דף זה הוא החופשי מבין דפי האתר. כאן תמצאו הגיגים, מחשבות וביקורות - דברים שמעסיקים אותי, נושאים שלדעתי יש להעלות  על סדר היום או דעות שחשוב לי להשמיע.

קומבה מלה 2013 - מיתולוגיה, היסטוריה וחוויות

כל כך מהר חלף לו הזמן? הקומבה מלה שהחל בשבוע שעבר באיללאבאד שבצפון הודו כמוהו כפעמון ענק המזכיר לי שהזמן חולף במהירות גדולה מידי. אני זוכר היטב את הקומבה מלה שנערך שם לפני שתיים עשרה שנים בדיוק. בסמטאות העיר, בגהאטי הרבות שלה הגולשות אל הגנגס ובמרחבי עיר האוהלים העצומה שהוקמה סביבותיה עשיתי אז צעדים ראשונים בנבכי האמונה ההודית. תחושת הראשוניות זכורה לי היטב. אין בעשן הסמיך שעלה והתאבך ממאות מדורות הצליינים בכדי לעמעם את התחושה. להיפך, הוא רק מעמיק ומחדד אותה בחיותו. מאז, רבות הן הדרכים בהן פסעתי בהודו. חלפו להן שתיים עשרה שנה שבהן השלמתי סבב אמוני שלם בין ארבעת המקומות המקודשים שבהם נערך מידי שלוש שנים הקומבה מלה.  בעקבות העפלתי אל נקודת המוצא של הגנגס חזרתי אל המישורים הגדולים עשיר יותר בדעת ואולי בוגר יותר. שם, וגם במקומות אחרים יכולתי להתחקות אחר נקודת המוצא שלי אל תת-יבשת הודו, שהיא נקודה דינאמית ופועמת.
דרכם של מועדים סמליים כאלו לעורר מחשבות על שהיה ועל שיהיה, מעין חשבון נפש. נקודת מוצא שכשם שנסגרים בה מעגלים, נפתחים בה חדשים, בדרך כלל רחבים יותר. נדמה שחוב גדול אני חייב להודו, להמוני תושביה ולשלל אמונותיה. הודו היא מקום שככל שלמדתי להכיר אותו יותר, כך שקעתי גם בנבכי נפשי, שכן בהודו פנים וחוץ מתערבבים.


 


