הודו-1

"ריקוד האלים" – טקסי תייאם בצפון קראלה

באזורים הנידחים של צפון קראלה שבדרום הודו מתקיימים טקסים פולחניים ייחודיים שבהם משתתפים רקדנים העוטים שלל תחפושות מרהיבות ביופיין. הטקסים, שבמקרים רבים נערכים בלילה, משלבים מסורת מקומית קדומה עם המסורת ההינדואית הקאנונית ושופכים אור על האמונות המקומיות ועל היחסים הסבוכים בחברה המקומית. 



במשך כל הלילה נערך מופע התייאם (אל במליאלם). בזה אחר זה חוללו רקדנים מחופשים בתחפושות ראוותניות מרהיבות שאופרו בכבדות מכף רגל ועד ראש. הרקדנים, המכונים קולאם (דמות או צלם במליאלם) ומייצגים אלים ואלות ביצעו תייאתם (ריקוד האל במלילאלם), ריקוד קצבי ולעתים אף סוער ומשולהב. הם הופיעו ברחבת עפר תחומה בחומת לבנים נמוכה, שהייתה לבמה. בקצה הרחבה, תחת עץ עבות, ניצב מקדש זעיר. כה זעיר היה הכוך שבתוך המקדש עד שאדם רק בקושי יכול היה לבוא בתוכו. בתוך חלל המקדש בערו מנורות שמן שהאירו כמה חרבות מעוקלות שנשענו על הקיר, מגנים ושרפרף עץ קטן. במפתיע, צלם לא היה בו. הלמות התופים גברה ודעכה חליפות בהתאם לדמויות שנכנסו או יצאו מהרחבה. האוויר החם והלח של דרום הודו נותר עומד ומעיק גם שעות רבות לאחר שהשמש שקעה. ניתן היה לחוש כיצד האדמה פולטת את החום שצברה במהלך היום. מהקהל נגרה העייפות. עשרות מבני הכפר הסמוך ישבו מסביב. חלקם באו והלכו, חלקם נותרו במקום וניהלו שיחות ערות ואחרים היו מנומנמים. הילדים ברובם כבר שקעו בשינה עמוקה. זעה בצבצה על מצחם של המתופפים והצופים וזהרה לאור עשרות מנורות השמן שנתלו סביב המקדש הזעיר והונחו סביב סביב על החומה. בסמוך הוקם שוק מאולתר ובו דוכנים לממכר מאכלים ומשקאות, בלונים וצעצועי פלסטיק מהסוג הזול ביותר. בין הדוכנים נמתח חוט שראשיתו  בגנרטור. נורות חשמל זעירות נתלו ממנו. הגנרטור ניסה להתעלות בקולו המנסר על קולניותם של הרמקולים העצומים שנתלו בין העצים ושניהם יחד ביקשו לשווא לגבור על הלמות התופים, אולם הדיהם היו הצליל היחיד שהבקיע את המטעים ונשמע למרחוק. "I'm a Barbie girl in a Barbie world…" נשפכו צלילי שיר הפופ המערבי המתקתק כל אימת שהרוכלים חדלו להכריז בקולי קולות על מרכולתם. בסמוך, על גדת הפלג הקטן, רוחש היתושים שזרם בסמוך עמלה קבוצה של גברים ונשים על הכנת תבשילים בקדרות ענק, סעודה חותמת לאירוע.


