מהתקשורת-1

ראיון לאתר www.hodu.co.il ב- 20.7.2013

פינת תרבות - חמצן דליל

יותם יעקבסון מנהל זה מכבר יחסים רציניים עם הודו וטיבט. הוא חוקר תרבות, מדריך מסעות, כותב, מצלם, מרצה וכעת מפרסם את ספרו השני, חמצן דליל, שמחבר בין שירות צבאי בצה"ל לטיבט הבודהיסטית, ומתארח אצלנו בפינת התרבות.

צוות הודו סי או איי אל | 20/07/2013 

 
"חמצן דליל" הינו רומן מתח שמספר את סיפור מסעו של רועי, חייל משוחרר ששירותו הטראומתי בלבנון שלח אותו למסע חיפוש עצמי בהודו. את התשובות לשאלות הקיומיות שעולות בו, מוצא רועי בבודהיזם הטיבטי, אליו הוא נחשף בשהותו בדרמסאללה. במהלך לימודיו, רועי מחליט לזנוח את הדרך הצבאית למען החמלה והאהבה שהוא מוצא בבודהיזם. הספר יוצא לשוק כשהוא חם מהתנור והמחבר, יותם יעקבסון, משתף אותנו בקטעים מתוך הספר ועונה על מספר שאלות.
 
איפה אתה ,יותם, פוגש את הגיבור שלך בחיי היום יום?
יותם: "האמת, כרגע אני מנהל מפגשים לא תכופים עם הגיבור הבא. כשאני חושב על רועי היום אני בעיקר תוהה היכן הקוראים שלי פוגשים אותו ולאן הוא לוקח אותם".
 
"למדתי שאנחנו אף פעם לא לבד. תמיד אנחנו עם עצמנו. אותו מקום פנימי, שאנחנו מתגעגעים אליו כל כך, אף לא רגע נותר שקט. תמיד יש בו גלים. יש גלים שקטים מאד שכלל לא מבחינים בהם, שבמבט ראשון הם נראים כמו מים חסרי תזוזה, אבל אם מתרחקים מגלי הסערה מתחילים לגלות סערות רבות נוספות, שמתערבלות בעיקר מתחת למים או גבוה מעל העננים."
(מתוך פרק ל"ח)
 
האם אתה לא עושה רומנטיזציה למקומות שעליהם אתה כותב ומתעלם מהקושי שקיים במקומות אלו?
יותם: "אודה - שאלה זו מתמיהה אותי מאד. נדמה לי שהתשובה עליה צועקת מכל תחומי העשייה שלי. לתחושתי, אני נמנע מיצירת רושם רומנטי, פשוט ורדוד. לא כך אני חווה את הדברים ולכן לא כך אני מסוגל להציגם. אני גם נמנע במודע מהצגת התרבויות, האמונות והטקסים שבהם אני עוסק כ'אקזוטים'. האקזוטי הוא תמיד זר ורחוק ואילו אני מבקש את הקירבה והנגיעה.
בכתיבת הכתבות והספרים, בהוראה ובהדרכה אני תמיד מבקש לשקף את המורכבות, על כל צדדיה, גם כשהיא קשה להכלה. לא אחת אני נתקל באנשים שלא מסוגלים להכיל את המורכבות שאני מציע ובוחרים לדבוק בעמדותיהם הדוגמטיות והבלתי מבוססות. מטבע הדברים, לאנשים כאלו קשה לשמוע אותי.
לצד הצגת היופי, ההדר והעושר התרבותי של הודו, הספר "מסאלה" כולל גם תיאורים קשים מאד, מעומק הקרבים המדממים של הודו. דברים שהתייר המזדמן כנראה לא יכיר ולא יפגוש. הבאת דברים אלו בכתובים היא ההפך הגמור מיצירת תמונה אידילית, חד ממדית. גם ב"חמצן דליל" יש התמודדות עם התפישה הרומנטית, אפופת הקסם והשלווה של טיבט. למעשה, הספר כולו נועד לאתגר את הקורא ותובע ממנו לגבש דעתו בסוגיות שהולכות ונעשות מורכבות יותר ויותר. הרבה מוסכמות נשברות במהלך הקריאה. חשוב לי להדגיש שאין ששבירת המוסכמות לא נעשתה מתוך נטילת חלק באופנה עכשווית של ניפוץ מיתוסים ו"שחיטת פרות קדושות". בחרתי להציג את הדברים כפי שלמדתי אותם וכפי שאני שב וחווה אותם בשטח, על כל המורכבות הכרוכה בהם".
 