היסטוריה מיתולוגית (או מיתולוגיה היסטורית)
לפני כמה שנים, זמן קצר לאחר יציאתו לאקרנים של הסרט הבוליוודי המסחרר "דוודס" (Devdas) צפיתי במקרה בראיון עם הבימאי סנג'יי לילה בהנסאלי שהועבר ב- BBC בשידור חי. השיחה קלחה וסנג'יי השיב ברוח טובה על שאלות רבות שנוגעות לעלילת הסרט, לתהליך ההפקה והעבודה עם השחקנית המפורסמת (ומיס יוניברס בשנת 1994) אשווריה ראי, שכבר ניצבה עם רגל אחת בשערי הוליווד. משהשתררה תחושה נינוחה הטיח המראיין את שאלתו הבאה, שפגעה בי כמו אגרוף בבטן.  "איך אדם משכיל כמוך מתייחס אל כל השטויות הללו של מיליון האלים,  ועבודת האלילים?" נשאל סנג'יי. מודה, נשימתי נעתקה לרגע. גם מהזלזול המוחלט בתרבות לא לו וגם מהציפייה הדרוכה לראות כיצד יגיב סנג'יי. הוא שתק לרגע, כמו מעכל את המילים שהוטחו בו ואז הישיר מבטו למראיין הבריטי ובשלווה עילאית השיב: "אדוני, אם מישהי כמו אשווריה ראי מהלכת אצלנו על פני האדמה, בשמיים שלנו יכול לקרות הכל!". לקול תשואותיי הרמות הוא קם מכיסאו ונטש את האולם בעיצומו של השידור. סיפור זה ממחיש לנו עד כמה טבועה התפיסה הדתית בבסיסה של הודו ועד כמה בלתי ניתנים להפרדה חיי היומיום, גם ה'כביכול' חילוניים מעולמם של האלים. 'איתיהסה' (itihasa, בתרגום מילולי - 'כך היה') היא המילה בסנסקריט להיסטוריה. כזו היא ההתייחסות אל המיתולוגיה הענפה: 'כך היה'! ומי שסבור אחרת עתיד בסופו של דבר להתבדות. גם סוניה גנדהי שמושכת היום בחוטים הסבוכים של השלטון המרכזי מכירה בכך ומתמרנת את מעשיה בהקבלה למעשי הגיבורים השמימיים. אין אירוע טוב מהקומבה מלה כדי להבין עד כמה מפעמים אירועים אלו בתודעתם של ההינדואים. עובדה, מעריכים שבקומבה מלה הקודם באיללאבאד, בשנת 2001, כמאה מיליון איש הלכו בעקבות סיפור ומיליונים רבים עוד יותר כנראה ילכו בעקבותיו גם השנה. הסיפור, המופיע בכמה וכמה כתבים הודיים קדומים (מהאבהרתה, ראמאינה וכמה פוראנות) לכאורה פשוט; האלים נחלצו להציל את אוצרות העולם ממבול נורא והחליטו לערבל את המים ולהעלות מתוכם את כל שטובע בהם. לשם כך התקינו מתקן חיבוץ שהורכב מהר מרו ומהנחש ואסוקי האין סופי, שנכרך סביבו. מכיוון שהאלים לא היו חזקים דיים ולא הצליחו לערבל את מי האוקיאנוס לבדם, הם כרתו ברית עם האסורות, יצורים מיתולוגיים בני קבוצה אחרת, הנבדלת מהאלים. תוך שסיכמו האלים והאסורות שיתחלקו מחצה במחצה בכל מה שייעלה מהמים המתערבלים אחזו שתי בקבוצות בנחש מכאן ומכאן. אוצרות רבים ושונים עלו מהמים הגועשים, אך קצרה היריעה מלתאר את כולם. כשהבחינו האלים בכד הנקטר, שמטו את הנחש, נטלו אותו לעצמם ומיהרו אל מקום שבו ילגמו מהמשקה ויבטיחו לעצמם שליטה נצחית בעולם. האסורות התנגדו למעשה שותפיהם וחטפו מהם את הנקטר. ווישנו, האל המסוגל לשנות צורתו, שינה בתחילה את צורתו לצב ים ענק. ככזה הוא שימש כתושבת להר מרו העצום, מוט החיבוץ, ומנע את נטייתו על צדו. כעת, משחטפו האסורות את הנקטר הוא מיהר לשנות את דמותו לדמותה של מוהיני היפה ופיתה ביופיה המסחרר את האסורות. בכך הוא איפשר לג'יאנתה, בנו של אינדרה, אל השמיים, לחטוף את כד הנקטר. על ג'יאנתה השגיח בריהספתי אחיו, הלא הוא הכוכב המאיר יופיטר. ג'יאנתה נחפז לקצה האחר של הארץ, שם המתינו לו יתר האלים מריעים ולגמו בזה אחר זה מהנקטר. אל בין האלים התנגב אחד האסורות – ראהו שמו. השמש והירח הבחינו בו מיד לאחר שכבר לגם את הנקטר. וישנו ערף את ראשו בעזרת הצ'קרה שלו (דיסקוס), אולם בעוד גופו המת נשר על הארץ ראשו של ראהו, שבא במגע עם הנקטר זכה לחיי עולם ועודו מרחף בשמיים ומנסה לנקום בשמש ובירח. זהו ההסבר המיתולוגי לליקויי חמה ולליקויי לבנה. 
תהיה הגרסה אשר תהיה – בארבעה מקומות אירעה השקה פלאית בין הארץ לבין משקה האלים ולכן התקדשו. ארבע הנקודות הללו - אוג'אין, נאסיק, הארידוואר ואיללהבאד, נמצאות כולן לאורך נהרות. השתיים האחרונות לאורך הנהר המקודש ביותר בתת היבשת – הגנגס. 

 