רקדן המגלם את דמותו של וישנומורתי עונד את צפרני המתכת המשלימות את התחפושת


לצד המקדש עוסקים מארגני האירוע בבישול כמויות מזון גדולות עבור כל המשתתפים

מסורת קטנה ומסורת גדולה
חלקה הצפוני של מדינת קראלה שבדרום הודו נחשף למסורת הברהמינית הכוהנית המייצגת את ההינדואיזם הקלאסי רק במהלך המאות 10-8 לסה"נ. רק אז התחולל באותם אזורים מה שקרה באזורים אחרים בהודו מאות שנים קודם לכן: סינתזה בין מסורות ואמונות מקומיות "קטנות" לבין המסורות והאמונות ה"גדולות" הרווחות ברוב תת-היבשת. כמו במקומות אחרים בהודו (ובשאר העולם) האלים המקומיים ומופעיהם לא נכחדו, אלא הוגדרו עתה כגלגול מקומי של האלה האם (לא אחת אף זכו לכינוי הברהמיני בהגוותי, אלה בסנסקריט) או של אלים כגון שיווא ווישנו. מקורותיהם של הטקסים, שהם אומנותיים ודתיים כאחד וכוללים תחפושות מסוגננות, שירה, נגינה וריקוד מוקדמים מאד. הם מוזכרים כבר בשירת הסנגאם הטמילית, שחוברה לפני כאלפיים שנה. שילובם של אספקטים רבים מהמיתולוגיה ההינדואית הקלאסית הרחיבו את מגוון הריקודים, התלבושות והמשמעויות. בשירת הסנגאם הקדומה מתוארים גיבורים שנפלו בקרב שלזכרם הוקמו מצבות זיכרון. על מצבות האבן נחקקו שמותיהם ומעלליהם ולעתים גם דמותם. מהשירה שהשתמרה ידוע שהמצבות נסגדו וכי לעתים נערכו לפניהן ריקודים שהנכיחו את דמות הנפטר או פייסו אותו וביקשו את הגנתו. לימים הוקמו מצבות גם לזכר נשים זכות.
כיום מוצגים בטקסים השונים לפחות ארבע מאות אלים. רבים מהם קשורים למורשת התרימורטי (שלושת האלים, כינוי לברהמה, וישנו ושיווא). החרבות הקדושות, הקלשונים ושרפרפי העץ הם מוטיבים קדושים קבועים מתקופה פרה-היסטורית בדרום הודו. בני שבט הוולאן, המוזכרים בשירת הסנגאם הקדומה ממשיכים עד היום לשמש ככוהני המופעים המקודשים, שבהם בולטות ההשפעות השמאניות. לצד הפולחנים הקשורים לאלים ולאלות ישנם גם כיום פולחנים הקשורים לגיבורים מקומיים, לנחשים ועוד. חלק מהאלים נסגדים במקדש אחד בלבד בעוד אחרים מוכרים בכל האזור. לכל אחד מהם מופע מיוחד וקבוע משלו, כך שלאחר שמכירים את תחפושתו וסממניו קל לזהות אותו.


מקדשי התייאם לרב קטנים ונמצאים בלב אזורי מטעים, על גדות נהרות או בשולי יער. לפני המקדש ניצב שרפרף העץ. 


תחפושת אל: לפעמים התחפושות כה ראוותניות ומרשימות עד שלרגעים קל לשכוח שמדובר באדם מחופש. 
 