יעקבסון מלמד אותנו דברים שלא ידענו על הגולים הטיבטים, על יחסם להודים, לסינים, על החברה הטיבטית שבגלות בינה לבין עצמה ואפילו על נזיר הנלחם ביצריו המיניים. אבל חכו רגע, זה צ'ופר, העלילה עצמה מתקשרת גם אלינו, הישראלים, וכאן עלו שאלות רבות על בחירתו של יעקובסון בגיבור יוצא צבא מה שמתבקש להשוות לסכסוך באיזורנו שלנו.
 
מאיפה מגיעה המשיכה שלך להתעסק בסכסוך הטיבטי-סיני, האם יש הקבלה בעיניך בינו לבין הסכסוך יהודי-פלסטיני? מדוע אתה לא מתעסק בסכסוך הישראלי פלסטיני באופן ישיר?
יותם: "מהשאלה ניכר שכבר החלטת עבורי – שהסכסוכים מקבילים בעיניך. ניתן למצוא קווים משותפים בין כל הסכסוכים הלאומיים בעולם ועדיין – קיים שוני ביניהם. אענה לך בסיפור: לפני כמה שנים במהלך מסע בהודו פנה אלי מטייל ימני קיצוני, שבמשך כל המסע שב והכריז בקולי קולות את עמדותיו הפוליטיות ושאל אותי: "תגיד, מה התעקשות הזאת של הודו להחזיק בקשמיר? לא עדיף להם להעיף את כל האזור המוסלמי הזה ושיהיה להם כבר שקט?". נדמה לי שהמסר ברור לחלוטין כאן – לפעמים צריך להסתכל רחוק כדי לראות באופן ברור יותר את מה שכל כך קרוב. ייתכן ושמת לב שמספורו של הפרק האחרון בספר הוא קל"ב (ראשי תיבות של קרוב לבית בז'רגון הצבאי). זה כמובן מקרי ולא מקרי".
 
"חמצן דליל" הינו רומן מתח ששם את גיבורו בקונפליקטים בלתי פוסקים לאחר שזה משתחרר מהצבא מלא תהיות (מוכר לכם?). מפגש עם הגולים הטיבטים שבדרמסאלה מראה לו דרך חדשה הנוגדת את מה שהכיר והאמין עד כה. דרך המעמידה את המילה חמלה לעומת מלחמה. יש אפילו סיפור אהבה. העלילה מתרחשת על רקע "המשחק הגדול"- מה שהתחיל עוד במאה ה-19 וממשיך לימינו, המאבק האימפריאלי על השליטה במרכז אסיה.
 
איך ערכת את התחקיר בכל מה שנוגע לסין-טיבט ומה הקשר שלך לנושא?
יותם: "טיבט אינה זרה לי. מזה למעלה מעשור אני לומד בודהיזם טיבטי ועוסק במחקר היסטורי תרבותי בטיבט, כך שלא נדרשתי לעשות תחקיר, אלא רק לגבש את הידע שכבר נצבר לכדי גביש נקי וצלול שיהיה מושך בעיני הקורא ונגיש. כל העובדות והאירועים המובאים בספר אמיתיים לחלוטין ומבוססים היסטורית ומדעית. מכריי בטיבט טוענים שאני המערבי היחיד שהם מכירים שפוקד את טיבט מידי שנה. כך כבר עשור".
 
"הנסיעה הזו גרמה לי היטב להבין מה פירוש הדבר לחיות תחת כיבוש. הכיבוש לא הסתיים עם סופה של 'מהפכת התרבות' והתרות הדת החלקיות. הכיבוש נמשך, יום יום ושעה שעה. אין צעד שהטיבטים רשאים לעשותו בלי לקבל אישור. אין תנועה שלהם שאינה נתונה לפיקוח ושאינה מוגבלת. החשש שלהם הוא תמידי. בהרבה מנזרים שביקרתי נהגו בי בחשדנות, אולי כי חשבו שאני שליחם של הסינים. החשדנות הזו, כך הרגשתי, מופנית לעתים גם אחד כלפי השני. ברגע שכל מי שמלשין על מעשה אסור זוכה בהטבה מהשלטון כולם בהדרגה לומדים לחשוש מכולם. זה אולי הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לקהילה אנושית – התפוררות האמון הבסיסי ביותר בזולת. ואז הגעתי לכאן. יש משהו עוצמתי ביותר בנוף החשוף הזה, בפסגה הקסומה שמושכת אליה כל כך הרבה לבבות ובהמונים שסובבים אותה רגלית. יש כאן איזושהי התכוונות ציבורית, ציורית ביותר, לעבר מרכז לא מוגע. במשך כמה ימים סבבתי את ההר עם רבבות טיבטים וקומץ הודים ונפאלים, שקיבלו אשרות כניסה מיוחדות לטיבט אך ורק לטובת הקפת ההר. היה מדהים לראות את דבקותם של האנשים; בתנאים לא תנאים, בקור מקפיא ותחת שמש קופחת, במעלה מעברי ההרים התלולים הם הולכים, גם זקנים וזקנות שגוום כפוף ושעון על מקל – הולכים, הולכים ומתפללים"
(פרק מ"ג)
 
