סין-וטיבט

"שבע שנים בטיבט" - בעקבות מסעם של היינריך הרר ופיטר אאופשנייטר

בשנת 1939 נכשל היינריך הרר, מטפס ההרים האוסטרי, בטיפוס על ננגה פרבת שבהימאליה, הפסגה התשיעית בגובהה בעולם. כאילו לא היה די לו בכישלון המר, כשירד מההרים גילה שהוא נחשב כנתין אויב בתחומי הראג' הבריטי בהודו ונאסר. כמו רבים אחרים הוא נשבה והוחזק במחנה שבויים. ניסיון הבריחה השני שלו ושל שותפו פיטר אאופשניטר צלח. יחד הם ברחו מהודו צפונה; חצו את ההימאליה ונכנסו אל תחומה האסור של טיבט.
 
לא בכדי הפכה טיבט לארץ אפופת מסתורין, שהמשיכה אליה כה עזה. לצד עוצמת הנוף, הבידוד הרב וקשיי ההגעה אליה גם ההגות העמוקה שהתפתחה בה ויכולותיהם המופלאות של נזיריה הילכו קסם על בני המערב. החל מראשית המאה ה-20 הייתה טיבט סגורה ומסוגרת בפני זרים והרי "מים גנובים תמיד ימתקו". הצלחת ההתגברות על המכשולים רק הגבירו את רצונם של סקרנים והרפתקנים להגיע אל טיבט.

אולם, דבר מכל אלו לא משך את היינריך הרר. מבחינתו, טיבט בכלל לא הייתה "על המפה". הוא הגיע אליה בלית ברירה, מכיוון שהיא הייתה האזור הגיאוגרפי הסמוך ביותר אליו שבו לא הוגדר כשבוי.

לאחר שבקיץ 1938 הצליח לטפס על המפנה הצפוני, התלול והקשה מכול, של הר אייגר (3970 מטר) באלפים השוויצרים הוא זכה לברכתו האישית של היטלר וצורף למשלחת מטפסי הרים שיצאה בשנת 1939, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, אל הודו, על מנת לטפס אל ננגה פרבאת שבהימאליה, הפסגה התשיעית בגובהה בעולם (8126 מטר). קשריו של המפלגה הנאצית לוטים בערפל. יש הטוענים שהיה חבר במפלגה, יש הטוענים שהוא התחבר אליה רק למראית עין ולצורך קידומו המקצועי. כך או אחרת, מאז שב מטיבט ניסה בכל דרך להתנער מעברו הנאצי וביקש להצטייר כלוחם חירות טיבטי.

משלחת מטפסי ההרים נכשלה במשימה. על מרירות הכישלון נוספה האימה מכך שבין לילה הפכו כל חבריה, כמו אזרחים גרמנים ואוסטריים רבים נוספים ששהו בתחומי הראג' הבריטי בהודו, לנתיני אויב. "האויבים" רוכזו במחנה שבויים. שם שהו כמה שנים שבמהלכן התארגן ניסיון בריחה גדול, שנכשל. בפעם השנייה החליט הרר לנסות את מזלו עם שותף אחד בלבד – פיטר אאופשנייטר. התכנית, עם זאת, נשארה בעיינה: להימלט מתחומי הודו הבריטית בדרך הקצרה אך הקשה ביותר – אל מעבר להימאליה, בואך טיבט.

תלאות רבות פקדו את השניים בדרכם. לצד התוואי הטופוגרפי הם התמודדו עם קור החורף האכזרי, עם העויינות של השומרים הטיבטים ועם זרות תרבותית ולשונית.

הרר ואאופשנייטר (כמו אירופאים בודדים בלבד) הצליחו בתחבולות שונות לצלוח את כל מערכי ההגנה הטיבטיים. הדבר המפתיע ביותר הוא שמרגע שהגיעו ללהאסה, קודש הקודשים והליבה השלטונית של טיבט, הם לא גורשו ממנה, כפי שהיה מצופה, אלא אומצו על ידי משפחות האצולה שבה ובפרט על ידי משפחתו של הדלאי לאמה עצמו.