רעיון קדום - דת בשירות כלכלה
בדרך כלל כששואלים הודים ממתי מקום כלשהו קדוש, מהם מקורותיו מנהג מסוים וממתי קיימת אמונה מסוימת הם נוהגים לענות בציון מועדים הנושקים לבריאה או לכל הפחות לשחר ההיסטוריה. בדיקה מעט יותר מדוקדקת של המקורות המיתולוגיים של הקומבה מלה מצביעים שזה לא בדיוק "כך היה". הגרסה המקובלת כיום לסיפור חיבוץ האוקיאנוס שהבאתי בקצרה מציינת כי הקרב השמימי נמשך שניים עשר ימי אלים, המשולים לשתיים עשרה שנות אדם. היא  מסתיימת באחת משתי גרסאות: לפי הראשונה במעופו בחזרה אל חיק האלים לא היה ג'יאנתה זהיר דיו וארבע טיפות נקטר נשרו על הארץ. לפי השנייה נאלץ ג'יאנתה לנוח מעט ונפש לכמה דקות בארבעה מקומות על פני האדמה. כך או אחרת – בארבעה מקומות אירעה השקה פלאית בין הארץ לבין משקה האלים ולכן התקדשו. ארבע הנקודות הללו - אוג'אין שעל גדות נהר הגודווארי, נאסיק שעל גדות נהר השיפרה והארידוואר ואיללהבאד השוכנות שתיהן על גדות נהר הגנגס. תוספות אלו הן שנותנות תוקף לקיומן של החגיגות בארבעה הנקודות תוך רוטאציה בת שלוש שנים והשלמת סבב אחת לשתיים עשרה שנה, אבל... מסתבר שחרף "קדמותו הרבה של הסיפור" אין להן כל איזכור טקסטואלי הקדום למחצית השנייה של המאה התשע-עשרה.
המקום המקודש ביותר מבין ארבע הנקודות שבהן נחגג הקומבה מלה הוא ללא ספק איללאבאד (או בשמו ההינדי: פריאג), שבו הגנגס והימונה נפגשים. קדושתו של הסנגם, מפגש הנהרות, קדומה מאד ומגובה בטקסטים ובתיאורי נוסעים רבים. כבר במהאבהרתה נכתב כי טבילה בסנגם תוך התכוונות מלאה והקפדה על כללים מסוימים מבטיחה טיהור של כל החטאים וגאולה. ישנם מקורות שלפיהם אף מתואר כי בעוד התאבדות היתה מעשה שגונה בהודו הקדומה, משהיא בוצעה בסנגם, על ידי אנשי דת, היא נתפשה כמעשה נשגב והרואי. טבילות המוניות במקום מתוארות כבר במאה השביעית לספירה, על ידי הנוסע הסיני הואנג טאנג, אולם אף לא אחד מהמקורות מזכיר את אגדת חיבוץ האוקיאנוס או את המילה 'קומבה' (כד). ככל הנראה הקישור בין אגדת חיבוץ האוקיאנוס לבין קדושת ארבעת המקומות ומחזור החגיגות בן שתיים עשרה השנים (התואם את מחזורו של יופיטר בשמיים) הוא פרי יצירתם של הכוהנים החכמים של איללאבאד. זכותם הבלעדית לשרת צליינים ניתנה להם מהשליט המוסלמי אכבר בשנת 1593. מאז הם פעלו להגדלת הפופולאריות של עירם כאתר פולחן מרכזי. בשנת 1801, כשהשתלטו הבריטים אל איללאבאד הם נטלו לעצמם את הזכות לגבות דמי ביקור מהצליינים. במקביל הם הקטינו את כוחם של המסדרים הדתיים השונים. הדבר יצר עימות חריף בין הבריטים לבין הכוהנים המקומיים וראשי המסדרים הדתיים, שכן הדבר פגע במקורות ההכנסה שלהם. הבריטים אומנם הפסיקו לגבות מס מכל צליין שפקד את המקום בשנת 1840, אך המשיכו להרוויח מכך שגבו מס מסוחרים שהקימו אורחנים ודוכנים בחגיגות. בשנת 1857 הצטרפו כוהני איללאבאד למורדים בבריטים. בשנת 1858 אף לא התקיימה חגיגה בעיר. ככל הנראה אלו היו הנסיבות שבהן שוכללה האגדה על חיבוץ האוקיאנוס. האגדה נועדה להתאים לנסיבות החדשות, ליצור אחדות צפון -הודית גדולה ולהשיב את כוחם של הכוהנים באיללאבאד ובשלוש הנקודות האחרות.
עד כמה כל זה משנה למאמין? זה לא משנה כלל. הטובל במקומות אלו במועדים מקודשים מאמין שהוא טובל בנקטר עצמו, שכן בהודו מציאות ודמיון מתערבבים.
 
