דף זה הוא החופשי מבין דפי האתר. כאן תמצאו הגיגים, מחשבות וביקורות - דברים שמעסיקים אותי, נושאים שלדעתי יש להעלות  על סדר היום או דעות שחשוב לי להשמיע.

"קללת הצירים התקועים" - בין הסירנות בתל אביב, 16.11.2012

אמש, דקות לאחר השמע האזעקה בתל-אביב מיהרתי אל תריס המתכת של חדר הממ"ד על מנת להגיפו. לא הצלחתי. מכיוון שמעולם, ככל הנראה, לא הוזז ממקומו הצירים התכסו חלודה וסירבו לנוע. אלמלא הנסיבות אני מניח שהיה זה משעשע לגלות שבאותו זמן ממש כל הדיירים סביב נתקלו באותה בעיה. מתחתיי, מצדדיי וכן בבניין מולי נראו גברי המשפחות מושכים לשווא בידיות תריסי המתכת, מנסים כוחם בשימון הצירים, בהכאה בפטישים ובמשיכת ידיות התריסים בעזרת מוט ברזל. חלק הצליחו במלאכתם ואחרים נכשלו והרפו.
לראשונה, מצאתי את עצמי מנהל שיחה קצרצרה עם השכנים בבניין הסמוך. פעמים אין ספור הבטתי מחלוני לתוך דירתם והם, מחלונם, אל תוך דירתי. פעמים ספורות גם נוצר קשר עין, אך רק כעת, מכוח הנסיבות, היה מקום לדו-שיח קצר, מוטרד ומשועשע כאחד.
השיחה החטופה הזו עם השכן, במרחב שבין חלון לחלון, הביאה אותי להרהר שוב במשמעות המושגים 'חברה', 'שייכות' ו'סולידריות'. נדמה שבבניין מגורים שבו לא כל הדיירים אומרים "שלום" זה לזה או משיבים למברכים אותם "בוקר טוב" ב"בוקר אור" יש מקום להרהר במשמעותם תמיד.

אני מעיין בטוקבקים באתרי החדשות, בפייס בוק ובפורומים שונים ומזדעזע. הכול שטוף אמרות חוזרות ונשנות כגון: "לנתק אותם מהחשמל", "אין ערבים טובים, רוצחים כולם", "להכות בהם עד חורמה", "הגיע הזמן להראות להם" ו"להרוג את כולם". אמרות אלו בדרך כלל כרוכות בשפע קריאות גנאי המופנות לשמאלנים באשר הם, שלהם ממהרים לאחל ש"ילכו לעזה, תרתי משמע" (למשל בפורום שנקרא "השמאלנים הם בוגדים"). בכל מקום מופיעות המילים "אנחנו" (הטובים, כמובן) ו"הם" (הרעים, איך לא). ושוב אני שב ושואל מה הופך אותנו ל"אנחנו"? - דאגה לזולת, התחשבות הדדית? דאגה לצרכיהם של ניצולי השואה, אותם אודים עשנים שעליה קמה מדינת ישראל? כיצד אנו פורעים את חובנו למושג  שכעת מתגלגל על לשוננו בכזו אחוות רעים - "אנחנו"? האם על ידי התנהלות הוגנת ומכבדת כלפי נהגים אחרים על הכביש הפכנו ל"אנחנו" (אם כן אני תמה מדוע כל כך קשה לי להשתלב בתנועה, או לעבור מנתיב לנתיב, גם כשאני מאותת)? האם על ידי העדר יחס מכבד לפקידים, קופאים ושאר נותני שירותים? האם זהו יחסנו הנלוז לעובדי הקבלן שרבים מאתנו מעסיקים? "אנחנו" כעם כל כך דורסניים אחד כלפי הזולת, כל כך חסרי כבוד ורגישות. הערך העליון הפך להיות כסף, שררה וכוח. כל השאר נחשב פחות או לא נחשב. מספרים שפעם הייתה כאן סולידריות. מספרים שפעם אנשים הושיטו יד זה לזה. אני, כמי שמשוטט לא מעט ברחבי הארץ, נתקל בגילויים כאלו פחות ופחות. אנשים רדופי פחדים, חוששים לצאת מביתם. אם אינם מונעים מהפחד הם מונעים מהחשש להיות פראיירים כי "למה מי מת שדווקא אני?" וכו'...
בשני הקייצים האחרונים השתתפתי כמפגין אחד בין הרבה "אנחנו" שצעקו בקול גדול "העם דורש צדק חברתי!". בדרכי שלי תמכתי בהפגנות ובמקביל השמעתי בקרב כול מכריי את עמדותיי – שמשהו בהפגנות הללו חסר. בשביל להפוך "אנחנו" אי אפשר רק לבוא בדרישות, צריך גם לקחת אחריות ולקבל על עצמנו חובות. חשבתי עד כמה נוח להשליך את האחריות על אחר (במקרה של הפגנות 'צדק חברתי' - הממשלה), תוך התנערות מוחלטת מנטילת אחריות אישית על המצב, תוך העדר מוחלט של החובה המוסרית העמוקה של כול אדם שחי כאן להפוך את המקום שבו אנחנו חיים לקצת יותר נעים ומעט יותר נוח, לא רק אדם לעצמו אלא גם אדם לסביבתו, לחברה המקיפה אותו. בעיני, רק תחושה כזו, שנעדרה גם מההפגנות ה"חברתיות" היא זו שהופכת פרטים בודדים ל"אנחנו".

