קטעים-נבחרים-1

חמצן דליל - קטעים נבחרים

  • פרק א‘:

    מבעד לדוק הדם הקרוש על עיניו הנפוחות, העצומות כמעט, שאותן פקח אט אט ובמאמץ לא מבוטל, הבחין בנשרים המרחפים מעל. הם התוו מעגלים גדולים בשמיים ומפעם בפעם נכנסו אל תחום ראייתו המצומצם, צלליותיהם הגדולות מסתירות את בוהק השמש העז, מטילות צל כבד על פניו הפצועים. הוא שכב על גבו, פשוט איברים, מוטל במרומי מדרון טרשי וצחיח, לא רחוק מהמערה שבה הסתתר.
    מיד יבתרו את גופתי, הרהר בחרדה מהולה בשלווה, המאפיינת את מי שיודע את שצופן לו העתיד. 

  • מתוך פרק ט‘:

    נושאו של השיעור היומי אצל לאמה גן לה היה מערכות יחסים. החדר לא היה מחומם וקור שרר בו. התלמידים התעטפו בשאלים עבים. רק לאמה גן לה ישב כשהוא לובש את בגד הנזורה הרגיל ומעליו שאל דקיק, המגלה זרועה חשופה לחלוטין.
    "יחסנו אל הזולת הוא בעל שלוש פנים: משיכה, ניטראליות ודחייה" פתח הלאמה. "החלוקה ברורה: אנחנו נמשכים אל הקרובים אלינו, אל מי שאנו אוהבים, אל אלו שאנו מוצאים בהם משהו נעים. אנו ניטראליים כלפי רוב האנשים, חולפים על פניהם מבלי שנשים לב אליהם, בלי להביע דעה, בלי להתעכב ובלי לגלות אכפתיות. אנו חשים דחייה כלפי מי שפוגע בנו, מפחיד אותנו או מאיים עלינו" אמר לאמה גן לה וצחק. 

  • מתוך פרק כ"ג:

    מתוך פרק כ"ג:

    "שם, מעבר לרכס, נמצאת טיבט" לחש רועי באוזנה של ורוניקה. היא לבטח ידעה זאת. אני מנסה לשחזר מה מילא את לבו. מה קיווה למצוא שם מעבר לרכס, בצדו האחר של המחסום הטופוגרפי האדיר של נפשו. המילה 'טיבט' התנפנפה באוויר כמו דגלי התפילה הצבעוניים, הסתלסלה מעל העיר הגדולה ורחשה ביערות העוטפים את העמק. בשוליה נפרמו החוטים השזורים ונישאו הרחק, חובקים רכסים נישאים ועמקים רחבי ידיים, מתפתלים עם עיקולי נהרות רחבים שיובליהם מתפצלים ומתלכדים חליפות, משרטטים קו מתאר רוחש של עדר יאקים סמיכי שיער ורוטטים עם קווי המתאר של שדה שעורים מבשילות הנעות כמטאטאות עננים מעל רקיע אין-סופי. כמה קסם היה במילה הזו, כמה שלווה. מרחב ענק לנשום בו. נחיריהם של רועי וורוניקה רטטו נוכח המחשבה שבקרוב ינשמו את הקסם הזה.
  • מתוך פרק כ"ז:

    מתוך פרק כ"ז:

    מעטה שלג כיסה את הארץ ודגלי תפילה התנפנפו ברוח העזה, שכמו עמלה ללא הרף להטיחם אל הקרקע ולשסעם לגזרים. "כשדגל מתבלה, דוהה או נפרם, אין לבכות עליו" זכר רועי את דברי מורו "אין זה אלא ביטוי מובהק לכך שהדגל, הנושא מטען עצור של חמלה מילא את ייעודו ובשורת החמלה שבו נלקחה ממנו על ידי הרוח, אל מקומות רחוקים שבהם היא נזקקת." 
  • מתוך פרק ל"ב:

    מתוך פרק ל"ב:

    16.4.99 טָאשִי דוֺר, נָאם צוֺ

    "אני יושב כעת במקום שתשעה קבין של יופי ירדו עליו; קצה המצוק בחצי האי טאשי דוֺר שבאגם נאם. לשון יבשה צרה ומצוקית פולשת אל תוך גוף המים הגדול, הצלול. בתחתית המצוק מספר מבדדים זעירים, חבויים בנקרות הסלע. הקמנו את האוהל שלנו ממש על שפת המים. לאחר שהקפתי את חצי האי בקורה המקודשת, שיש העושים אותה בהשתטחויות בלתי פוסקות, העפלתי למעלה. רכסים מושלגים נשקפים מכל עבר ובמערב נראות צורות מסתוריות שנראות כמו דרקוני ענק שעולים מהמים. בקצה המצוק המתינה לי הפתעה ענקית; פרס ענק ישב על שן סלע והביט על הנוף. נראה היה כאלו הוא המתין רק לי. קפאתי על עומדי, מתפעל מהדרו. לא רציתי להתקרב עוד כי לא רציתי להבריחו. לאחר שלא גילה אף סימני פחד התקרבתי אליו והתקרבתי עוד. צעד צעד. כרגע אני יושב לצדו. לצדו ממש, כבר שעה ארוכה. שנינו מביטים בצורות העננים המשתנות ובצללים שזעים על המים. המערב משחיר לאט והשמש מתחילה לשקוע. בעוד יד אחת אוחזת בעט, השנייה מחליקה על נוצות עורפו. הוא מאפשר לי להביט עמוק אל תוך עיניו הכתומות, המורגלות בחיפוש פגרים. על מה הוא חושב וכיצד זה שאיננו פוחד? האם הוא פצוע? לא נראה כך. עד כמה שיכולתי לראות הוא בריא לחלוטין. תחת מקורו כתמי דם קרוש, עדות לכך שאכל לא מזמן. יחד אנחנו יושבים כאן, מול הנוף, בתוך הנוף, שני יצורים מרחפים מקורקעים לקרקע בוהים בקלחת העננים שמסתחררים מעלינו. 
  • מתוך פרק ל"ב:

    מתוך פרק ל"ב:

    לעיתים נדמה שבטיבט השמיים והמים מתלכדים ומתמזגים לצלילות. שמי טיבט, שעננים יפי צורה חולפים בהם תדיר, משתקפים במי האגמים הצלולים ורבי הגוונים של הארץ המופלאה הזו. לעיתים במסעם הרחק מעין הצופה נראים העננים כאלו הם נושקים להשתקפויותיהם במים ומתלכדים עמן, כמו מבטלים ניגודים של ארצי ושמיימי, גבוה ונמוך, קודש וחולין. עתה, כשאני ניצב נפעם מול שמי טיבט הנרחבים, המשתקפים באחד מאגמיה הגדולים, אני מסוגל להבין טוב יותר את אחת ההמשלות הנפוצות ביותר של הבודהיזם לגבי התודעה; בדת הבודהיסטית מקובל לראות את טבעה של התודעה צלול לעד. אך צלילות זו מכוסה מידי פעם על ידי מחשבות חולפות, קלילות וכבדות, ורודות ושחורות, בדומה לעננים החולפים ברקיע ומסתירים את עין השמיים ואת כחול המים. מבחינה זו האגמים נתפשים בעיני הטיבטים כמראה ארצית גדולה לצלילות הרקיע ולכתמים החולפים בו. בכניסה למנזר הג'וקהאנג ובכמה מקומות נוספים ראיתי מאמינים זורים שוב ושוב, בתנועות קצובות, תערובת של גרעיני חיטה ואבני חן זעירות על תחתיתה ההפוכה של קערת מתכת ממורקת. מטרת התרגול, כך נדמה לי, היא להביא לצלילות תודעתית, המשולה לאגם רוגע, נטול אדווה שבו משתקפים שמיים ללא אף ענן.
  • פרק ל"ד:

    החדשות עברו בין בתי מקלוד גנג' כרחש. במהירותן של קרני השמש העולה הרודפות את צללי הלילה הן עברו מפה לאוזן, משליטות שחור. בלחישות חטופות, מזועזעות, מתקשות להאמין הועברה הבשורה מאיש לרעהו, מאישה לרעותה. באותו בוקר נדמה היה לתושבי מקלוד גנג' שאפילו הציפורים ממאנות לשיר. השמש העולה חשפה אותם במלוא קלונם. נבוכים ושפופים. נעדרי חשק הלכו איש איש לעמל יומו. בשעת לילה אירע ניסיון התנקשות בחייו של הוד קדושתו הדלאי לאמה. 




  • פרק ל"ה:

    "תראי את ההר הזה" הצביע רועי אל פסגה שנראתה כמשולש מושלם. מידות ההר היו כה סימטריות עד שהוא נראה דו מימדי. המשאית שבה נסעו בטרמפ עצרה בעיירה האפרורית הזעירה פְּהוֹדוֹ דְזוֹנְג שלא הייתה אלא שתי שורות של בקתות קטנות, מטות ליפול. בשולי הרחוב, שחלקו שלוליות מצחינות וחלקו אבק דק שהתאבך כל אימת שהייתה תנועה כלשהי על גבו, חנו כמה סוסים כחושים ואופנועים מקושטים באוכפים ארוגים. כמה מתקנים כסופים, דמויי רדאר, לכדו את קרני השמש ומיקדו אותן אל לולאת מתכת שניצבה במרכזם, נושאת עליה קומקום או סיר שהשתברות הקרניים בו סינוורה בעוז. על כמה שולחנות ביליארד, שלצידם נערמו הבקבוקים המוכרים של בירה 'להאסה', רכנו גברים ושיחקו. שלט מחליד ששוליו התפוררו העיד על הימצאותה של מסעדה קטנה מעבר לפרגוד מוכתם ושמנוני שנשא את סמל הקשר האין-סופי. 

  • מתוך פרק ל"ח:

    מתוך פרק ל"ח:

    "מה למדת במשך הזמן הזה, אם זה בסדר לשאול?" הנזיר הציע לרועי תוספת של צאמפה ותה והניח מזון נוסף בקערת המזון של הכלבים. "למדתי שאנחנו אף פעם לא לבד. תמיד אנחנו עם עצמנו. אותו מקום פנימי, שאנחנו מתגעגעים אליו כל כך, אף לא רגע נותר שקט. תמיד יש בו גלים. יש גלים שקטים מאד שכלל לא מבחינים בהם, שבמבט ראשון הם נראים כמו מים חסרי תזוזה, אבל אם מתרחקים מגלי הסערה מתחילים לגלות סערות רבות נוספות, שמתערבלות בעיקר מתחת למים או גבוה מעל העננים." אמר הנזיר ולא הוסיף. 
  • מתוך פרק נ"ז:

    מתוך פרק נ"ז:

    הוא חלף בריצה בין עצי תפוז נטועים בשורות ועמוסי פרי. מפעם בפעם ראשו נגח מבלי משים באחד הפירות שנתלו בכבדות מהענפים הכפופים. צבעי שקיעה אפפו את הפרדס באדמומיות מחבקת. התפוזים בערו בכתום וריח של עשב רענן ואדמה לחה התערבל בנחיריו. הוא רץ במהירות ולא ידע לאן. נופי הפרדס שבתוכם רץ כמו התמוססו לתבנית דו-ממדית. העצים נטו לאחור, עם כיוון ריצתו, כתפאורה מתקפלת, ונעשו שטוחים כמו הקרקע. אם קודם רץ בין העצים עתה רץ עליהם, במישור פתוח. לפתע החל חלקו הרחוק של הפרדס המשוטח להתגבה. הוא הרגיש זאת בשרירי רגליו המתאמצים ובנשימתו הכבדה והולכת. זיעה זלגה במורד גבו. גזעי העצים הדו-ממדיים שבו והתרוממו מולו, אלא שעתה התעצמו גזעיהם החלקים לסלעים משוננים. צבעי השקיעה התחלפו בגוונים קודרים של עננות וקרח. הר גדול צמח ועלה. דרדרות הסלעים במורדותיו הפכו לפנינים רקומות בשולי שמלה רחבה. דמות אדירה בקעה מתוך ההר, או שמא הייתה ההר עצמו. תווי פניה התרקמו מתוך חריצי המדרונות ושברי הקרחונים. מצחה השגיא עטה נזר שלג וסכך על מבט בוחן ושליו; שני אגמי טורקיז עמוקים. הוא האט את ריצתו והמשיך להעפיל במדרון, מתנשף. צינה נשבה על לחייו הלוהטות. הוא צמצם את עיניו כנגד הרוח הקרה, היטיב את נשימתו המשתוללת ובלב הולם סקר את חיטובי שורש האף, המפריד בין האגמים. כמה שלווה התקבצה שם וכמה עוצמה נאצרה. כבש הרים מסיבי, גדול קרניים, דילג ממקומו וגרם להתמוטטות סלעים. מפל פנינים גלש במדרון בשאון מחריש אוזניים, כמו נחפז לעברו. הוא התעורר. 
  • מתוך פרק נ"ט:

    זכרונו סחף אותו במורדות ילדותו, אל הסלע הגדול שניצב בין חלקות השעורה לא רחוק מביתו. העונה הייתה עת הקציר. השעה הייתה שעת דמדומים. הוא היה בן ארבע, כך נדמה לו. בני הכפר פסעו בשבילים המפותלים הצרים, הלכו ונאספו אל הכפר מהשדות ומהגרנות. הוא רץ בין השיבולים שראשיהן הכפופים ליטפו את מצחו והתרוצץ בין רגלי בני משפחתו כשמצא חיפושית שחורה גדולה. 


  • מתוך פרק ס"ב:

    מתוך פרק ס"ב:

    יש משהו בצלילות של האוויר כאן ובניקיון של הנוף שמרחיב את הדעת. נכון, החמצן דליל וצריך להתרגל לזה, אבל אולי זה חלק מהעניין. במקום שבו אפילו הנשימה לא מובנת מאליה גם כל יתר הדברים נעשים בלתי מובנים מאליהם. החוויה הזו פותחת פתח להרבה בירורים. אני יושב ומביט בשמיים, נושם עמוק ועוקב אחר תנועת העננים. בכול רגע העננים כאן נראים אחרת. עם כל מבט מראה השמיים משתנה. הרבה גורמים שמעכבים את המחשבה הצלולה מתדללים גם הם בדרך לכאן. המרחק מהבית והשקט מאפשרים לי לברר מהם העננים שמכסים על נפשי. זה לא הזמן והמקום לפרט זאת, אבל מכאן אני רואה בבהירות כיצד עננים שונים מטילים צללים על חיי. חלק מהעננים הללו קשורים אל העבר המשותף שלנו ומצלים גם על ההווה. יש עננים של ברכה ויש ענני סערה שמחוברים אלי ואליכם בכול מיני אופנים. כשניצבים על גג העולם ומפזרים עננים, קל יותר לראות את העתיד.
  • מתוך פרק ע‘:

    מתוך פרק ע‘:

    מתח גדול עמד באוויר. האם יצליחו במשימה מבלי שיילכדו? האם יצליחו להעביר את המשלוח אל עומק טיבט מבלי להיתפש? די היה בארגז תחמושת אחד שיתגלה בכדי להפוך את טיבט כולה למרחב שבו יוטל עוצר מוחלט על האוכלוסייה. סונאם ואנשיו חששו מאיסור התנועה שיחול עליהם אז ומעריכת גל מעצרים חסרי תקדים ופגיעה נוספת במנזרים. במובנים רבים הם, שנטלו על עצמם להיות לוחמים פעילים, היו ערבים לכלל האוכלוסייה. בטיבט, בוושינגטון די סי ובהודו נכססו ציפורניים. גלי קור נשבו מההרים שכוסו מעטה טרי של שלג. השמיים החפים מכל ענן נפרסו מעל האדמה כפוקחים עין ענקית ומאיימת. אור השמש הכה בעוז, אך מבלי שיחמם. הרוח לחשה: לא תוכלו להסתיר דבר, כאן, בארץ הזו הכול חשוף וגלוי. סונאם נשא את עיניו למרום בתפילה. צללית של פרס גדול שחצה את הרקיע בדאייה מהירה הסתירה לרגע את השמש מעיניו.
  • מתוך פרק ע"ה:

    מתוך פרק ע"ה:

    "והתרגול? אתה ממשיך אותו?" שאל רועי. 
    "וודאי שאני ממשיך אותו" השיב לאמה פדמה "אבל כיום אני מאמין בעבודה רוחנית שנעשית מתוך החיים עצמם, לא בתוך מערה. הייתי מבודד די זמן. לאחר שנים של ניתוק והתכנסות עצמית אני חש שעלי להימצא בין הבריות. לתרום ממה שלמדתי וללמוד ממה שיש להן להציע לי. כרגע, מבחינתי, להאסה היא המקום הטוב ביותר להימצא בו"
    "מה המפגש עם הבריות נותן לך?" שאל רועי בסקרנות.
    "הבריות מזכירות לי שוב ושוב את הרצון שלהן לחיות" השיב לאמה פדמה כשפניו מרצינים.
    "לחיות עד ההגעה להארה?"
    "אי אפשר לחיות עד ההארה. הארה זה לא מצב. לא מגיעים אליה" התריס הלאמה כנגד כל מה שנהוג לומר על אותו אופק רחוק, מסקרן ומעורפל. רועי נדרך ומיקד את מלוא הקשב בדברי הנזיר. "ההארה אינה אלא רגע. אם אתה שואל אותי, למרות שדעתי לא מקובלת, זהו אותו הֶרף שבו אדם מסוגל להבין את כל שאין הוא יודע, את תמצית הארעיות הקיומית. זהו רגע דק שבו הכול נשבר ונבנה מחדש. ברגע הזה מתוך התכנסות אדירה נפרס באחת אופק רחב, חדש לחלוטין" 
  • מתוך פרק פ"א:

    מתוך פרק פ"א:

    "לאורך ההיסטוריה האויבים הגדולים ביותר של טיבט היו הטיבטים עצמם", הוא מסביר לרועי ומתאר מסכת ארוכה של מאבקי כוח בשם הדת. הוא מספר על העושר האגדי של המסדרים הנזיריים, על חיי התענוגות של הנזירים ועל עול קיומם של המוני העם שנותרו חסרי כול בעוד את כל תוצרתם הפקידו בידי הנזירים. "האם זו האוטופיה שעליה כולם מתרפקים: מצודות, לגיונות חמושים, אוצרות גנוזים בבעלות בודדים ועוני מחריד של כלל האוכלוסייה, נושים אלימים, הוצאות להורג ואכזריות אדירה?"
  • מתוך פרק קי"ד:

    מתוך פרק קי"ד:

    דולקר הסירה את השרשרת מעל צווארה ונתנה לו אותה.
    "מי זה?" שאל הרועה, בוחן את התמונה הקטנה הממוסגרת בפס מתכת מוזהב. "זה הוד קדושתו, שחוגג היום את יום ההולדת" השיבה דולקר. האיש בחן את התמונה הזעירה לאורו של פנס. בשולי האלומה נצצו עיניו הלחות בהתרגשות עצומה. מעולם קודם לכן לא ראה את תמונתו.