 

הארידוור 1998: תהלוכה ארוכה ואקסטרווגנטית של אנשי דת ומסדרי נזירות עשתה את דרכה מעיר האוהלים אל הגהאטות המקודשות בכל אחד ממועדי הטבילה המקודשים ביותר במהלך החגיגה. התהלוכה נמשכה שעות רבות על פי סדר תנועה שנקבע מראש. תחילה לא מבחינים בו אולי, בסדר ההודי, אך יש לו היגיון משלו. עובדה. האירוע ההמוני התקיים מבלי שיתרחש אסון. משני עברי הדרך שפונתה מאדם לצורך מעבר התהלוכה, ניצב המון רב שהריע לגורואים בחולפם על פניו. במקום של כבוד צעדו הנזירים המשתייכים לפלגים העירומים. החיזיון של מאות גברים עירומים חמושים בחרבות וכידונים ומשוחים באפר, מגודלי שער ובעלי מבט פראי שועטים אל הנהר באמוק עורר את תדהמתי גם כששבתי וראיתיו. לא פחות הדהים אותי שוויון הנפש שבו צפו ההמונים בנזירים המתריסים כנגד כל סדר חברתי מקובל – זה של לבוש, זה של חיי משפחה וזה של התנהלות יומיומית. בהודו מנהגים נוקשים נשברים תדיר גם השברים הם חלק ממכלול ומוצאים את מקומם. האירוע כולו הבהיר היטב את כוחם של הגופים הדתיים בהודו. הגורואים עצמם ישבו ברוב פאר באפיריוני מתכת מרוקעים שהוצבו על עגלות ורכבים, לבושם לרוב כתום, צבע המסמל להט אמונה ודבקות באל ועונדים שיפעה של מחרוזות פרחים. על הרכב, סביב כל גורו, כרכרו תומכיו הקרובים ששרו זמירות דתיות, נפנפו במניפות, סככו על הגורו במטריה מהודרת והשליכו בשמו פרחים, אורז וכסף להמון. כסף. בהודו תמיד מעורב כסף בכל. פעמים כה רבות נצרבה נפשי משגיליתי כי אותם 'ידידי אמת' אינם אלא ידידי כספי? כמה פעמים הולכתי שולל בשיחות שהלכו סחור סחור, גם בעניינים ברומו של עולם, שהסתיימו בדרישה תובענית לתשלום. מי יכול בכלל למנות את הפעמים ב- 13 השנים האחרונות שבהן נשאלתי כמה עולה טיסה מארצי להודו, כמה אני מרוויח ומהו ערכו של השקל ברופי? בהודו רוחניות וחומר, קדושה ותאוות בצע מתערבבים.


 

אוג'אין 2004:  אנשים ואנשים ועוד אנשים. פרצופים ועוד פרצופים. שטף אדם שבו הפרט, היחיד, מאבד משמעות. תווי הפנים של אחד נמהלים בזיכרון תווי הפנים של אחר. וממילא הפנים, כמסכת עור, חושפים כה מעט מנפשו הכמוסה של הנושא אותם. בתוך מה שהופך לעיסה אחידה של המון אנושי מעורבב, שב הפרט הבודד ומתמלא משמעות; גדוש כרימון, עשיר ומורכב. ומתוך כך מתחוורת החוויה המזככת של יחיד מול ציבור, מול חברה. מתברר המפגש היסודי, ההכרחי בין אנשים, המתקיים לאור ההכרה במכנה המשותף הבסיסי - ההכרה בזהותם של הרגשות הקיימים אצל כל אחד ואחד וההתחשבות ההדדית הנובעת מהכרה זו. בהודו הפרט מאבד משמעות ומוצא משמעות חדשה.
 
 


 
איללהבאד 2001: "בוא!", קרא לי יוגשוואר ואחז בידי. אני זוכר את ההפתעה הגדולה שאחזה בי נוכח המפגש עמו שוב, דווקא בעיבורה של ההמולה העצומה שהתחוללה באללהבאד במהלך המהא קומבה מלה, הכינוס הגדול מכולם, בשנת 2001. אז עוד הייתי מופתע ונפעם מצירופי מקרים שנראו לי בלתי מתקבלים על הדעת. רצתי בעקבותיו אל הנהר, כשהוא אוחז בידי וניצבתי במי הגנגס שלחכו את רגלי. קווצות שיער גזוז ומחרוזות פרחים שצפו במים וזרמו הלאה. כמעט מתוך אינסטינקט פניתי לעבר השמש שאך זרחה והצמדתי את כפות ידי זו לזו. פעמים כה רבות עקבתי אחר הטקס לפרטיו ועתה ביצעתי אותו ללא כל צורך לחשוב על שלביו השונים. המים נאספו בכפות ידי הקעורות, כמו הורמו מאליהם מעלה וזלגו מהן חזרה אל המים. לאחר מכן צעדתי כמה צעדים לפנים וטבלתי מלוא הגוף, עד למעלה מהראש במים. צינתם הפיכה בי חיות אחרת. לרגע היה שקט מוחלט, שקט בליבה של ההמולה הגדולה בתבל. שקט שנוצר דווקא מתוך ההמולה הזו. כשסבתי על עקבי עמדתי מול הגדה השוקקת כנחיל. נשים רבות רכנו לכבס במים את הסארי הרטוב שפשטו מעליהן לאחר שטבלו בו. "איך הן מכבסות במים המלוכלכים הללו?" תהיתי בליבי ולפתע קלטתי שבמים המלוכלכים הללו כרגע טבלתי אני ובהם אני עדיין ניצב. ההבחנה בלכלוך שצף במים לא עמעמה במאומה את תחושת הזיכוך שאחזה בי. אני זוכר היטב את המשכו של אותו יום, שיאו של הפסטיבל (שמספר הטובלים במהלכו מוערך בכ- 26 מיליון נפש!) המרווחים בין האנשים נראו לי גדולים יותר והאירוע כולו היה בעיני אוורירי יותר. הרביתי לחייך וחייכו אלי. ההיה זה פולחן פרטי שלי או מעשה חיקוי של המאמינים שסביבי? בהודו גבולות ה'אני' המוכרים מיטשטשים.
 