ביטויי השתלטות החברה הברהמינית הכוהנית על האזור לא היו דתיים בלבד, אלא גם חברתיים. האצילים, בעלי האדמות, קיבלו על עצמם את הפולחן החדש שהביאו הכוהנים ומיסדו במקדשים גדולים בעוד עובדיהם, האריסים, המשיכו לקיים את פולחניהם הקדומים בשולי הכפרים ועל גבולה יערות. על הקשר החברתי-דתי מעידה יותר מכל המילה תמפוראם (tampuram), שפירושה הן "אל מקדש" והן "בעל אדמה". במרוצת הזמן, מתוך עמדת נחיתות, השתלב הפולחן הקדום בדת הברהמינית. התהליך נחתם רק במאות 17-16, עם התגבשות שפת המליאלם, הספרות ואומנויות הבמה. באותה תקופה גם עוצב הריקוד המקומי המסוגנן קתקאלי, שבו מוצגים אך ורק סיפורים קאנוניים. כדי לפייס את מעמד הפועלים הותירו את האלים המקומיים כפטרונים של ישובים קטנים, אך הם הפכו משועבדים לאלי המקדשים הגדולים. כיום אף אל מהאלים המקומיים לא מופיע במאפיינים המקוריים שלו. המיתולוגיה הקלאסית נתנה משמעות, צורה ורוח חדשה לפולחנים השבטיים הקדומים. האינטראקציה בין המסורת הגדולה והמסורת הקטנה יצרה תשתית יציבה לחיים חברתיים וכלכליים. בעזרת כלים שונים כגון המופעים המקודשים שועבדו החקלאים ובעלי המלאכה לבעלי האדמות והכוהנים. מאידך, בעלי האדמות והכוהנים הפגינו כבוד כלפי האלים המקומיים הקדומים. במקרים רבים סיפורי האלים הקדומים תיארו שפטים שעשו האלים בבני המעמדות הגבוהים שנהגו באי צדק, בניצול ובאלימות. במובן זה הטקסים כמו מבטיחים את התנהלותה של החברה על כל חלקיה בצורה הגונה ומכבדת יותר.
רבים מהגיבורים המקומיים הפכו להתגלמות של אלים ואלות קאנוניים, אך כל אלו זוכים כאן לביטויים מקומיים, השונים בתכלית ממופעיהם בכל מקום אחר בהודו. במופעים מוצגות מלחמותיה של קאלי, המלחמה בין האלים לאסורות (קבוצה מיתולוגית אחרת), בהירווה, התגלמותו האלימה של שיווא, שהייתה רווחת במיוחד בתקופת ממלכת ויג'יאנגר, שהנחילה את המורשת הברהמינית למרחב ועוד. ההתגלמויות של וישנו מעטות מאד מכיוון שמעולם לא זכה לפופולאריות בקראלה. הייצוג הרווח ביותר שלו הוא וישנומורתי, המייצג את וישנו הטובח את השד הירניאקשיפו. מאותה סיבה, העדר פופולאריות, מופעיו של האל ברהמה נעדרים לחלוטין. חלק מהאלים נסגדים בראש ובראשונה על ידי מעמדות ובעלי מקצועות מסוימים. למשל באלי, המזוהה כיום עם אחת הדמויות מאפוס הראמיאנה, נסגד על ידי צורפים, חרשי מתכת ונגרים.
 
