ראיונות

"שושן לבו נפתח" - ראיון עם שי בן צור

בשנת 2003 יצא לאור אלבומו הראשון, "היאם" (בערבית: אהבה שמימית), שהוא הודי בבסיסו. בשנת 2010 יצא אלבומו השני "שושן". "ביקשתי ליצור בו מוסיקה שתשמור על הצליל המסורתי ההודי, אבל בעברית. השילוב החדש הזה סיקרן וריגש אותי. ניסיתי לעטוף את גרעין המוזיקה ההודית בצלילים הרמוניים מהמוסיקה שגדלתי עליה". מתאר בקצרה בן צור, שבימים אלו עובד על אלבום חדש, את ההבדל בין שני האלבומים הראשונים.



שיריו של בן צור בעברית נכתבים ומולחנים על ידו. הוא מלחין את שירתו של המשורר הסופי חזראת נאווב חדים חסן גודרי שהה באבא מאג'מר, שכותב באורדו ואת שיריה הכתובים בהינדי של מירה באי, נסיכה שמתוך אהבתה לאל פרשה מחיי התענוגות. 
"הודו האמתית היא כאוטית ואינטנסיבית באופן קיצוני. למרות שהמוזיקה ההודית, היא סימטרית ואסטתית מאוד. הקונטרסט הזה שבין החיים הכאוטים שבחוץ לבין הכיוון הפנימי הוא משהו שמהווה חלק גדול מההשראה שאני מוצא ביצירה בסביבה המסורתית של הודו", הוא אומר. "אני יוצר מתוך הניסיון להעביר את הכאוטיות תוך עידון מסוים שלה, כדי לא לגרום לצרימה מוזיקלית". לצד אי הסדר המוזיקאלי מילותיו של בן צור מבקשות להיות מדויקות ומזוקקות ככל הניתן. הן חושפות את עולם הרגש הסופי ומנהלות דיאלוג ישיר עם מורשת עתיקת יומין המבקשת להתחקות אחר האל וגילויי יפעתו בעולם דרך המוזיקה, כמו גם לבטא דרכה את הערגה האנושית אליו.

שושן ליבי נפתח לך אזמר.
עבורך אזמר. שושן לבי ניפתח.
בחזי הלמת פעימה אחת 
ובתוכה שתלת אין סוף מקצבים,
על מפרש ראותי נושב אתה נשימתך 
בה מהדהדים אין סוף ניגונים. 
(מתוך: "שושן", "שושן")
 
 
את דרכו המוזיקאלית התחיל בן צור הרחק מהמורשת ההודית. בנעוריו היה חבר ב"חרב דמוקלס", להקת מטאל. "המטאל איפשר לי להתמודד עם הרבה מורכבויות, אבל בשלב מסוים זה לא התאים יותר. כשאתה מוציא כאב בצעקה לפעמים זה מביא הקלה ולפעמים זה מעצים רק את הכאב". הזיקה למוזיקה הודית התעוררה בו בשנת 1995 כשהתוודע לנגינתם של נגן הטאבלה זאקיר חוסיין והחלילן הרי פרסאד צ'אוריה בפסטיבל ישראל. "ההופעה שלהם נמשכה כארבע שעות. היו קטעים שהרי פרסאד ניגן בחליל בסולו. נפעמתי מהשלמות שהייתה במוזיקה שלו." מספר בן צור בהתרגשות ומתאר שבחוויה הזו היה גם משהו מפכח; "הבנתי שהעולם המוזיקאלי שאני חי בו צר מאד." בן צור זנח את המטאל ונסע אל הודו כמוזיקאי שמחפש מוזיקה אחרת, שונה. דרכו של בן צור בהודו הייתה מפותלת. הוא למד בבהופל אצל המאסטר אוסטד זיהה פרידאודין דגר שבביתו התגורר ולמד, וכן למד באקדמיה למוזיקה בדלהי ואצל הרי פרסאד צ'אוריה במומבאי. "הרגשתי שלעולם לא אהיה טוב כמו התלמידים ההודיים וכנראה שהיה גם משהו אחר שחיפשתי" הוא מעיד על אותם ימים. בן צור עזב לניו- יורק והתלבט אם בכלל להמשיך את דרכו במוזיקה. כעבור שנה החליט לחזור להודו ולחפש את המוזיקה שמתאימה לו. "החלטתי לחזור להודו בידיעה שגם אם אהיה המוסיקאי הגרוע בעולם, אין עבורי דרך אחרת לחיות!", הוא מעיד על עצמו. כך הגיע אל שירת הקוואלי, שירת הדבקות הסופית בהודו. או שמא הייתה זו שירת הקוואלי שהגיעה אליו.
 
