ב-21.5, חל יום הזיכרון לטבח העם הצ'רקסי, שבו מכירה עד כה רק שתי מדינות גאורגיה ואוקראינה וגם זה, איך לא, מטעמים פוליטיים. מי שמע אי פעם על הזוועות שהתחוללו והשפיעו, כמובן, גם על טבח העם העות'מאני בארמנים.
מאז השתלטות הבריטים על הודו, במהלך המאה ה-18, הגביר הצאר הרוסי את מאמציו להתפשט דרומה, אל עבר "המים החמים" ואל עבר הוגדו. מטרותיו היו להשתלט על הארץ העשירה והפורייה שהבריטים כינו בצדק "היהלום שבכתר" ולכל הפחות לשבש את מהלכיהם, שהקנו להם הון.
אחד האזורים הנחשקים על ידי הרוסים היה מרחב הקווקז. אזור זה הבטיח להם שליטה על אזורים חקלאיים שכמותם לא היו להם בשום מקום אחר ובנוסף – מוצא אל נמלים שמימיהם לא קופאים בחורף, אל הים התיכון וחופי קיט ונופש. מטעם זה, החל משנת 1763 פעלו הרוסים באופן צבאי להשתלט על אזור הקווקז.
בשנת 1783 חתמו הרוסים על הסכם ידידות עם המלך הגיאורגי, שלא היה אלא ראשיתו של תהליך סיפוח אלים. הצ'רקסים, לעומת הגאורגים, היו משוללי הנהגה מרכזית. השבטים הצ'רקסים ישבו בחלקו הצפוני של הקווקז וחיו חיים מבוזרים שהושתתו על קוד לחימה.
הכינוי "צ'רקס", שאותו לימים אימצו הרוסים, ניתן ככל הנראה לבני השבטים על ידי המונגולים. משמעותו "חוסם דרך". כמי שחיו באזור שידע מסעות כיבושים חוזרים ונשנים, הצ'רקסים אימנו את ילדיהם כבר מגיל רך להיות לוחמים. כל מערך החיים סבב סביב סכנת הפלישות.
הרוסים כבשו תחילה את מזרח הקווקז והקימו בו מבצרים. הם קראו לבני העמים השונים לקבל את מרותה של רוסיה וטבחו באלו שלא.
כשפלשו הרוסים אל מערב הקווקז, התורכים והבריטים שחששו מהתקדמות הכוחות הרוסים לאזורי שליטתם, סייעו לוחמים הקווקזים בתחמושת ובאספקה. הסיוע הזה לא מנע מהרוסים לפלוש לקווקז גם בדרך הים. הם החלו ליישב אוכלוסייה רוסית לשם חיזוק שליטתם במרחב.
ב-1857 נכתב מזכר שכותרתו ”על האמצעים לפיתוח האוכלוסייה הרוסית הקוזאקית באזור הקווקז וליישובם מחדש של חלק מהשבטים המקומיים”. במזכר נכתב שיש שתי דרכים לכבוש שטח: להכניע את האוכלוסייה המקומית ולהפכה לנאמנה לשלטון או להחליף אותה באוכלוסייה אחרת, נאמנה מראש. נאמר כי במקרה של העם הצ'רקסי הדרך הראשונה בלתי אפשרית, שכן אופיו של עם זה מרדני מדי ואנשיו לא יסכימו להיות כפופים למשטר אחיד.
הוועדה שדנה בתוכנית עמדה על הקשר האדוק של הצ'רקסים לאדמתם והבהירה שהמשמעות של תכנית כזו תהיה השמדה. חבריה טענו שהגאווה הצ'רקסית תביא את בני השבטים לבחור להילחם עד מוות מאשר לצאת לגלות.
במזכר משנת 1863 נכתב "אם אי אפשר להכניע את הצ'רקסים – יש להשמידם". עוד נכתב: ”רצונם של אנשי ההרים [הצ'רקסים] להישאר בחוף, סותר את התכנית המוסכמת להשקטת מערב הקווקז, הדורשת שנעבירם הרחק מהחוף […] עלינו להניח שנצטרך לחסל את אנשי ההרים לפני שיסכימו לדרישותינו”.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 הודחו כל המפקדים שהתנגדו לתכנית הגירוש וההשמדה. נפתחה הדרך להוצאתה לפועל. בשנת 1861 הקימו הצ'רקסים ממשלה מאוחדת ואף יצאו בקריאות עזרה למדינות העולם. הבריטים הבטיחו את תמיכתם, אולם אף עזרה לא נשלחה. בפגישה שערכו נציגי הצ'רקסים עם הצאר אלכסנדר השני, הם קיבלו אולטימטום בן חודש לבחור לאן יתפנו – לתוך רוסיה או לשטחים עות'מאנים. הרוב התארגנו לעזוב לתורכיה. חלק בחרו להישאר בהרים ולהילחם מלחמת חורמה.