והיום אינו כלה
אופיים של המקומות שבהם שוכנות רוחות הגיבורים והאלים דומה. כולם נמצאים מחוץ למקומות יישוב, חבויים בין עצים, לעיתים על גדות פלג מים. הקו הארכיטקטוני של ההיכלות שנבנים עבורם במקומות אלו אחיד גם הוא: רובם קטנים (או קטנים מאד), מורמים על מסד ומקורים בגג משופע. יש להם פתח אחד, שלרוב פונה מזרחה ומעבר לכך אין בהם אף חלון. בהיכלות הגדולים יותר יש פורטיקו שנתמך על ידי עמודים ולעתים גם מעבר היקפי שנוצר בין קיר ההיכל לגדר רבת שלבים שעליה מניחים או תולים בעת הפולחן עשרות מנורות שמן. ברוב המקדשים אין כל צלם של אל או גיבור. חרב, חנית ושרפרף עץ כבד מסמלים אותם. ברוב רובם של ההיכלות לא מתקיים הפולחן באופן יומי, אלא נערך פעם אחת בשנה. עם זאת, במקדשים בודדים מוסד הפולחן. הם פתוחים דרך קבע, נסללו אליהם כבישים והמופעים נערכים בהם בהתאם לזמני הפוג'ה במקדשים הקלאסיים, בבוקר ובערב.
תושבי הכפר הם האחראים על זימון הרקדנים המגלמים את הגיבורים והאלים, בתמורה לתשלום, כמובן. בעונת החגיגות נחפזות קבוצות הרקדנים מכפר לכפר וממקדש למקדש, בהתאם ללוח המופעים הצפוף. הרקדנים משתייכים בדרך כלל למעמדות נמוכים, חלקם אף למעמד הטמאים. שלא במעמד הטקס המעמדות הגבוהים נמנעים מסעודה משותפת איתם, ממגע בהם או מהכנסתם לביתם. עם זאת גם בין הרקדנים ישנה הירארכיה. רק רקדנים ממעמד גבוה יחסית מגלמים את האלים והאלות החשובים בעוד הנחותים יותר מגלמים דמויות פחותות חשיבות. ישנן שושלות רקדנים המוכרות ככאלו שאלים ואלות מסוימים מתגלמים אך ורק דרכן. קודם לעריכת הטקס חובה על הרקדנים לבקר אצל בן מעמד הכוהנים ולקבל ממנו מעין אישור או ברכה. מאמינים שללא ברכתו לא יתגלם בהם האל והטקס לא יצלח.
הרקדנים מגיעים אל בכפר בקבוצה. בדרך כלל הם בני משפחה מורחבת אחת. את מיומנויותיהם הם רוכשים מקטנות. ילדים המתלווים לקבוצה לומדים מאביהם ומקרוביהם וכך הלאה. באופן מסורתי נשים לא משמשות באף אחת מאומנויות הבמה הללו. אומנות הריקוד והשירה כוללת לימוד שירים ארוכים מאד (לעתים בני יותר משעה) בעל פה וכן קווים להתנהגותם של כל אל ואלה. הרקדנים נודדים ממקום למקום עם אביזרים רבים: סוכת היערכות, שלל כתרים, אצעדות מרשרשות, תכשיטים שונים וכיסויי עיניים. חלקים ניכרים מתחפושתם הם מכינים במקום, לקראת כל אירוע מחדש. לשם כך משמשים אותם מוטות במבוק וכפות דקלי קוקוס רכות טרם פתיחתן. מחומרים אלו הם מכינים חצאיות, כתרים ענקיים שמתנשאים לגובה כמה מטרים, קביים שבעזרתם יכול הרקדן להדס גבוה מעל כולם ועוד. תחפושתו של הרקדן אינה מושלמת ללא איפור כבד המכסה את פניו ולעתים גם את גופו. מלאכת האיפור ארוכה וקפדנית ולעתים כוללת ציור דוגמאות מעודנות הנעשה לאורה של עששית. לא אחת הרקדנים שאך פשטו תחפושת וכבר מתכוננים למופע הבא נרדמים תוך כדי שהמאפר עומל על פניהם. לפעמים התחפושות כה ראוותניות ומרשימות עד שלרגעים קל לשכוח שמדובר באדם מחופש.
הטקסים השנתיים הם אירוע ממושך. לכל הפחות הם נמשכים לילה אחד, אך לעתים, בהתאם לתקציב שהקצו בני הכפר יכול הטקס להימשך כמה ימים ולילות ברצף ובמהלכו יוצגו עשרות דמויות של אלים ואלות. קראלה נחשפה להשפעות אירופאיות נוצריות לפני שאר חלקי הודו ובה קמה לראשונה, מטעם המסיון, מערכת חינוך. לא פלא שחלק ניכר מתושבי המדינה דוברים אנגלית ברמה כזו או אחרת. היכרות השפה האנגלית מאפשרת לרבים לצאת לעבוד מעבר לים, במדינות המפרץ ולהזרים הביתה כסף רב. באופן פרדוקסאלי למדי דווקא היציאה של פרטים מהחברה המסורתית הסגורה מאפשר את מימונם של טקסים ראוותניים יותר ואת שימורה של המסורת. כיום קיימת תחרות גלויה למדי בין כפרים שכנים כמו גם בין בעלי הון שונים. כל אחד מבקש להפגין את עושרו דרך מימון טקסים מפוארים. העובדה שהרקדנים והמאפרים כמו גם הצופים במופעים מתנהלים בתוכם כבשגרה; עורכים שיחות חולין, באים והולכים, נרדמים ומתעוררים חליפות לא פוגמת בעוצמת המעמד, אלא להיפך – היא מוכיחה שהוא חלק בלתי נפרד ממרקם החיים המקומי, הסבוך והמסתורי.






