קטעים-נבחרים

פרק 8: טהרה

סוגיית ההתייחסות אל קיבוץ הנדבות הייתה סבוכה בעיניי. אמנם בחרתי לנקוט בדרך מאוד ברורה, הימנעות מנטילת חלק, אבל בכל פעם מחדש חשתי שאיני שלם עם מעשיי. שאלות רבות שבו והטרידו אותי. למי מבין הקבצנים עליי לתת נדבה? – הרי לא אוכל לתת לכולם. כמה עליי לתת? האם במתן נדבה פעוטה לקבצנים רבים ככל היותר יצאתי ידי חובתי? תמיד התבוננתי בלגלוג כלשהו על מנהגם של עולי רגל הינדים, בהגיעם למקומות קדושים, למהר ולגשת אל חלפן כספים, לפרוט מטבע בן רופיה למאה פַּיְיסוֹת, ולחלקן – פַּיְיסָה בודדת לכל אחד ממקבצי הנדבות שישבו בשורות ארוכות, הושיטו קערה או פשטו כף יד קעורה לעבר החולפים לפניהם. האם עליי לתת כסף או מזון? זו הייתה שאלה נוספת שעלתה תדיר. לא אחת כשהבטתי לאחור ראיתי את מקבצי הנדבות שקניתי להם מזון משליכים אותו בחוסר עניין על רצפת הרחוב. קודם לכן נטפלו אליי ובארשת מיוסרת הצביעו על בטנם הריקה ועל פיהם הפעור, כדי לא להותיר שום מקום לספק באשר למצוקתם. האומנם היו רעבים? כיצד אני יכול לפסוק מי נזקק יותר? מי באמת רעב ומי מעמיד פנים? עלו גם שאלות שהתשובות עליהן קשות עוד יותר – האם בעצם מתן הנדבה אני מיטיב או מזיק למקבץ הנדבות, ולחברה בכללותה? האם אין בעצם מתן הנדבה משום עידוד המנהג והפיכתו לתחלואה חברתית הודית, שכבר היום רווחת מאוד? עלתה בי התהייה מאיזה טעם אני עצמי נותן נדבה או תרומה – האם כדי לנקות את מצפוני? האם כדי לצאת ידי חובתי? להיות מסוגל לומר שעשיתי דבר מה למען אומללי הודו? או שמא באמת אני פותח את סגור לבי ואת ארנקי מתוך התכוונות פנימית כנה לעשות דבר מה למען הזולת? ואם כן, האומנם זו הדרך? כיצד אני יכול להרשות לעצמי לטייל וללמוד בזמן שסביבי מתקיים סבל כה רב? שבתי ודחקתי את השאלות בכוח לקרן הזווית של מחשבותיי.
    אפשר להעניק, כך למדתי, באופנים שונים וממניעים מגוונים. לא כל מניע כשר. לעזור, כלומר לחדור ולהתערב במרקם אנושי זר, סבוך ומורכב – אין זו משימה קלה. עצם מתן העזרה עלול להשחית ולגרום הרס רב במובנים אחרים, שכלל לא נלקחו בחשבון בהתחלה. עוד חשבתי – האין אדם מערבי הנותן נדבה מנציח במעשיו את התפיסה ההודית הנפוצה שכל מערבי המשוטט בהודו הוא שק דולרים מהלך, שכל שצריך הוא לפרום אותו ולתת לכסף לזלוג דרכו החוצה?