דף זה הוא החופשי מבין דפי האתר. כאן תמצאו הגיגים, מחשבות וביקורות - דברים שמעסיקים אותי, נושאים שלדעתי יש להעלות  על סדר היום או דעות שחשוב לי להשמיע.

שיקופים ירושלמים - הדרכה קצרה בעיר - 15.9.2012

התגלגלתי היום בדרך העולה ירושלימה על מנת להדריך בסופו של סמינר של גרמנים אתאיסטים, יהודים ופלשתינים שעסק בסכסוך היהודי-ערבי. בחדר 'הסעודה האחרונה' נשא כומר פרנציסקני דרשה. בעודו ניצב בתוך המיח'ראב המוסלמי הוא היסה בנוקשות את כל מי שהעז לדבר באולם זולתו. בחצר קבר דוד ראיתי שני נערים יהודים לבושים בגדי שבת שישבו על המדרגות. למרגלותיהם ניצבו שני צליינים מוסלמים מהודו, עוטים גלימות לבנות וכיפות ועטורי זקן עבות. רק גדר שבה משובצים סמליהם של ה'בונים החופשיים' הפרידה ביניהם. אל קבר דויד נדחקה עם קהל יהודים שהגיעו להתפלל גם קבוצה ענקית של צליינים אתיופים שחלק התלבשו בצבעי כחול-לבן וענדו כתרים שעליהם נרקם צלב כסף גדול. לצד אברך תימני שקול תפילתו נישא ברמה ניצב אחד מחובשי הכתרים, הליט פניו ובהתרגשות בכה. לרגע אפשר היה לחשוב שהשכינה ירדה על העיר וכי איש באמונתו חי בה. לרגע. רק לרגע.

כשהמשכנו הלאה ביקש אחד המשתתפים את עזרתי ברכישת מזוזה. כשחלפנו על פני אחת החנויות שבה נמצאו מזוזות עצרתי והצעתי לו לבדוק את המחיר. בעל החנות פתח מיד במסכת קללות עסיסית ואלימה במיוחד שליוותה אותנו כשובל גם כשהתרחקנו ממנו. אני הייתי בטוח שמשום מה התגובה באה בשל הצעתי לבדוק את המחיר, אבל בעל העניין מיהר אלי ואמר לי שלא ארגיש לא בנוח. למה? כי אין זו הפעם הראשונה שמזהים עליו שהוא הומו ושהוא כבר רגיל. "אני לא יודע מה יותר נורא – להיות הומו או להיות יהודי" סיכם בהומור.
בתצפית גגות ראינו שני שוטרים ניגשים אל שלושה בחורים מזרח ירושלמים שישבו ושתו בפינת הרחבה, הקימו אותם, דרשו תעודות ועיכבו אותם לזמן רב עד שלבסוף שיחררו אותם.
"מה זה? למה עצרו אותם?" שאלו חברי הקבוצה.
"זו ביקורת שגרתית" הסברתי. "וזה אולי הדבר הכי נורא שאפשר לומר על זה: שגרתית".

ברחבת הכותל ניגשה אישה צדקת אל שתי אחיות עוטות שביס, בנות לגבר שהוא בן של פליטים מלוד. אומנם לא הייתי עד לתחילת השיחה, אולם היא רצתה להדגיש להן עניינים הלכתיים מסוימים. כשניגשתי להציל את שתי האומללות ואמרתי לה שהן לא יהודיות ואינן מדברות עברית היא לא התבלבלה ועברה מיד לאנגלית עילגת במיוחד. כשחיוך זחוח במיוחד מרוח על פניה היא הניפה את התנ"ך שאחזה בידה והבהירה, שלא יהיו ספקות: "הארץ הזאת שלנו. זה הכל שלנו. הכול כתוב כאן. תגידו את זה במקום שאתן באות ממנו – שידעו שהקדוש ברוך הוא נתן לנו הכל!" כשדמעות נוצצות בעיני שבתי לתל אביב, שבה כך תמיד אומרים האנשים רכים יותר. בעודי נוסע באחד הרחובות הצרים המובילים אל ביתי, שמח על שמלחמת הכבישים מאחורי, פתח נהג של רכב חונה את הדלת בפתאומיות. בלמתי מיד וסימנתי לו בידי, אבל התגובה הייתה חבטה על רכבי בליווי הקריאה הרמה: "אתה מה הבעיה שלך". מהורהר משהו עליתי לדירתי, הוגה בקינתו של ישוע על ירושלים "ירושלים, ירושלים, ההורגת את הנביאים וסוקלת את השלוחים אליה, כמה פעמים חפצתי לקבץ את בניך כתרנגולת המקבצת את אפרוחיה תחת כנפיה ולא רציתם..." (הברית החדשה, מתי כ"ג, 37).

שנה טובה?