איך מצאת את המורה המתאים?
"הייתי בואראסני וחיפשתי ספר שירה מסוים. לא מצאתי אותו, אבל במקומו לקחתי ספר שנקרא The Mystic sound and word שכתב אותו שיח' סופי בשם ח'זרת אינאיט חאן  שהיה גם מוזיקאי. הספר כתוב בצורה מאד פיוטית. הוא מציג תפיסה רוחנית על החיים דרך התבוננות במוזיקה. האדם הזה מלא השראה, והצליח להעביר אותה בכתיבה. בזמן שקראתי את הספר לא שאלתי את עצמי אם הוא חי או מת. היה לי ברור שהוא בין החיים. בספר הופיעה כתובת, בדלהי. סיימתי את ההרפתקה שלי בואראנסי ונסעתי לדלהי, לחפש אותו, אבל גיליתי שנפטר." בלית ברירה יצא בן צור לחפש את קברו ושלא במקרה קרו דברים מקריים. 
"התרגשתי מאד לשבת שם ולהיות מוצף באנרגיה של המקום הקדוש הזה. הרגשתי מחובר לצדיק ששינה לי את החיים" מספר בן צור במידה מסוימת של הומור עצמי, שכן מהר מאד הסתבר לו שהוא לא יושב לצד קברו של השיח' שחיפש, אלא לצד קברו של זה היה קברו של ח'זרת ניזאם אוד-דין אוליה, בן המאות 14-13, שהיה אחד השיח'ים החשובים ביותר במסדר הסופי הצ'יסטי. השיח' קבור בניזאמודין, מתחם בית קברות גדול ומפואר, הקרוי על שמו. ניזאמודין הוא מקום חי ושוקק. פעילות מתרחשת בו במשך רוב שעות היממה. לאחר שחולפים דרך סמטאות צרות, עמוסות לעייפה בחנויות לממכר מחרוזות פרחים שמדיפות ניחוח מתוק, ספרי תפילה, אריגים דקים לכיסוי הקברים, כיסויי ראש, תמונות של הכעבה במכה ועוד, חולצים נעליים ונכנסים אל מתחם מהודר שבו כמה מבני קבר מרכזיים וסביבם רבים חשובים פחות. הציבור עסוק בהשתטחות על קברי הצדיקים, בלימוד קוראן, מדיטציה, תפילה ושירה.
אחד ממאפייני המסדר הצ'יסטי, שדוגל באהבה, סובלנות ופתיחות לזולת באשר הוא, התכנסויות למטרת סמע – העברת הנוכחות האלוהית הנשגבת דרך מוזיקה ושירה. לצד ניזאם אוד-דין אוליה קבור בן זמנו ותלמידו, חזראת אמיר חוסרו, שהיה איש אשכולות; שהיה ת מוזיקאי, משורר ומיסטיקן סופי. הוא נחשב לממציא התבלה (צמד התופים ההודי), יצר ראגות (סולמות צלילים הודיים) והיה זה ששילב בין מוזיקה פרסית להינדואית ונחשב לאבי מוזיקת הקוואלי, שירת הדבקות הסופית בהודו ובפרט את הע'זל, שירה שמושאי האהבה בה הם הנביא מוחמד, הצדיקים הסופים המורה הרוחני והאל. 
 