על תחפושותיהם ואיפורם של הרקדנים עמלים שעות רבות


העובדה שהרקדנים והמאפרים כמו גם הצופים במופעים מתנהלים בתוכם כבשגרה; עורכים שיחות חולין, באים והולכים, נרדמים ומתעוררים חליפות לא פוגמת בעוצמת המעמד, אלא להיפך – היא מוכיחה שהוא חלק בלתי נפרד ממרקם החיים המקומי, הסבוך והמסתורי


אלי נקם ואלות נוטרות
סיפוריהם של רוב האלים עשויים להפתיע. רובם ככולם מתייחסים אל הפער בין המעמדות החברתיים, עוסקים בפרטים בחברה שנעשה להם עוול וששבו לפעול על פני האדמה כהתגלמות אלוהית שטופת תאוות נקם ואלימה. שיווא בגלגולו כמוטפאן, ציד יער, שותה תודי, שיכר דקלים ושוחר בשר ודם, התנהגות שבדרך כלל נוגדת את האלים, אך לא את האלים המקומיים שלחלקם עד היום מעלים קורבנות. על אחד מגלגוליו המקומיים של וישנו מסופר שהיה נער בן למעמד נמוך עד שפגע באופן כלשהו באדונו, בן המעמד הגבוה, ונדרש לעזוב. הילד מצא מקלט בביתה של אלמנת ברהמין זקנה, שהייתה דבקה אדוקה באחד מגלגוליו של וישנו. כעבור זמן, בסברו שאדונו סלח לו, החליט הנער לשוב לביתו אך נרצח שעות ספורות לאחר מכן. זמן קצר לאחר מכן החלו בני המשפחה של האדון לחלות קשה בזה אחר זה. הם הבינו שהנער הוא התגלמות של ישות שמימית והחליטו לבטל את הגזרות בעזרת העלאת דמותו בריקוד.
על האלה פותייה מסופר שהייתה ילדה תאוות דם שדרשה מששת אחיה לצוד עבורה עוד ועוד בעלי חיים. לאחר שצדו עבורה את כל חיות הבר ביער שלהם ולא סיפקו את תאוותה המשיכו ליער בממלכה שכנה. הם נתפשו והוצאו להורג על ידי המלך. הילדה מיהרה אל ממלכתו, נעלה את הארמון על יושביו, הרגה את המלך ושרפה את ראשו הערוף במדורה גדולה. אז, בעוד הארמון עולה בלהבות, התיישבה על האש וצחקה בקול רם. היא המשיכה במסע ההרג עד שהחליטה להתאחד עם אלה אלימה אחרת שכה נבהלה ממנה עד שהסתגרה מפניה במקדשה והתחננה שתעזוב.
האלה תוטינקארה הייתה ילדה יתומה ממעמד נמוך. היא עבדה למחייתה כמשרתת. כשבגרה החלו לרכל רעות על מעשים שונים שעשתה. כדי להוכיח את חפותה היא חפנה בידה זרעי אורז, קרבה אותם ללבה וכעבור כמה דקות הוכיחה את כוחה האלוהי בכך שהתבשלו.
סיפורו של האל קנדנר קלאן מתמיה עוד יותר. הוא היה ציד שניסה להבריח את ציידו בעזרת אש. היער ניצת ובער כולו. הציד טיפס על עץ שאליו כבר נמלטו שני נחשים כועסים. כשגילו שהוא זה שגרם לפרוץ האש הם הכישו אותו. הציד מת וגופו נשר ארצה, אך באורח פלא אחריו מתו גם הנחשים וצנחו על חזהו. רצה הגורל ושיווא ופארוותי חלפו בשמי היער המעשן. המחזה הזכיר לפארוותי את הנחשים הנתלים על שיווא. היא בקשה מבעלה להחיותו. שיווא סרב, אך נאות להפכו לאל. לגופו החשוף של הרקדן המגלם אותו מדביקים כותנה דליקה. הוא תזזיתי מאד ורץ דרך אש.
אחת האלות החשובות ביותר היא האלה מוצ'ילתו. מסופר עליה שבאה ממשפחת כוהנים, הואשמה בהתנהגות לא ראויה ונמלטה אל מקדש שיווא. היא שהתה במקדש ארבעים ואחד ימים עד ששיווא בכבודו ובעצמו הגיע והצהיר על חפותה. היא נעלמה בתוך להבה והייתה לאלה. במופע היא מוצגת עם כיסוי ראש גדול המסמל את בתוליה. עיניה מכוסות על מנת שלא תשרוף את העולם במבטה ובידיה שני לפידי אש שקיבלה משיווא. כשהאלה מתגלמת ברקדן עליו להישאר לפני קהל המאמינים שש עשרה שעות לפחות.
מעניין לציין שהפולחנים הללו מתבצעים גם בקרב האוכלוסייה המוסלמית של האזור. המוסלמים סוגדים גם לישויות שהצילו צליינים בעת סערות ים בדרך לחאג' או ממנו. טקסיהם ראוותניים פחות והתפילה בהם נערכת מערבה, לעבר מכה.