בהדרגה הפכה טיבט לביתו השני, מה ששינה את חייו מהקצה אל הקצה. הוא למד טיבטית והכיר לעומק את אורחות החיים המקומיים, את הגינונים החברתיים ואת המצב הפוליטי בטיבט. בעקבות שהותו הממושכת בטיבט כתב הרר את הספר "שבע שנים בטיבט", המוכר בעיקר בזכות הסרט שנעשה בעקבותיו (שזכה לתהילת עולם בזכות בראד פיט בתפקיד הרר). אולם הסרט, יפה ככל שיהיה, מתעלם לחלוטין מהעיקר שיש בעיני בספר.

הרר, ששהה בלהאסה בין 1944-1951, תיעד ממקור ראשון את מוסד הדלאי לאמה, את הקשר של טיבט עם העולם החיצון ואת היחסים בין טיבט לבין סין רגע לפני הכיבוש בפועל. הוא גם זה שצילם את תמונתו האחרונה של הדלאי לאמה חופשי בארצו (תמונה שבשנת 1951 כיכבה על שער מגזין LIFE). הספר שכתב הוא מסמך אותנטי חשוב שכל מי שמתעניין בהיסטוריה המודרנית של טיבט לא יכול להתעלם ממנו.

לאורך הבקעות הגבוהות שאותן חוצה "דרך הידידות" הקושרת בין קטמנדו ללהאסה ניתן לראות שרידי מגדלים וחומות, חלק מקווי ביצורים שהוקמו בין המאות 18-19 על ידי טיבטים וסינים כדי למנוע את גלי הפלישה של הגורקה מנפאל. טיבט המבודדת היוותה טריז גיאוגרפי בין "היהלום שבכתר" – הודו הבריטית לבין רוסיה הצארית (ולימים הקומוניסטית) לבין קיסרות סין. לא בכדי בשנת 1904 ערכו הבריטים מסע צבאי אלים ללהאסה, כדי להפגין את פטרונותם על המרחב. שנתיים לאחר נפילת קיסרות סין בשנת 1911 הכריז הדלאי לאמה על עצמאות טיבט. הוא בחר דגל וחיבר המנון ובמקביל החליט לסגור את טיבט, ובפרט את מרחב להאסה הרמטית בפני כניסתם של גורמים זרים, שבעיניו סיכנו את ההגמוניה שלו. על המכשולים הללו היו צריכים גם הרר ואאופשנייטר להתגבר. מלכתחילה הם נתפסו בעיני שומרי הגבול ומושלי האזורים שחצו כאויבים שמסכנים את טיבט.

הרר מתאר את להאסה כעיר מבודדת מאוד, אך למרות זאת הקפיד לתאר גם את הקשר שלה עם העולם החיצון – חדשות שהגיעו וגם סחורות שונות (למשל, נשות להאסה העשירות התבשמו בבשמים אירופאים יוקרתיים). הוא מתאר התנהלות יומיומית פשוטה שיכולה לשפוך אור גם על סוגית הסטטוס המדיני של טיבט קודם לכיבוש הסיני. למשל: הטיבטים, שטוענים לעצמאות, מחזקים את טענתם בכך שהנפיקו בולים וכסף. אולם הרר מתאר בספרו שעל מנת לשלוח מכתב הביתה היה עליו להניחו בשתי מעטפות: חיצונית, עם בול טיבט, עד הגבול עם הודו ופנימית, עם בול בריטי שהוכר בשאר חלקי העולם. הדבר המרתק מכול הוא העובדה שבהדרגה קשר הרר קשרי ידידות עמוקים עם הדלאי למה, שבאותם ימים לא היה אלא נער צעיר וסקרן. הקשר האמיץ בין השניים נשמר עד מותו של הרר בשנת 2006, בהיותו בן 93.

