בעקבות פרוץ העימות האלים בין הודו לפקיסטאן שואלים אותי שוב ושוב מה מקור הסכסוך המתמשך בקשמיר. התשובה על כך מסובכת ונפתלת, אבל אנסה לפשט אותה (סליחה מראש, גם הקצר הזה הוא ארוך…):
קשמיר הוא מרחב הררי ששוכן במערב ההימאליה בואך הרי קראקורם והינדו כוש. נהר האינדוס העצום וכמה מיובליו חוצים אותו. לצד ההרים הנישאים יש בקשמיר כמה עמקים גדולים ופוריים, זרועי אגמים, שהאקלים בהם נוח.
על פי המסורת החכם קשיאפה ייבש אגם גדול כדי ליצור מקום מגורים לבני אדם ולכן נקרא המקום קשיאפה מיר או בקיצור – קשמיר.
מאז ימי קדם חצו את האזור נתיבי סחר קדומים שהובילו מסין, טיבט ומרכז אסיה אל הודו (והפוך). כל אלו הפכו את האזור למשגשג ולנחשק.
בעברה הרחוק הייתה קשמיר הינדואית ובודהיסטית. במאה 9 קמה בה תנועה שיוויסטית חזקה. השתייך אליה אבהינווגופטה, אחד הפילוסופים הגדולים ביותר בהודו, שאחראי על תפישות שרווחות בתת היבשת גם כיום.
במאה ה-14 קשמיר נכבשה לראשונה על ידי שושלת מוסלמית. במאה ה-15, בעקבות מסעות הטפה של מורי דת ממרכז אסיה, רוב האוכלוסייה התאסלמה. בקשמיר נותרו שושלות כהנים הינדואיות ששמרו על המסורת באדיקות
מסוף המאה ה-16 ועד אמצא המאה ה-18 הייתה קשמיר נתונה לשליטת המוגולים. היא הפכה מפלט תענוגות לשליטים בקיץ הלוהט והם הקימו בה גנים וארמונות.
את מקומה של השושלת המוגולית תפסה בשנת 1751 שושלת דוראני האפגנית. בשנת 1820 שוב היה מהפך. הממלכה הסיקהית כבשה את המרחב ושלטה בו במשך רבע מאה.
בשנת 1751 נכבשה קשמיר על ידי שושלת דוראני ונותרה בידיה עד לכיבוש הסיקהי ב- 1820. הכיבוש הסיקהי הביא לסופן של 400 שנות שלטון מוסלמי בקשמיר. הקשמירים, שנרמסו תחת שלטון האפגנים, קידמו בברכה את הסיקהים, אלא שגם הסיקהים התגלו כשליטים תקיפים שגבו מסים כבדים. השלטון הסיקהי חוקק חוקים אנטי-מוסלמים: עונש מוות על הרג פרה, איסור קריאה לתפילה ועוד. המסגד הראשי בשרינגר, הבירה, נסגר. סביב סחר בצמר פשמינה שהגיע ממערב טיבט ומרכזי טוויה ואריגה שקמו בקשמיר צברו הסיקהים הון רב. הפנדיטים, הכהנים ההינדואים המלומדים של עמק קשמיר, למדו את שפות הסוחרים שהגיעו מעבר להרים והפכו לסוחרים ממולחים. ככאלו, במשך מאות שנים הם שימשו כיועצים לשליטים המוסלמים ושלטו בכל ההתנהלות הכלכלית.
קשמיר הייתה מרחב אסטרטגי בכל הנוגע לשליטה על נתיבי סחר ועל הפשמינה, כמו גם בכל הנוגע להרחקת האיום הרוסי שחתר דרומה בנסיון להשתלט על הודו הבריטית או לכל הפחות לשבש את מהלכי הבריטים בתת היבשת. בשנת 1845 פרצה מלחמה בין הסיקהים לאנגלים. גולאב סינג, השליט ההינדו של מדינת ג'אמו, שהיה מלך חסות של הסיקהים, שימש כמתווך בין הצדדים. בתמורה, קנה את קשמיר מהבריטים במחיר זהה למחיר הוצאותיהם בקרב. הבריטים ניהלו את יחסי החוץ, התקשורת והבטחון, אך גולאב סינג היה השליט בפועל. למעשה, כך קמה שושלת דוגרה, שהתקיימה מ- 1846 ועד 1947.
בשנת 1947, עם סיום השלטון הבריטי בתת-היבשת וחלוקת שטחי הראג' בין הודו לפקיסטאן, נדרשו מלכי החסות להחליט אם יוותרו עצמאים או יצטרפו לאחת המדינות. ברוב המקרים היתה הבחירה קלה; שליטים הינדואים שמשלו ברוב הינדואי בחרו באופן טבעי בהודו. שליטים מוסלמים ששלטו ברוב מוסלמי בחרו באופן טבעי בפקיסטאן. אולם, מה גורלן של מדינות שהשליט היה מוסלמי בעוד רוב נתיניו הינדואים, או מקרה הפוך, כמו זה שקרה בקשמיר – שליט הינדואי, המושל ברוב מוסלמי (כ-70%) וגובל בפקיסטאן?