התגלמות האל די צ'מונדי מזנק על ערמת גחלים








בתום הריקוד מתיישב הרקדן המנכיח את האל על שרפרף העץ. המאמינים ניצבים בטור ארוך, גולים על אזונו סודות כמוסים, מבקשים את עצתו ומקבלים את ברכתו.
 
אל מול פני האלוהים
לאחר שמושלם איפורו של הרקדן הוא מולבש בתחפושת שהיא לעתים עצומת ממדים. מלווים מסייעים לו להתרומם ותומכים בו כשהוא נכנס אל רחבת המקדש. הרקדן מושב על שרפרף העץ שמוצא מההיכל וכוהן המקדש, שאינו בן למעמד הכוהנים, מוסר בידיו מראה. הרקדן מביט במראה, ורואה את עצמו או עצמו מחופש לאל. על פי האמונה הרגע הזה שבו מבט נקשר במבט הוא הרגע שבו רוח האל יורדת אליו והוא נכנס לטרנס.
את כניסתו של הרקדן האל לרחבה מקדים ריקודו של וולאן (או וולטאם). תפקידו של הוולאן הוא לקדם את בוא האל בשירת הלל ממושכת המכונה תותאם. רבים ממנהגי הוולאן מוזכרים כבר בשירת הסנגאם הטאמילית הקדומה. לפי המורשת הקדומה רקדני וולאן הועסקו על ידי אימהות לבנות שחוו אהבה נכזבת כדי להוציא מהן את הרוח הרעה. בסוף הריקוד, שכלל תפילה והקרבת קורבנות, הם נופפו בחנית או בחרב וניבאו שמחה רבה לנערה. כל וולאן מחופש ומאופר באופן שונה, בהתאם לאל שאותו הוא מקדם בשירתו.
לאחר שהוולאן מסיים את שירתו נכנס לרחבה הרקדן שמגלם אתה אל שאותו זימן. לאחר ההצצה במראה התנהגותו משתנה. לכל אל מופע שונה, מאפייני התנהגות שונים וגם דרך פולחן מעט שונה. למשל, לפני הופעתו של די צ'מונדי מכינים במאוד מועד מדורת ענק במרכז הרחבה. כשהיא הופכת לגל גחלים לוחשות הוא עולה לרחבה, עוטה תלבושת שעשויה גדילי קוקוס שעוטפת את כל גופו ושממנה משתלשלים שני חבלים קלועים. הוא קופץ אל המדורה ומשתטח עליה ומלוויו מושכים אותו לאחור. כך פעם אחר פעם וחוזר חלילה. יוקרת הרקדן נקבעת לפי למספר הקפיצות שולו אל האש. מי שמצליח לעמוד במאה ואחת קפיצות מקבל לא אחת פרס כספי יקר ממארגני הטקס. גמר המופע הרקדן לא נעלם, אלא פורש אל שולי הרחבה ושם מקבל את המאמינים שניצבים בתור. כולם מקבלים ממנו ברכה, שמתומצתת בהנחת קמצוץ אבקת כורכום ואורז בידיהם. די צ'מונדי ניצב לפני טור המאמינים המבקש ברכה בתחפושתו החרוכה, מטושטש וכווי בכל חלקי גופו. חלק מהמאמינים רוכנים לעבר הרקדן, גולים על אוזנו סודות ומבקשים עצות, דבר שמפליא במיוחד כשמדובר בבני מעמדות גבוהים שבכל זמן אחר ירתעו מהרקדן וממעמדו. בתום הברכות ניגש הרקדן אל חזית המקדש. המאמינים ישליכו עליו אורז והוא יסיר את כתרו וישוב להיות כאחד האדם.