 
ואיך בכל זאת הגעת אל המורה שלך?
"אומנם הגעתי לקבר הלא נכון, אבל זכיתי ממקום אחר. פגשתי את אחד הקאדים שמנהלים את המתחם. דיברנו קצת והוא נתן לי פתק עם שם של מישהו בעיר אג'מר, שבראג'סטאן, שבה שבה קבור הצדיק הסופי חווג'ה' מוינודין חסן צ'ישטי, גדול השיחים של המסדר הצ'יסטי ומרכז סופי חשוב מאד. יצאתי לחפש את אותו אדם. נפגשנו. האיש אמר שלא יוכל לעזור לי, אבל הצביע על אדם שישב ממש בסמוך; הזראת עינם חסן גודרי שהה באבא החמישי, ואמר שהוא יוכל לעזור לי. הזראת עינם חסן גודרי הוא שייח' סופי, משורר ובעליו של בית הספר למוזיקה "סופי סיינס סקול", שמקדיש חלק מפעילותו לתמיכה בילדים חסרי יכולת ופועל הלכה למעשה לקירוב בין בני הדתות השונות בעיר. האיש העניו והפשוט הזה הזמין אותי אליו הביתה. כך יצא לי להתוודע אל המסורת לעומקה. יצא לי לשמוע שם הרבה מוזיקה. הרבה זמרי קוואלי הגיעו לביתו כדי לשיר.אומנם היכרתי את המורה שלי למוזיקה בעיר אחרת, אבל תמיד חזרתי אל הבית המיוחד הזה.
בהדרגה נוצר קשר מאד אישי בין בן צור למוזיקאים ועם המוזיקה. "כמו כל קשר עם אנשים – לאורך השנים מתרבות החוויות המשותפות והקרבה גדלה." באג'מר התאהב בן צור בבת השיח' ולימים נשא אותה לאישה והקים איתה משפחה. יש להם בת.
 
הלימוד המסורתי של האומנויות בהודו תובעני מאד
"הלימודים יום־יומיים ואינטנסיביים מאד. בכל יום קמים בארבע לפנות בוקר. עד שש מתרגלים שירה בצליל אחד נמוך. כשהשמש מתחילה לעלות עוברים בהדרגה לצלילים יותר גבוהים. בסוף שרים את כל הסולם. בשבע יש הפסקה למקלחת ולארוחת בוקר צנועה. בשמונה מתחיל שיעור עם המורה. השיעור איתו נמשך עד הצהריים. הוא שר פראזה והתלמידים חוזרים אחריו. את ארוחת הצהריים מבשלים ואוכלים יחד ואחריה מתחיל שיעור נוסף, עד שש. אחר כך כל תלמיד מתאמן לבד, עד תשע. אז מבשלים ארוחת ערב יחד אוכלים והולכים לישון. זאת לא מסורת שבה המורה מעודד אותך ואומר לך 'אתה טוב, תמשיך'" מסכם בן צור את קשיי הלימוד.


מה תפס אותך במסורת הסופית?
"כשבאים מישראל זה מאד מסקרן. זה אסלאם שונה מאד במהות שלו מהאסלאם שמקיף אותנו בארץ, מהמרכיב הפוליטי במזרח התיכון. השפה העברית היא מבחינתם שפת הנביאים, ולכן היא מקודשת בעיניהם. אבל מה שתפס אותי היה הרבה יותר אישי. אהבתי שירה ואהבתי מילים של משוררים שונים כמו חאפז (משורר פרסי משיראז, בן המאה ה- 14) ופריד אוד-דין עאטר (משורר פרסי מנישפור, בן המאה ה-13), אבל לא באמת הבנתי מה זאת התרבות הזאת. כשהגעתי לאג'מר, המפגש עם השיח' המאד אהוב פתח לי צוהר. ח'זרת לימד אותי תרגול מיוחד שמכונה "קשר מלב אל לב". מאחורי התרגול הזה עומדת התמסרות לפיתוח קשר אמיתי, מהלב, עם עצמך, עם אנשים אחרים ועם כל מה שמתרחש בחיים שלך. בשבילי זה חסד מזוכך, המכוון אותי לבקש את האחדות.
 