המהאראג'ה הארי סינג היה ער למצב הבעייתי שאליו נקלע. הוא פיטר את ראש ממשלתו שדגל בהצטרפות להודו, אך נמנע מהצטרפות לפקיסטאן. היסוסיו גרמו לכך שפקיסטאן איימה עליו להצטרף אליה. הוא נמלט לדלהי לבקש עזרה וזו הוצעה לו בתמורה להצטרפות להודו. בתום חלוקת השטחים הבריטים נותרה קשמיר חצויה. חלקה הדרומי נותר בהודו וחלקה הצפוני בפקיסטאן. על פי התקדים הבריטי, הוענקה לקשמיר אוטונומית פנים לנהל את עניינה בעצמה תוך איסור על אזרחים הודיים שאינם תושבי קשמיר לרכוש בה קרקעות, לזכות בה במשרות ממשלתיות או להקים בה עסקים. הטבות אלו מצאו ביטוין בסעיף 370 בחוקה ההודית.
בשנת 1965, סביב הרצון ההדדי להשתלט על כלל החבל, פרצה מלחמה בין הודו לפקיסטאן. המלחמה ב-1971, שהביאה להתנתקות פקיסטאן המזרחית מפקיסטאן גופא ולהקמת בנגלה-דש, באה לידי ביטוי גם בהסכם בין המדינות. באותה שנה נחתם בשימלה הסכם שבו נקבע כי קו הפסקת האש מ-1947 יוגדר כקו גבול זמני (LOC = Line Of Control). מאז ידע האזור התחזקות לאומנית ודתית שהושפעה לא מעט ממוג'הידין שהגיעו מאפגניסטאן לאחר נסיגת ברית המועצות ממנה. בקשמיר קמה מחתרת שהלכה והתחזקה. מטרותיה: עצמאות או סיפוח לפקיסטאן. בשנים 1989-90 המחתרת הקשמירית התחזקה במידה כזו שטבחה בפנדיטים ההינדואים. ברחובותיה של שרינגאר אירעו מקרי טבח ואונס מחרידים שהביאו להימלטות רוב הפנדיטים מהמדינה. בשנת 1991 המחתרת הקשמירית חטפה שבעה תיירים ישראלים. ברבות הזמן גלשו אירועי האלימות מקשמיר אל מקומות אחרים בהודו.
בשנת 1998 פרצה מלחמת קרגיל, בעקבות פלישת כוחות פקיסטאנים אל מעבר לקו השליטה. בשנת 2001 המחתרת הקשמירית ביצעה פיגוע בפרלמנט ההודי בדלהי, הבירה. בשנת 2008 אירעה סדרת הפיגועים בבובמיי (בין השאר בבית חב"ד). בשנת 2010 הותקף בסיס צבא בפטאנקוט וב-2019 הותקפה שיירה צבאית הודית, אירוע שהיו בו עשרות הרוגים.
בשנת 2015 ביקר נרנדרה מודי, ראש הממשלה ההודי, אולם הביקור לא הניב תוצאות.
בשנת 2019, זמן קצר לאחר פסיקת בית המשפט העליון בסוגית איודהיה (להרחבה ראו קישור בתגובה הראשונה), החליטה הממשלה ההודית על ביטול סעיף 370 בחוקה ההודית. בכך בוטל החוק המאפשר רק לתושבי קשמיר לקנות נכסים בשטח האוטונומיה ואי מתן עדיפות לתושבים מקומיים בקבלת משרות ממשלתיות באזור. במקביל, נותק חבל לדאק מקשמיר והוכפף ישירות לשלטון המרכזי בדלהי.
הפיגוע הקשה שאירע בשבוע שעבר בפהלגאם שבקשמיר, שבו טרוריסטים רצחו עשרות אזרחים הודיים לאחר שווידאו שהם הינדו היווה הסלמה קשה שהודו לא יכלה להבליג עליה. ומה הלאה? ברור ששתי המדינות עסוקות במפגני כוח ומצד שני חוששות מכניסה למלחמה כוללת שתחליש את שני הצדדים. יש לזכור ששתי המעצמות מחזיקות בנשק גרעיני וכי יציאת הדברים משליטה יכולה להביא לשימוש בו. בינתיים, מי שיושבת בשקט ומחככת ידיה בתקווה להסלמה שאולי תשפר את עמדותיה זוהי סין.
