הודו-1

מאתה ני פצ‘די - מאחורי הקלעים של האלה המצוירת

במדינת גוג'ראת שבהודו עדיין קיימת אומנות ההדפסה והציור על בדי כותנה. בעבר נקראה המלאכה פאתהצ'יטרה (בסנסקריט, פאתה = בד, צ'יטרה = תמונה), אך תחת שלטון האיסלאם השם הרווח הפך להיות קלאם קרי שמקורו במילה הערבית קלאם = ציפורן/עט וקרי = עבודה (הינדי). מגילות שנכתבו וצוירו על בדים מוזכרות לא מעט בכתבים הודיים קדומים, אך למרבה הצער, בשל האקלים הקשה בהודו, הן לא שרדו.




אחד הביטויים היפים ביותר של עבודת הקאלם קרי הוא מאתה ני פצ'די (Mata ni pachedi) מילולית: "מאחורי צלם האלה". זוהי יריעת בד גדולה, כולה מצוירת בקפידה וברוב פרטים, המציגה את האלה דורגא בשלל מופיעה ומעלליה.
דורגא (בסנסקריט "הקשה להשגה") מסמלת את תמצית הכוח הנקבי. מסופר כי היא נוצרה מכוחם של כל האלים, שחברו יחד על מנת ליצור דמות שתוכל להביס את הדמון מהישה, שהשתלט על העולם מבלי שיוכלו לו. לפיכך, מופיעה דורגא כשלה ידיים רבות שבהן היא אוחזת כלי נשק ואביזרים שונים, אותם קיבלה מהאלים שיצרו אותה. לא אחת היא ניצבת על תאו ערוף ראש, שכן מהישה נמלט מפניה והסתתר בגופו של תאו, אלא שבכוחותיה הכבירים היא זיהתה אותו, קטלה אותו ובכך למעשה שיחררה אותו מגלגולו האלים וגאלה את נפשו המסוכסכת.







מבחינה אומנותית סגנון הציור של מאתה ני פצ'די דומה מאד לסגנון הקלאם קרי המוכר מדרום הודו. ייתכן ומקורו בימים שבהם שושלת צ'אוליקיה הדרומית התפשטה צפונה עד אזור גוג'ראת של היום, שלטה במרחב והנחילה לו מורשת חומרית.
בעבר הגישה למקדשים הייתה אסורה על בני מעמד הטמאים והם נאלצו להסתפק בפולחן במקדשי מעט שהקימו לעצמם. על מנת להדר את הצלם הצנוע שהיה ברשותם הם תלו מאחוריו יריעת בד מצוירת שנמתחה בין בדי עצים. במקרים רבים, כלל לא היה ברשותם של הטמאים צלם והביטוי המוחשי היחיד של האלה שהיה ברשותם לא הייתה אלה פיסת הבד המצוירת. הדמות שצוירה עליה הייתה מושא הפולחן עצמו. לפעמים הם תלו אותה מאחורי המקדש שאליו לא הורשו להיכנס. אל מול דמותה המצוירת של האלה הם קיימו את פולחניהם: ערכו טקסי ארתי, הדליקו מנורות חמאה וקטורת ושרו בהג'נים, שירים בשבח האלה.
הציור המרכזי והגדול ביותר ביריעת הבד מציג את האלה עצמה. היא מוצגת במלוא הדרה כשהיא ניצבת מלוא קומתה או יושבת על כס או על בעל חיים (טיגריס, אריה, תרנגול או תאו, בהתאם לגלגולה המוצג). תמיד היא מרובת ידיים, שאוחזות בכלי נשק שונים. סביב האלה גודש פרטים רב. על שאר חלקי היריעה דמויות מיתולוגיות זעירות רבות. חלקן מתארות את מעללי האלה כפי שהם מוכרים מהמיתולוגיה העניפה שלה וחלקן מתארות דמויות אלוהיות ומיתולוגיות אחרות. בדרך כלל הדמויות מוצגות כך שהן פונות אל האלה ומעצימות עוד את דמותה. לצד הדמויות ישנם מוטיבים וסמלים שונים, אלו כמו אלו נועדו לבטא את האנרגיה הקוסמית של האלה על כלל התגלמויותיה ואת השקטי, תמצית הכוח הנקבי, על שלל איכויותיו היוצרות והמולידות כמו גם ההורסות והמכחידות. לא אחת מוצגת האלה כמי ששולטת בשלושת העולמות. מתחתיה מוצגים מים המסמלים את העולמות התחתונים ומעליה שמיים, המסמלים את הרקיעים העליונים.
כדי להכשיר את יריעת הבד לציור יש להסיר ממנה את העמילן, לשטוף אותה ולייבשה בשמש. בשלב הבא מושקע הבד בתערובת של מלח וזבל פרות ומורתח. לאחר שטיפה הוא מוטבל במים שבהם סודה קאוסטית, שמן קיקיון וחומרים נוספים שמאפשרים את קיבוע הצבעים על הבד.





באופן מסורתי יצרו האומנים את קווי המתאר הכללים של היצירה בעזרת חותמות עץ. הדמויות שעל היריעות צוירו ונצבעו בעזרת ציפורן עשויה קנה במבוק ששבה ונטבלה בצבעים טבעיים. הצבעים שנעשה בהם שימוש היו אדום, בורדו, שחור ולבן. השחור, שמיוצר מתערובת של ג'גרי (סוכר גולמי) וברזל מסמל רשע, האדום שמיוצר מתמצית צמח הפועה או זרעי תמרהינדי מסמל צבע של חיות, של לידה ושל מוות, מסמל את האלה, בורדו מסמל את האדמה ולבן, צבעו של האריג עצמו, מסמל טוהר מידות וכנות אמונה. לימים שולבו ביצירות גם גוונים נוספים: כחול אינדיגו, ירוק וצהוב. היום גם לא תמיד מציירים את כל היריעה בציפורן. חלק מהאומנים משתמשים בחותמות עץ שבעזרתן הם יוצרים את הדמויות והפרטים הקטנים. כיום, בהיפוך מוחלט לנסיבות היווצרותה של האומנות על ידי בני מעמד מוקצה, ישנן משפחות אמידות שרוכשות את היצירות המרהיבות לקראת נווראתרי, חג בן תשעה לילות לכבוד האלה הגדולה וניצחונה על מהישה, הנחגג מידי סתיו.