שמע ישראל
לא איללה אילא אללה
ה' אלוהינו
אללה אחד
(מתוך: "תווחיד", "היאם")

מה מיוחד ושונה בשירה הסופית ומה אתה מוצא בה שאין במוזיקה אחרת?
"אין דבר כזה מוזיקה סופית. מוזיקה סופית בהודו זה קוואלי, שמבחינה מוזיקאלית היא מוזיקה דומה מאד לבהג'ן, שירת הדבקות ההינדואית. מוזיקה סופית בתורכיה היא מוזיקה קלאסית תורכית. כך גם בפרס. הייחוד הוא בטקסט. ההבדל בין בהג'ן לקוואלי הוא במילים." מעמיד בן צור דברים על דיוקם. לעתים די במילה שנמצאת בשיר או איננה בו בכדי לשפוך אור על שיוכו הדתי. כאביר, משורר גדול בן המאות 16-15, שנולד על פי המסורת לאלמנה הינדואית ברהמינית, אך גדל אצל משפחת אורגים מוסלמית טשטש בשירתו את ההבדלים הדתיים ויצר בלילה חדשה, מאתגרת, שבה האל היחיד, על מופעיו השונים, הוא מושא הערגה היחיד תוך טשטוש וביטול הסממנים הדתיים.   
"המוזיקה הזו לא נועדה למטרת בידור, אלא משרתת מטרה גדולה יותר מהמוזיקה עצמה. זה נמצא בכל מוזיקה דתית." אומר בן צור ומדגיש את ההתייחסות הרומנטית הקרובה לאל שבאה לידי ביטוי במילים. "מה שמדבר אלי במוזיקה ספציפית זה הגרוב, כלומר הקצב.
לעומת המוזיקה הקלאסית שהיא מאד מדויקת, מונוטונית ומתמטית בקוואלי יש התפתחות. בקוואלי יש משהו מאד אקסטאטי וחזק. לפעמים מאד רפטטיבי. בשפה המוזיקאלית של המסדר הצ'יסטי יש דברים שהם כמעט משפט וחצי מוזיקאלי. זה יוצר כמעט טראנס. המלודיה תמיד פשוטה, אך מאד חודרת. היא מורכבת ממספר מועט אך מדויק של משפטים מוזיקאליים. זה כמו שירת היקו, רק במוזיקה. אנשים נוטים לחשוב שמוסיקה הודית מרגיעה ומדיטטיבית, אבל הקוואלי היא מוסיקה של קצב וגרוב. מוסיקה של עילוי, שאתה מרגיש לא רק בלב, אלא גם בגוף". בן צור אינו היחיד שנתפש לקצב של הקוואלי. בשנים האחרונות נשטפת הודו כולה בגלי שירת הקוואלי, בשלל עיבודים מודרניים, חלקם רוויים בסממנים מוזיקאליים מערביים. ביצועיים מסורתיים רבים, בפרט של חזרת' נוסראת עלי חאן זוכים לביצועים חדשים, עכשוויים. אהבת הקוואלי ממוססת את הגבול הנוקשה והמתוח בין הודו ופאקיסטאן. זמרים פקיסטאניים רבים הופכים להיות פופולאריים בהודו.
בן צור מציין את העוצמה הנובעת מהשירה הקבוצתית ואת האווירה הנוצרת סביבה, אך הדבר העיקרי מבחינתו הן המילים, שנכתבו על ידי צדיקים סופים.
"יש כמה סוגים של קוואלי: הָמְד - שירה לאל, נָאת - שירה לנביא מוחמד, מָנְקָבָּאת - שירה לעלי אבן טאלב ועָ'זָל - שירה לצדיקים ולמורה הרוחני. הסוג האחרון הוא שירה רומנטית,  שיכולה להתפרש כשירת אהבה בין גבר לאישה. שירת ההלל לאל ולנביא עוסקת בסיפורים שונים. הע'זל היא שירת אהבה. זו הסוּגה שאני הכי מתחבר אליה."
 