במהלך 1863-84 נערכו קרבות קשים בכל המרחב. במאי 1864, התרחש הקרב האחרון. המתנגדים הצליחו להחזיק מעמד ארבעה ימים והסבו אבדות כבדות לרוסים, אך לבסוף הובסו ונטבחו בידי הצבא הגדול ביותר שהרוסים שלחו לקווקז אי פעם. שמו של שדה הקרב שונה מאוחר יותר ל"העמק האדום", לזכר הדם הצ'רקסי הרב שנשפך בו.
הכיבוש הרוסי את צ'רקסיה היה יוצא דופן. על פי מיכאיל ווניוקוב, מפקד וגיאוגרף צבאי: ”בעבר נערכו מלחמות אינסופיות מול שבטים נפרדים, אשר שקטו אחרי תבוסתם, אלא שלאחר מכן התקוממו שוב והפכו עוד מסע צבאי להכרחי”. בצ'רקסיה הוצעה "הכנעה סופית" – גירוש כל האוכלוסייה הלא-רצויה מהשטח הרצוי, וזאת במקום הכנעה זמנית של האוכלוסייה שתוכל להתמרד מחדש מאוחר יותר. במילים אחרות: אחרי כיבוש של כל שטח לא היו מסתפקים בכניעתם של המתיישבים המקומיים או בהכרזת כפיפותם לצאר, אלא היו מוליכים את השבויים בשיירה צבאית אל החוף.
יש שפע של עדויות על מעשי טבח חסרי הבחנה. חלקם מתוך נקמה וחלקם הגדול יותר לשם "יעילות". הכפרים הצ'רקסים נבזזו והועלו באש. היערות שאליהם נמלטו צ'רקסים הופצצו והועלו באש. כעבור זמן היו החיילים הרוסים עולים שוב לאזור הכפרים, סורקים אותם, משמידים כל שמצאו וחוזר חלילה. לצ'רקסים לא נותרו אמצעי מחיה. הם נאלצו לבחור במוות או להיכנע כדי לא למות בקור הקווקזי.
מי שהגיע אל החוף והועלה על ספינות – לא בהכרח שפר מזלו. רבים מתו מצפיפות, מרעב וממחלות במהלך ההפלגה או מיד אחריה.
בעוד ישנו תיעוד מפורט של כוחות הצבא הרוסי על הרוגיו ופצועיו, אין כל תיעוד של מספר הקורבנות הצ'רקסים. חוקרים משערים כי נרצחו מיליון וחצי צ'רקסים, שני שליש מהעם.
העות'מאנים שלחו את הפליטים הצ'רקסים לאזורי ספר שונים, כדי לחזק את אחיזתם בהם. כך גם הגיעו הצ'רקסים לרמת הגולן ולמזרח ארץ-ישראל (כך קמו הכפרים כמא וריחניה וכפרים נוספים, שהתקיימו עד 1967 ברמת הגולן)..
הגאווה הצ'רקסית – קווקזית מנעה מהצ'רקסים להכיר באסונם. הם בחרו לראותו כחלק מאתוס גבורה. היותם חסרי כתב הביא לכך שמצדם לא תועד דבר על אותם ימים, זולת זכרונות שהועברו בעל-פה.
הרבה מהמסמכים הרוסיים על מלחמת רוסיה-צ'רקסיה הוחזקו בארכיונים בטביליסי, שהיו סגורים לציבור. במסגרת המלחמה בין רוסיה לגאורגיה בשנת 2008, החליטה גאורגיה לפתוח את הארכיונים. כך התאפשרה לראשונה גישה למסמכים המתעדים את הפשעים הנוראיים. פתיחת הארכיונים וההתחלה של המחקר בנושא הובילה את הצ'רקסים לדרוש שהאסון יוכר כרצח עם.