הרר מתאר בספרו כיצד ראה את הדלאי לאמה משקיף מגג ארמונו הרם, הפוטאלה, בעזרת טלסקופ (תחילה הוא הניח שהסיבה שבני העיר נחבאים בבתיהם כשהוא עולה להשקיף מהגג היא שלא יבחין בחטאיהם, אך לימים למד כי הם עושים זאת על מנת שלא לצער את מי שכלוא כל ימיו בארמון).

גם כיום הפוטאלה, הקריה השלטונית של מוסד הדלאי לאמה מאז המאה ה-17, היא ארמון עצום ממדים שחולש על להאסה. אבל כיום אין הוא מרכז שלטון ואף נזיר רם דרג לא יושב בו. הארמון הדומם משמש כמוזיאון בלבד (ואף מככב, כשסמל סיני מובהק, על שטרות הכסף של 50 יואן). בסיור בארמון אפשר להתרשם מממדיו העצומים ומהפאר הרב שלו. אומנם רבים מאוצרותיו נבזזו על ידי הסינים, אבל די בשכיות החמדה שנותרו בו על מנת להתרשם עמוקות מעושרו. מסלול הטיול, שכולו מפוקח על ידי השלטון, כולל גם ביקור באגף המגורים הפרטי של הדלאי לאמה, במצבות הקבורה המוזהבות של הדלאי לאמות והיכלות תפילה ומדיטציה. פולחן כבר לא מתקיים בארמון. על חשיבות המקום עבור הטיבטים ניתן ללמוד מהאופן שבו הם מקיפים אותו באדיקות תוך שהם מסובבים בידיהם גלגלי תפילה, ממלמלים מנטרות ומשתחווים מולו אפיים ארצה.

כמה קילומטרים מהפוטאלה מצוי נורבולינגקה (גן אבני החן), ארמון הקיץ של הדלאי לאמה, שהוקם במאה ה-18. בארמון זה נמצא הדלאי לאמה בשנת 1959 כשהצבא הסיני הגיע ללהאסה וממנו ברח להודו ויצא לגלות. בארמון זה, שכולו טובל בגנים פורחים, נערכו רוב המפגשים שבין הרר לדלאי לאמה וכן הוא גם התקין עבורו, בסתר, מתקן להקרנת סרטים.

בעשורים האחרונים להאסה הולכת ומשתנה בקצב מהיר מאוד (בפרט מאז חנוכת הרכבת בשנת 2006 – ראו כתבה). אוכלוסייתה הסינית הולכת וגדלה ומאיימת לבלוע את אוכלוסייתה הטיבטית. העיר עצמה הולכת וגדלה. אם בעבר ארמון נורבולינגקה נמצא במרחק מה מהעיר, מבודד מסביבתו, כיום העיר מגיעה עד אליו ומאיימת לחבוק אותו. שדרות מודרניות רחבות חוצות את העיר לאורכה ולרוחבה, יש בה מלונות פאר, חנויות יוקרה ומרכזי קניות מודרניים.

המקום היחיד שבו נותרה להאסה של פעם, זו שאותה הכיר ואהב הרר, נמצא באזור שבו התגורר: רובע הבארקור, שבעיבורו נמצא מקדש ג'וקהאנג, המקדש הראשון והמקודש ביותר בטיבט. ברובע זה עדיין ניתן להתרשם מהבניה המסורתית הציורית ומשפע מלאכות יד – ציורי קיר ותגליפי עץ המעטרים את הבתים. גולת הכותרת היא כמובן המקדש עצמו, שבו שכיות חמדה נפלאות. סביבו נמצא רחוב היקפי שבו צועד, לעתים תוך השתטחויות בלתי פוסקות, נהר של צליינים אדוקי אמונה – ערב רב של תווי פנים ותלבושות. לאורכו של הרחוב שפע בתי מלאכה של אומנים, חנויות לממכר תשמישי קדושה וגם מזכרות ומסעדות. על הכול שורה ריח כבד של חמאת יאק וקטורת ערערים, ריח שיש מי שאוהב ויש מי שלא סובל. עבורי, עצם המחשבה עליו ממלאת ערגונות אל גג העולם.