קטעים-נבחרים

מסאלה - קטעים נבחרים

  • פרק 1: ריבוי

    מומבאי, העיר הגדולה מכול, קראה לו אליה. היא כישפה אותו בשלטי חוצות גדולים, בהבזקים מרצדים במסכי טלוויזיה, בלהק מטוסים רועשים שנסקו למרום בטוחים במסלולם, או שנחתו ובבטנם אנשים רמי דרג ואוצרות ממקומות רחוקים. העיר הגדולה קראה לו להתמזג בנחשול אנשיה העצום, שבו, כך האמין, לבטח יוכל להיטמע. היא פיתתה אותו בשלל המוצרים הרבים המיוצרים בה ובריחות הבישול המסתלסלים ועולים מכל מסעדותיה. 

  • פרק 2: חירות

    בלילה מתגלים רחובותיה של הודו במלוא כיעורם, הרהרתי נוגות כשהתרחקתי מהנהג, שנשף מאחוריי בכעס כדרקון מובס. בחושך, שבדרך כלל נתפס כעוטף וכמכסה, הרחובות מעורטלים מהכסות של המולת היום, המסתירה את הריקבון. בלילה אין המולה ואין תנועה, אין בליל צבעים של אנשים או של סחורות. בלילה הכול דומם. גושי הבתים ניצבים אפלים, סדוקים, מכוסים טלאי טיח וצבע. מפויחים. תריסיהם מוגפים, ומתוך רוב החלונות ניבט רק שחור. סבך חוטי החשמל הנמתח ברפיון לכל עבר, ללא כל סדר או כל צורה מוגדרת, יוצר מעין סורג המפריד בין הניצב על הקרקע ומתבונן מעלה לבין הכוכבים שמעליו. 

  • פרק 3: לוטוס

        "מה שלומך, נבו?" שאל, "אתה אוהב את פושקר?"
        "אוהב מאוד" עניתי, "ומאושר להיות פה". הצבעתי על הקרקע, ואקאש ידע שהתכוונתי לגסט האוס. הוא חייך עוד אחד מחיוכיו שובי הלב, הפעם כשפניו אליי. הוא כנראה יצא מהמקלחת אך דקות ספורות לפני כן, ובטהרתו הגופנית ניגש לרחוץ את צלם האל.
        "אתה תמיד מוזמן!" החווה בידו וסימן לי להמתין עד שיסיים את חובתו לאלוהיו. 

  • פרק 4: גבולות

    בהדרגה נותרו הכפרים מאחור, גם סבך השיטים הלך ונעשה דליל יותר עד שנעלם כליל. עתה צלח הרכב ערבה פתוחה ויבשה לחלוטין. מישור אין-סופי, ללא שום פרט נוף בולט המאפשר התמצאות. הראן הגדול של קאץ', מלמלתי לעצמי.
        "ואתה חושב שעכשיו חם?" צחק יוגשוואר, "אתה צריך לבוא לכאן בעונה שלפני המונסון כדי להבין מהו חום". 

  • פרק 5: חצאים

    "איפה התינוק?" שאלה סַנְגֵ'יי, מנהיגת החבורה, מיד בהגיען לחצר.
        "התינוק כאן, גברתי, ממש כאן" נחפזה אחת הנשים לומר, קמה על רגליה ומיהרה הביתה פנימה.
        היא קראה ליולדת, שקמה כנראה ממיטתה ועתה ניצבה מתנודדת על המפתן, נושאת את פרי בטנה בזרועותיה. 

  • פרק 6: מלכות

    בשעת צהריים מאוחרת עבר לפתע רחש באוטובוס ומיד נרכנו ראשי כולם לפנים, מיטיבים מבטם מבעד לחלונות הקדמיים. נדרכתי גם אני. דרך חזית האוטובוס הבחנתי בנקודת יישוב קטנה, ובשוליה התגודדות גדולה. האוטובוס עצר וכל נוסעיו מיהרו לרדת ממנו. ההתגודדות הקיפה מוקד שרֵפה גדול, שעליו בער גוש גדול ומפויח. 