אנחנו כפרטים מוזנים אך ורק על ידי התקשורת, מנותקים מהוויה מורכבת של מציאות, מתוודעים דרכה כמעט אך ורק לשנאה הנוקבת, חסרת הפשרות שצובעת מציאות בשחור ולבן ותדיר בדם מסמא עיניים. בעיניים תקשורתיות אין פלגים פשרניים ברצועת עזה, אין אנשים חפצי חיים, אין אימהות שלבן באמת ובתמים מתרסק בקרבן נוכח בניהם המתים. האומנם? האומנם כל זה איננו? ובתקשורת נשמעת תדיר המילה "אנחנו". הנה, שוב, במקביל לקריאות "הגיעו מים עד נפש" נולד ה"אנחנו" כמו נשלף מכובע הקסמים ולפתע המוראל הלאומי ירוד ויש אפילו סיבה טובה להחליף מילה או שתיים עם השכן. שוב "אנחנו" הקורבנות ו"אנחנו" המחרפים נפשנו. עד כמה "אנחנו" צריכים את ה"הם" בשביל לחוות אחדות לאומית, שלעתים נדמה שהיא מונעת אך ורק מפחד עמוק? אולי "אנחנו" צריכים את ה"ההם" בשביל לכונן את קיומנו כחברה? אני שומע את הדיבורים בתקשורת וקורא את הכתוב על ה"הם" הרעים ולא יכול שלא לחזור למסע זיכרון שערכתי לפולין לפני כחודש, על כל הזוועות שמקופלות בו, על ימים לא כל כך רחוקים שבהם הפכה תפישת ה"אנחנו" הראויים" וה"הם" שאינם ראויים ללגיטימציה מוחלטת להשמיד את ה"הם".  למען הסר ספק – איני נגד פעולה צבאית בעזה, לפחות אווירית, נוכח ירי הטילים הבלתי פוסק נדמה שלא נותרה שום ברירה אחרת. עם זאת איני יכול לקבל בשום מובן את השמחה הזו אלי קרב, שבה סופסוף "אנחנו" נראה "להם".
הציר של חלון הממד שלי עודנו תקוע מפאת החלודה שאחזה בו וכשאני מהרהר בצורך להגיף אותו איני יכול להימלט מהמחשבה המחרידה מפני מי ומפני מה עלי להתגונן.