לבי הפך בית מקדש
עובד אהבה אני
על שחור אישוני הטבעת חותמך
אל כל מקום אליו אפנה יכמהו עיני אל יופייך
דתי לא קירבתני אליך
בבית התפילה לא שמעתי קולך
רק מול מבט האהובה מלאה נפשי רוח קודשך
לבי הפך בית מקדש
עובד אהבה אנוכי
(מתוך: "עובד אהבה", "שושן")
 
בשיר "למות באהבה" שר בן צור "אבדה דתי ואין לי מדינה", אולם נדמה שדתו לא אבדה לו. להיפך, הוא רק הרחיב אותה. מדינתו לא אבדה לו ולצדה הוא מצא מדינה נוספת. חרף הקלות שבה יכול היה לסגל לעצמו גינונים שונים שיעטפו אותו בקסם אקזוטי זר ורחוק מתעקש בן צור לצייר את מציאות חייו באור טבעי ורגיל.
 
 
היום, בעידן הניו-אייג', מערביים רבים מגדירים את עצמם כמשתייכים לפלגים דתיים מסורתיים: בודהיסטים, סופים ואחרים. האם אתה תופס את עצמך כסופי?
"אני לא מגדיר את עצמי סופי, אבל הדרך הסופית היא בהחלט חלק מהעולם שלי. להיות סופי פירושו להשתייך לדת האסלאם ולהיות חלק ממסורת עתיקה ותובענית. בניו-אייג' יש הרבה יופי, במיוחד בפתיחות לרעיונות שונים ובסקרנות, אבל לצד זה יש המון הפשטה והשטחה של רעיונות עמוקים כדי שיהיו נגישים יותר. רבים מהעוסקים בכך מכירים את התורות בצורה רדודה בלבד. לפעמים נדמה שהרצון הטוב שלנו לגשר על פערים תרבותיים יוצר איזשהו סלט לא הגיוני, שבו התורות השונות יוצאות מהקשרן ומאבדות את מהותן. אז הפתיחות לתרגולים רוחניים שונים הופכת לאקזוטיקה תלושה מהמסורת וזה רק יוצר בלבול."
 
מה זה אומר, מבחינתך, להיות אדם רוחני
"להיות אדם ישר, אמיתי, מאמין, עם לב רחב ופתוח. אדם רוחני הוא אדם אינטואיטיבי שסומך על אלוהיו ומקבל את מתנות העולם כברכה ואת קשיי העולם ללא תלונות. איש כזה חי בעולם, אך הוא אינו מכור לו. אני כמובן, לא מתיימר להיות כזה."
 


התוודעת לפלורליזם תרבותי גדול ובמשך תקופה ממושכת חיית אורח חיים שונה. רבים ששבים מהודו מספרים על קשיי השתלבות גדולים ועל חוסר היכולת לשלב בין החיים המערביים לתובנות שרכשו בהודו. איך החיים על התפר שבין שני העולמות התרבותיים, מזרח - מערב?

"החיים שניהלתי בהודו היו רגילים. ביום יום הבת שלנו הלכה לגן. החיים שלנו בארץ מתנהלים באופן מאד דומה לאופן שהתנהלו בהודו. הכי חסרים לי המוזיקאים שהייתי רגיל לפגוש באופן יומיומי. אין לי תחושה של קונפליקט מסוג "כאן זה דבר אחד ושם זה דבר אחר" ושעלי למצוא את הדרך לגשר ביניהם. אלה החיים שלי, כאן ושם. כשאני כאן אני מתגעגע לקרובים שלי שם ולחברים. כשאני שם אני מתגעגע למשפחה כאן. אולי העובדה שאיני מרגיש שוני גדול קשורה בכך שאנחנו משפחה. אפילו האוכל שאני אוכל כאן הוא אותו אוכל הודי. אני חושב שמה שקורה זה שכשאנשים יוצאים להודו לתקופה ממושכת שבה הם מנותקים מכל חייהם, החזרה ארצה לכל מה שעשו קודם קשה להם. אם תשלח אדם לחיות חצי שנה על חוף הים ביוון, להתמסר לכל התשוקות שלו ותחזיר אותו לכאן גם יהיה לו קשה."