 


את המהא קומבה מלה בשנת 2001 נטשתי לאחר שבועיים, למחרת היום בו אירע רעש האדמה באזור קאץ' ב- 26 לינואר. מיד עשיתי את דרכי לשם ומשך חודש פעלתי כמתנדב. יותר מכל זכורות לי כפות הידיים. מעבר לראוותנות שאפיינה את אנשי הדת ומסדרי הנזירות, היו האנשים הפשוטים שעבורם הייתה היאטרה (עלייה לרגל, Yatra) לסנגאם יציאה ראשונה ממקום מגוריהם. הם הגיעו לאיללהאבאד בחבורות גדולות והם שהיוו עבורי את עיקרו של האירוע. בראש כל חבורה צעד לרוב המנהיג שהוביל אחריו כעדר את השאר. עולי הרגל על מיטלטליהם אחזו חזק זה בבגדי זה שלפניהם כדי לא ללכת לאיבוד. כך נוצרו שרוכים של אנשים שנעו בתוך נהר אנושי. הקומבה מלה היה המקום היחיד בהודו, למעט הערים הגדולות המודרניות, בו ראיתי גברים ונשים מחזיקים ידיים. אותן כפות ידיים הוצמדו בתפילה חרישית לפני הטבילה בנהר ומיהרו לנגב את הגוף אחריה. פעם נוספת הוצמדו הידיים זו לזו או הונפו לאות כבוד עת שבעליהן צפו בתהלוכת אנשי הדת ונמתחו, לפעמים אף נאבקו, כדי לאחוז ברסיסים מהקדושה- פרח או אורז שהושלכו על ידי גורו. היו אלו אותן כפות ידיים ממש שהציצו קפואות מבין ההריסות, בניסיון שווא אחרון לאחוז בדבר מה יציב, וכזה לא נמצא. היו גם ידיים שחפרו במרץ בין החורבות בניסיון לחפש חיים ולהצילם ולצדן של ידיים אלו היו ידיים שחפרו בלא פחות לאות בניסיון לגלות תכשיטים או כסף. כל הידיים שייכות לבעליהן. ידיים נשמטו לא אחת ממוקדי השריפה ההמוניים שכילו את גופות הרוגי הרעש, מוקדי השריפה היחידים שראיתי אי פעם שלא הוקמו על גדות נהר. בהודו מוות וחיים מתערבבים.
 


מתי התאהבת בהודו? שואלים אותי תדיר. איני מאוהב בהודו, מעולם גם לא הייתי. במובנים רבים הודו בעיני היא גיהינום אנושי – מסואב, אלים, מנוכר, מושחת וחמדן ללא גבולות. ובתוך הגיהינום האנושי הזה צומחים לוטוסים אנושיים אינספור – אצילים ורגישים, עדינים וחכמים ומתקיימים מפגשים יפים וקסומים עד בלי די. יותר מכל הודו היא מראת ענק לנפש. החוויות שדרכן יכול התייר להוליך עצמו בה מערערות תפישות עולם, חושפות דרכים חדשות לקיום, מעלות שאלות ומכוננות מושגים שלא היו קיימים קודם. עבור מי שפתוח ונכון לכך, הודו היא כר ניסויים ענק שבו יכול האדם לעסוק בפירוק העצמי לשם הרכבה מחודשת ויצירת אחדות של 'אני בשל יותר. לפיכך אסכם ואומר – יותר משאני אוהב את הודו, אני אוהב להימצא בהודו