  • פרק 7: פרות

    הוא היה ילד רחוב שהתרוצץ יחף בין הבליינים, לבוש בבגדים מטולאים שהיו גדולים ממידותיו, ותבע בעיקשות ובחוצפה כלשהי את נדבתם. גם עליי הוא לא פסח. נעצתי בו מבט משתהה, והוא מיהר להשפיל מבט במבוכה. לפתע ניכר בו שהוא ילד. ילד חסר ביטחון שעובד למחייתו, בעיקשות, בחוסר בררה. הוא שבה את לבי.

  • פרק 8: טהרה

    סוגיית ההתייחסות אל קיבוץ הנדבות הייתה סבוכה בעיניי. אמנם בחרתי לנקוט בדרך מאוד ברורה, הימנעות מנטילת חלק, אבל בכל פעם מחדש חשתי שאיני שלם עם מעשיי. שאלות רבות שבו והטרידו אותי. למי מבין הקבצנים עליי לתת נדבה? – הרי לא אוכל לתת לכולם. 

  • פרק 9: זנבות

    מיד לאחר שהותרו המטופלים מכבליהם הם קרסו במקומם. חלקם התיישבו באטיות על הקרקע, אחדים איבדו את הכרתם. מלוא קומתם הם צנחו על הרחבה, ושבו להכרתם רק כעבור דקות ארוכות ומאיימות. בנפלם לעתים נחבטו בקיר או ברצפה, ולעתים נתמכו בעוד מועד בידי המלווים שניצבו בסמוך אליהם. 

  • פרק 10: אחדות

    קירותיהן של המערות, השרויים באפלולית תמידית, עוטרו בתבליטי אבן מורכבים, עזי תנועה ומעוררי רושם, של אלים ושל שאר בני העולמות הגבוהים. צעדתי כמכושף לאורך הקירות. מהו סוד קסמו של הפיסול כאן? תהיתי. 

  • פרק 11: נצחון

        "המוסלמים" קראו הקולות ושלחו אצבע גרומה, מחודדת ציפורן, בהאשמה: "המוסלמים שמנסים ליטול את הינדוסטאן מאתנו! המוסלמים שיוצאים בכל דרך נגד אמונתנו ומנסים להרוס את מקדשנו – הם שטבחו באנשינו, במאמינים התמימים, שכל בקשתם הייתה להגיע לאיודהיה ולחלוק כבוד לראמה הפגוע. את המוסלמים צריך להגלות או להרוג!" קראו המתלהמים.



  • פרק 12: חיבוץ

    בארץ שבה המגע אסור כמעט, ושבה כתף חשופה נחשבת סמל לפריצות מינית, כדי לטבול בנהר פשטו עולי הרגל את בגדיהם ללא עכבות. עירום התחכך בעירום, נשים בגברים, בליל של חזות וזרועות חשופים. גבות שחומים נחשפו ושבו ועטו מלבושים ססגוניים. עירום ללא שמץ של מיניות, לפחות לא כזו הנראית לעין. התופעה הזו, המנוגדת כל כך למקובל ברחובותיה של הודו, הפתיעה אותי תמיד, וכאן בלטה לאין שיעור יותר מכל מקום שראיתי קודם. 

  • פרק 13: רעש

    למראה הידיים החופרות ללא לאות נזכרתי בכפות הידיים הרבות שבחנתי שוב ושוב בפסטיבל הקומבה מלה. ידיים גרומות, רזות וכהות, רבות קמטים, דקות ציפורניים. ידיים שדיברו בשם בעליהן ללא מילים. איש איש וידיו שלו. עולי הרגל הכפריים על מיטלטליהם אחזו חזק זה בידו של זה, או בכנף בגדו, כדי לא להתנתק מהחבורה שאתה באו, ולא ללכת, חלילה, לאיבוד. 

  • פרק 14: כנפיים

    "אני מומבאי" לחשה לנו העיר הענקית את שמה בקול ספוג ערגה ופיתוי, כמי שפונה אל זרים שלא הכירוה. העיר ביקשה שניבלע גם אנחנו במעמקיה, בין אותם נהרות אדם, באחד מאותם בורות אפלים שכרתה לבאים בשעריה, בורות שכמו פיו הפעור של קרישנה, אינם יודעים שובעה. ברוב עורמה ניסתה העיר להסתיר את כוונותיה האמיתיות.