חיית בהודו למעלה מ-15 שנים ואתה מבקר שם תכופות. מה השתנה בה בזמן הזה?
"הודו השתנתה המון וגם לא השתנתה בכלום" אומר בן צור וצוחק. "בערים הגדולות החיים הפכו קוסמופוליטיים. החיים נעשו מודרניים. יש המון מערביים שחיים בהודו ולא רק כאלו שבאים לטייל. יש הרבה הודים שבאים במגע עם מערביים וחיים איתם. העולם המודרני, עם כל המתנות שלו, הביא גם את הקצב המהיר שבו הוא מתנהל וגם הרבה שפע כלכלי. זה גורם לאנשים לרכוש הרבה דברים ולרצות לרכוש עוד. אני מרגיש שהודו היום מציעה הכל. העולם המודרני הגיע אליה. ואם אתה רוצה לחיות את העולם העתיק אתה יכול לעלות על רכבת ולנסוע שעתיים.
מה שלא השתנה בכלל זה העולם התרבותי. קח למשל את ההרמוניום, כלי נגינה מערבי שהגיע להודו רק עם המיסיונרים. הוא אומץ על ידי התרבות ההודית. האופן שמנגנים עליו, למעט המצלול, שונה לחלוטין מצורת הניגון המערבית. ההרמוניום לא פוגם במוזיקה ההודית, למרות שהקלאסיקנים לא אוהבים אותו, כי אין לו חצאי טונים. אביא גם דוגמא מהמטבח: תפוח האדמה. הוא הגיע להודו רק אחרי שגילו אותו באמריקה. כשאוכלים אותו בתוך מאכלים שונים כמו מלאי קופטה ומאכלים אחרים הוא מרגיש כמו חלק אינטגרלי מהמטבח. תפוח האדמה נטמע באוכל ההודי. הפילוסופיה של איך לנגן, איך לבשל, איך להשתמש באסתטיקה נוכחת בכל דבר. זו בעצם המשמעות של תרבות! הדברים המערביים משפיעים, כמובן, אבל עדיין מקבלים את הגוון ההודי. היום תוכל למצוא בהודו טנדורי פיצה והמבורגרים צמחונים במק-דונלד כמו שאין באף מקום אחר בעולם. לטווח ארוך יותר אני בטוח שניתן יהיה להסתכל על תמורות גדולות כמו למשל שבירת המסגרת המשפחתית."
 
 
משהו מהלך הרוח ומההתנהלות ההודיים שהוטמעו גם בבן צור ניתן ללמוד מהאופן שבו יצר את הווידאו קליפ לשירו החדש "שחר". "הרגשתי שהדרך הכי טובה להעביר שיר שיש בו מסר של התרוממות רוח זה על ידי העלאת חיוך אצל הצופה / המאזין. בקליפ יש דמות אל שמסתובבת עם טיפ על הכתף. כדי לגלם אותה חיפשתי שחקנים בג'ייפור. ביקרתי בקבוצות תאטרון שונות, אבל הכל היה יקר מידי. כשנסעתי עם בנו של אחד הנגנים לפושקר פתאום ראיתי בצד הכביש הצדדי גבר מחופש צועד. ביקשתי מהנהג שיעצור והלכתי לדבר עם האיש. הסתבר שהוא שייך למעמד של צוענים מוסלמים, שמתחפשים לדמויות אלים הינדואים לפרנסתם. נסענו לכפר שלו ועברנו יחד על התחפושות שלו. מצאנו תחפושת של האל ראמה. אני חששתי מהשימוש בה. לא רציתי שיגידו שאני מבזה את האל. לכן ויתרנו על האטריבוטים הקבועים שלא ראמה – החצים והקשת. ברגע שראמה היה בלי קשת וחצים זה כבר לא היה ראמה, כמו סופרמן בלי הגלימה. בקליפ מתוארת גם מלחמה בין טוב לרע ולכן ביקשתי שיביא כלי נשק שונים. הוא הביא דובי ורוד. שאלתי אותו "מה זה?" והוא אמר "ג'אדו" (בהינדי: קסם חזק), כלומר שהוא יכול להפוך אנשים למשהו אחר. הדובי הזה נכנס גם הוא לקליפ" מספר בן צור בחיוך רחב.
הגרעין של השיר הוא מסורתי, אבל המעטפת שלו מודרנית, צבעונית והומוריסטית. לצד מלודיה הודית משולבות בו גיטרות. בווידאו קליפ יש גם נראטיב סמוי: כשמגיע האהוב, בדמות הנוכחות האלוהית, ישנה התרוממות רוח. במיתולוגיה ההינדואית מוכרת המלחמה בין הטוב לרע. לכן יש גם כמה קטעים שצולמו בפסטיבל דושרה, שבו נהוג לשרוף צלם של ראוונה, המסמל את הרוע. "יש כאן קריאה לחירות שבסופה מופיעה האמת." מבאר בן צור.
 

