאץ', מלמלתי לעצמי.
    "ואתה חושב שעכשיו חם?" צחק יוגשוואר, "אתה צריך לבוא לכאן בעונה שלפני המונסון כדי להבין מהו חום".
    בנקודות מסוימות התנקזה הקרקע לשקעים עגולים מתונים, שחומר גבישי לבן כיסה אותן. מלח. השקעים העגולים פערו פיהוקים בוהקים כנגד השמש הלבנה שיקדה ממעל. חשתי כאילו ניתכת עליי אש מלמעלה, מתפתלת על גגו של הרכב וזולגת, מותכת, במורד דופנותיו, לוחכת את שולי המושב ואת רגליי.
    "אצלנו בתרבות יש לאש מקום חשוב ביותר" הדגיש יוגשוואר, כאילו קרא את תחושותיי. "זה כך מאז התקופה הוודית, כשהאש זכתה למעמד של אל שנקרא אַגְנִי, וכך זה גם כיום" הזכיר יוגשוואר את התקופה הקדומה הזו בפעם השנייה מאז שנפגשו. עד כמה הוא חי את הימים ההם? תהיתי כשגלגלי הרכב גמאו פיסת מלֵחה נוספת בדרך אל האתר הארכאולוגי הקדום שהוא חוקר. התקופה הוודית. איזה הוד קדום דבק במינוח הזה, שעליו לא ידעתי כמעט דבר. 'מאז התקופה הוודית' נשמע לי כמו 'טרם בריאת העולם', 'טרם היות המַנְטְרוֹת', שמהן, כך לפי חלק מהמסורות שהכרתי, נברא העולם עצמו. הִמהום שהיה לחומר, וחומר שהפיק הִמהום. הרכב השמיע חריקה מוזרה שגרמה ליוגשוואר להזדקף במושבו ולהידרך, אך מיד חזרה הנינוחות לשרות עליו והוא המשיך לדבר.
    "חשיבותה הגדולה של האש שוכנת בכפיפה אחת גם עם דבר אחר, שמקורו, כמותה, בחומר, אך הוא אינו כזה. אתה מנחש מה זה?" הפנה את ראשו לעברי בחיוך רחב.
    "מקורו בחומר והוא אינו חומר?" הרהרתי בקול. "אוויר?" הצעתי.
    "אוויר זה חומר!" נעניתי בתשובה נחרצת.