המבט במראה הוא רגע הכניסה לטראנס. האם הרקדן רואה במראה את עצמו או את האל?

ניצחון על החושך
בחושך אחרון, עלה לרחבה רקדן שגילם את אחד מבניו של שיווא. עיניו כוסו בקימורי מתכת מחוררים שנראו כעיני דרקון ופניו, ששני מפרשים מעוטרים, ספק אוזניים ספק כנפיים הוצמדו אליהן, אופרו בכבדות. גופו של הרקדן הערום למחצה נצבע בלבן ואדום. הוא לבש חצאית עשויה נצרי קוקוס ושפע האצעדות והפעמונים שנקשרו לרגליו רשרשו עם כל צעד. על ראשו הונח כתר עשוי במבוק ועיטורים מכפות דקלים שהתנשא לגובה כמה מטרים. סביב מותניו קבעו מוטות במבוק ארוכים אופקיים שכמו הקיפו אותו. סביב קצותיהם נקשרו סיבי קוקוס שהוספגו בשמן והובערו. הרקדן האל הפך למעגל של אש. התופים הלמו בעוז עת שמתופפים שחומי גב ונוטפי זעה היכו בהם. החצוצרות הריעו, הלבבות פעמו ורחש עבר בקהל הכפריים שהתקבצו מסביב. אז החלו הקפות איטיות של המקדש הקטן. את האל ליוו נשים רבות שצעדו לפניו, הולכות לאחור כשפניהן נשואות אליו. הן אחזו בידיהן פמוטים בוערים ועל פניהן ארשת חתומה. שיר ארוך, אינסופי, נישא ברוח.
בתום ההקפות עצרה התהלוכה מול פתח המקדש. הסירו ממנו את הכתר העצום והוא החל להשתולל ולהסתחרר. אבוקות האש התפוררו וניתזו לכל עבר, מבריחות את האנשים הרחק. כשנשרו כל הפיסות הבוערות מיהרו להסיר מהרקדן את קורות הבמבוק שנקשרו סביבו. עתה השתוללותו של הרקדן גברה. בהעדר המשקל העודף והמסורבל היטלטל גופו בפראות. הוא התרוצץ באמוק מצד לצד של הרחבה. משולהב מקריאות הקהל הוא קפץ לגובה רב. בינתיים עלה השחר. צלליות העצים החלו להיראות על רקע שמים מתבהרים. עתה, מששוב הוכיח האל את גבורתו הושב הרקדן בא כוחו על שרפרף העץ. המאמינים נצבו לפניו בסדר מופתי. כל אחד חיכה לתורו להתייצב מול האל. היום הביס את הליל והתופים נדמו. נמלאתי תחושת קתרזיס מופלאה: קמאית ומרטיטה. יצרים בסיסיים התעוררו בי; פחד ואמונה. היכן אני נמצא, בהווה או שחזרתי בזמן אלפיים שנה? 









קישור לגלריית תמונות