 
אילו תגובות אתה מקבל בהודו?
"התגובות בתקשורת טובות מאד. אוהדות. האלבום הקודם הוגדר על ידי טיימס אוף אינדיה בצ'נאי כאחד מחמשת הטובים ביותר בקטגורית מוזיקה לא-בוליוודית. מבחינת הקהל – אנשים מאד נהנים מהדברים שאני כותב, בהינדי ובאורדו. בהודו אני שר פחות בעברית. כשאני שר בעברית זה מעורר המון סקרנות. הם מאד סקרנים. התגובות מאד חמות ומחבקות. ככל אנשים בהודו מאד חמים ומסבירי פנים. אין ציניות. בכלל, המושג הזה תרבותית לא קיים שם.
 
מבט אחד ונפשי נשבתה.
אינני מתיימר להיות אדון על חיי,
אבדה דתי ואין לי מדינה.
לבבי פועם מתוך פני האהובה.
כלום לא שלי,
מעולם כלום לא היה,
עולם זה מיסודו חלוף
אז תן למות באהבה
(מתוך: "למות באהבה", "שושן")
 

בן צור הוא אומן של מילים. לפי פרשנותי מוטיב חוזר בשירתו הוא פירוק של מילים לחלקי מילים ולישה שלהן באופן שבו הן משתמעות בכמה אופנים. לדוגמא: בשיר "שושן" הוא שר "שושן לבי בי נפתח" באופן שבו הלב שבו מקבל ממד מועצם. בהמשך אותו שיר הוא שר "אזמר... שושן לבי" באופן שבו המילה אזמר מפורקת ל-אה (מעין קריאת פליאה או העצמה) ולזמר (מלשון ענף שזמרו), ההופך את שושן הלב לזמר המנותק מגבעולו ומבקש את אלוהיו. כל עוד לא קוראים את מילות השיר "עובד אהבה" ומסתמכים על ההאזנה לא לחלוטין ברור האם הכוונה היא ל"עובד" או ל"אובד" מלשון זה שהולך אנא ואנא בשדות האהבה האין-סופיים. בשירו החדש, "שחר", הוא שר "אסיר הבלים אני, חירותי בצל חסדו". את המילה אסיר ניתן לפרש כ"כלוא" וגם כפועל, מי שעתיד להסיר. מגמה זו באה לידי ביטוי באופן מפורש יותר בלישת המילים והמשמעויות בשיר "תווחיד", שבו אזר בן צור אומץ ותעוזה וערבב בין "שמע ישראל" היהודי לשהאדה, העדות במוסלמית. בתרבות ההודית האובייקטים השונים וביטוייהם המילוליים נתפסים לרוב כמחסום בדרך לתודעה גבוהה יותר, אחדותית שבה קולח זרם נטול אובייקטים ומושגים.
 
מה תפישת האלוהים שלך?
אל אחד.
 
שהוא?
הכל.