מי שבא אל הודו כחייל משוחרר מוצא את עצמו מתגייס שוב והפעם לטובת המחתרת הטיבטית כנגד הכיבוש הסיני. ויחד עם כל זה על רקע הנופים והמקומות הרבים בהם העלילה מתרחשת (וכן גם פתח תקווה בפנים), עולים הקונפליקטים המוכרים שחוזרים ועומדים מול עיניו של הלוחם לשעבר: חמלה לעומת מלחמה? צדק לעומת כיבוש? האם רועי, חייל בצבא ישראל, יכול לחבור ללוחם המחתרת הטיבטית?
רועי שב וחוזר לאותו מקום בו שירת כשהיה חייל ועליו להחליט אם לשוב אל מחשבת המלחמה והאלימות (גם שזו הדרך היחידה להילחם), דווקא כאשר היה בטוח שמצא את השלווה בעם המאמין בבודהיזם.
 
יעקבסון מסכם את התהליך: "אני מניח שהרעיון המקורי לספר מושתת בבסיסו על מסעות ארוכים ומתמשכים לטיבט ולמחוזות סמוכים אליה, שבהם שולטת האמונה הבודהיסטית טיבטית: לדאק, העמקים הפנימיים בהימאליה, דהרמשאלה, סיקים ובהוטאן כמו גם למערב סין (מחוזות סיצ'ואן ויוננאן, צ'ינגהי ושינג'יאנג) ואהבתי העמוקה לאזורים הללו. ביקשתי להעביר את קסמו של חבל הארץ הזו, על עומקה של התורה הבודהיסטית ובמקביל – להביא לקורא את מורכבות המצב בטיבט ובסביבתה על הכוחות השונים הפועלים בו, לחשוף את החיים הטעונים שחיים הגולים הטיבטיים בהודו ואת האופן המורכב שבו נתפש הדלאי לאמה.
הדבר המרגש ביותר בתהליך הכתיבה היה בעיני שחוט העלילה הכללי של הספר כמו ירד אלי משמיים בעת שהיקפתי את אגם רוואלסר, שבו גם נפתח הספר. זה קרה לפני שנתיים, במהלך מסע קשה ומפרך שהדרכתי בהימאליה – נתקענו יומיים בסופת שלג, ניצלנו משיטפונות קשים וממפולות קרקע עצומות והנורא מכל – איבדנו מטייל אהוב שהלך לעולמו. בסוף ההקפה של האגם, שלוותה בהדרכתי הגענו אל בית קפה קטן, שאך נפתח. אחד המטיילים ביקש הפסקה קטנה עבור כולם ואני קפצתי על ההזדמנות ומיהרתי לרשום את הרעיון בדפי פנקס קטן שהיה איתי. יש לי כל כך הרבה רעיונות לכתיבה. מתסכל שרובם עולים ומתפוגגים. כאן תפשתי את הרעיון בזמן וקיבעתי אותו במספר מילים על הנייר. אומנם חלפו כמה חודשים בטרם התפניתי לכך, אך בסופו של דבר התמסרתי לכתיבה. תהליך הכתיבה עצמו היה גם הוא מעניין ביותר עבורי ומחדש. במהלכו הייתי ספק מוביל, ספק מובל. היו לילות שבהם התעוררתי מחלומות והבנתי שלא את חלומותיי אני חולם, אלא את  את חלומותיו של רועי. זה לא קרה לי מעולם. הרבה תשובות ופתרונות לסוגיות שונות בספר, כמו גם תובנות, באו אלי מהחלומות".