קטעים-נבחרים

פרק 6: מלכות

    בשעת צהריים מאוחרת עבר לפתע רחש באוטובוס ומיד נרכנו ראשי כולם לפנים, מיטיבים מבטם מבעד לחלונות הקדמיים. נדרכתי גם אני. דרך חזית האוטובוס הבחנתי בנקודת יישוב קטנה, ובשוליה התגודדות גדולה. האוטובוס עצר וכל נוסעיו מיהרו לרדת ממנו. ההתגודדות הקיפה מוקד שרֵפה גדול, שעליו בער גוש גדול ומפויח.
    "מה זה?" שאלתי את פרטאפ, שעמד לצדי שלוב זרועות.
    "סָתִי" ענה פרטאפ, "אלמנתו של הנפטר עלתה על המוקד ושרפה את עצמה עם גופתו". נותרתי המום. קראתי על סָתִי לא מעט, בחנתי בקפידה את מצבות הסָתִי הקדומות שהונחו בשולי מקדש מאתאג'י באוסיאן, אך לא חשבתי שהנוהג עודו מתקיים. וּודאי שלא העליתי בדעתי שאזכה לחזות בו. הרי הנוהג הוצא מחוץ לחוק עוד בימי הראג' הבריטי, בשנת 1858!
    גברים, נשים וילדים עמדו וצפו בלהבות המכלות את המוקד, חלקם נשאו דברי תפילה בקול או הניעו את שפתותיהם בלחש, ובכפות ידיהם יצרו את ניצן האַנְגָ'לִי המוכר. ארשת הפנים של הצופים במוקד הבוער לא השתנתה. לא היו כל דיבורים בגנות המעשה, לא הבעות זעזוע וגם לא שאט נפש. התרגשות כללית ניכרה באוויר, והיא עברה כמו תדר כמוס, גם אם לא נישאו דברי הלל ושבח. נראה שלצופים הייתה במעמד משום התעלות – דוגמה ראויה לחיקוי של דבקותה העילאית של אישה בבעלה, בהתגברה על הכאב הפיזי העז הכרוך בכך. זו הייתה דוגמה להיעדר מוחלט של היקשרות אדם לגופו ולעולם החומר. האישה שעלתה על המוקד הייתה לגוש שחור מפוחם, אפוף להבות, שבלט מעל גזעי העצים. הוא אוכּל לאט בלשונות האש בהשמיעו פצפוצים מחרידים, בעוד כפות רגליו של הבעל המת בצבצו בשלמותן מבין הלהבות תחתיו. ככל הנראה הגיע האוטובוס למקום דקות ספורות לאחר שעלתה האישה על המוקד, מה שהיה, מן הסתם, שיאה של ההתרחשות.