מהתקשורת-1

חמצן דליל - מהתקשורת

  • מוסף שבת של "מקור ראשון", מס‘ 846, 25.10.2013, ראיון עם רחלי ריף

    מוסף שבת של "מקור ראשון", מס‘ 846, 25.10.2013, ראיון עם רחלי ריף

    יותם יעקבסון מפגיש בין המטייל הישראלי לתרבויות המזרח. בדרך הוא נדרש לפסוק בסוגיית הפאות הנוכריות במגזר הליטאי והדריך את חיים באר בטיבט. בספר חדש הוא מנפץ את התפיסות המערביות הרומנטיות לגבי הדלאי לאמה והמאבק הטיבטי

    מקור ראשון - ראיון
  • ראיון עם ליאת רגב, "רשת ב‘", 3.8.2013

    ראיון עם ליאת רגב, "רשת ב‘", 3.8.2013

  • ראיון לאתר www.hodu.co.il ב- 20.7.2013

    יותם יעקבסון מנהל זה מכבר יחסים רציניים עם הודו וטיבט. הוא חוקר תרבות, מדריך מסעות, כותב, מצלם, מרצה וכעת מפרסם את ספרו השני, חמצן דליל, שמחבר בין שירות צבאי בצה"ל לטיבט הבודהיסטית, ומתארח אצלנו בפינת התרבות. "חמצן דליל" הינו רומן מתח שמספר את סיפור מסעו של רועי, חייל משוחרר ששירותו הטראומתי בלבנון שלח אותו למסע חיפוש עצמי בהודו. את התשובות לשאלות הקיומיות שעולות בו, מוצא רועי בבודהיזם הטיבטי, אליו הוא נחשף בשהותו בדרמסאללה. במהלך לימודיו, רועי מחליט לזנוח את הדרך הצבאית למען החמלה והאהבה שהוא מוצא בבודהיזם. הספר יוצא לשוק כשהוא חם מהתנור והמחבר, יותם יעקבסון, משתף אותנו בקטעים מתוך הספר ועונה על מספר שאלות.


  • אחד הדברים ששבו את לבו של רועי, גיבור הספר "חמצן דליל", כשהביט לראשונה בדולקר, הצעירה הטיבטית שאיתה ירקום אהבת נפש עדינה, הוא הפשטות מלאת החדווה שבה היא חווה את ההווה שלה. ניכר בה שהיא שמחה בחלקה, שמחה באמת, וכל הווייתה אומרת שלווה בודהיסטית, אף שלא למדה בודהיזם אפילו דקה אחת בחייה.
    הפער הזה שבין הצעיר הישראלי-מערבי הלומד בודהיזם בקרב נזירים בצפון הודו ונכסף למקום של שקט, ובין הצעירה הטיבטית שחיה את השקט הזה בלי לדעת שכך היא עושה – עומד בבסיסו של הרומן-מותחן "חמצן דליל", ספר מרובה רבדים שנע בין מערכות יחסים שבריריות ונוגעות ללב שנרקמות לאט בחדרי חדרים, ובין משחקי מלחמה חוצי גבולות וסצנות מרדף עוצרות נשימה בנופים האדירים של צפון הודו, נפאל וטיבט.
    רועי נסע להודו בתום שירות צבאי שחרט בו זיכרונות של אימה ומוות. שם, בין הספרייה הטיבטית הלאומית לשיעורי מדיטציה אצל לאמה גֵן-לָה, נוגע רועי בחמלה ובאהבה, ובדיוק כשהוא סבור שהשיג את מבוקשו, מתגלה בפניו רובד אחר ומטריד של המציאות, הרובד הגיאופוליטי של מרכז אסיה, שאין לו דבר וחצי דבר עם שקט ושלווה. כמעט בעל כורחו חוזר רועי לשמש חייל במלחמותיהם של אחרים ויוצא למסע שכורך את דרכו האישית ואת דרכה של טיבט לנתיב אחד רצוף ספקות ולבטים.
    בכל מילה ממילות הספר ניכר שכותבו, יותם יעקבסון, נמצא גם הוא בשני המקומות בעת ובעונה אחת: הוא איש המערב – חוקר, צלם, סופר – שלמד, ועדיין לומד, על דרכיה של טיבט ועל נפתולי הבודהיזם, אך גם בן-בית שחוֹוה את העולם הזה מבפנים כבר שנים ארוכות, מבחין בנקל בין חיוך של ידיד לחיוך צופן סוד, מכיר כל אבן וכל צ'ורתן וכל הסתעפות בדרך, ומצוי בשורשיהם של מנהגים, מקומות ואמונות. וכך נחשפת טיבט על שתי פניה: זו שהמערב רואה בה אבן חן אקזוטית וקורבן של השלטון הסיני, וזו שמתחת למעטה הבודהיסטי, החורשת מזימות ומהרהרת בנקמה, במצבורי נשק ובמרכזי כוח.
    הספר "חמצן דליל" הוא חוויה של לב ושל ראש, של מתח מורט עצבים ושל מחשבה מעמיקה. התרחשויותיו סוחפות את הקורא ומשכיחות ממנו את חלוף הזמן, אך אינן מקילות אתו, שכן שזורות בהן שלל נקודות מבט מאתגרות על עניינים שבנפש האדם, על פוליטיקה מקומית ובינלאומית, על אהבה וגעגוע, על אלימות ואי-אלימות, על כיבוש וצדק ועל עצם ההיתכנות של מקום שקט כמו זה שנכסף אליו גיבור הספר. זהו ספר ששועט קדימה וגומא מרחקים, אך גם אוחז בעקבי הקורא ומזמין אותו לחשוב מחדש את מה שחשב שהוא יודע. מדובר בחוויה ספרותית, תרבותית, אינטלקטואלית ומהנה מאין כמוה.
     
    כנרת יפרח, מסע אחר, גיליון מס' 263, אוגוסט 2013