בימים אלו צה"ל שב וכובש חלקים גדולים מדרום לבנון. על פי ההצהרות הכוונה היא להשתלט לאחר על כל השטח שמדרום לליטאני ועל שטחי דרום הבקעה הלבנונית, המשתרעת בין רכסי מרג'עיון ואל-חיאם לבין מורדות החרמון. בעוד שר הבטחון מבהיר כי המטרה היא לפרק את חיזבאללה מנשקו, בצבא מבהירים כי המטרה הזו יומרנית ובלתי ישימה. בינתיים, עבור מי ששירת ברצועת הבטחון, במלחמת לבנון השנייה ובתמרון שנערך בקיץ שעבר כניסתו העכשווית של צה"ל ללבנון מעוררת תחושה עזה של דז'ה-וו.
לא תיארתי לעצמי שאשוב ללבנון כחייל. בדמיוני, מעט לעת שגיתי במחשבות על טיול ואף על הדרכות בלבנון, אבל למציאות יש תוכניות משלה וכך קרה שבקיץ שעבר שוב מצאתי את עצמי פוסע בשטח המוכר שהשתנה עד מאד, משחזר תוואי של שבילים, רשת צירי תנועה, שיאי גובה ונקודות תצפית. בין השאר ביקרתי באחוזה יוקרתית בפאתים הדרומיים של אל-חיאם, המשקיפה על הבקעה, מורדות החרמון והגולן. כל הבתים באזור היו בתי אמידים, אבל אחוזה זו התעלתה על השאר בגודלה ובפארה. לא הייתי הראשון שנכנס למבנה. כוחות צה"ל כבר היו שם קודם ומצאו בפינת הגן, מסווה בין עצי ברוש צפופים, עמדת קורנט שמכוונת היישר לעבר מטולה. הזבילים שהיו מוטלים לצד העמדה לא הותירו מקום לספק: ירו מכאן לא מעט.
מי את, ג'וליה?
במרכז האחוזה השתרע טרקלין עצום וגבה תקרה שכולו נשרף. מהכניסה המזרחית הובילו שני גרמי מדרגות אל קומתו השנייה של הבית. מישהו חמד לצון ובין גרמי המדרגות ריסס "בית חב"ד אל-חיאם". בכותלו המערבי של הטרקלין התנשא קמרון גבוה שבעבר היווה פתח כניסה ויציאה מהגן וחלון מהודר, עטור וילונות ארוכים וכבדים בצבע ארגמן. על רצפתו של הטרקלין נחו בליל של שברי רהיטי מפוארים, טיח חרוך ואשפה רבה שהותירו חיילים. ספות תפוחות, מרופדות אריגים יוקרתיים, עירסלו בחיקן שברי קיר מפויחים וארגזים פתוחים של מנות קרב. תחת מה שנותר מנברשת גדולה שנתלתה מהתקרה במרכז הטרקלין ואל מול הקמרון הפעור, ניצב על עומדו פסנתר כנף. הוא אומנם נפגע, אך באורך פלא נותר די שלם. חלקו העליון הוסת בחלקו, באופן שגילה את מיתרי קלידיו שביניהם שברים של צלחות חרסינה שנופצו עליו. מי גר כאן? תהיתי. כמה ימים אחר כך ניסיתי את מזלי וחיפשתי את התשובה באינטרנט. חיפשתי "בית אחוזה", "תושבים עשירים" באל-חיאם ועוד. התשובה הפציעה דווקא כשצירפתי את המילה "פסנתר" לשם העיירה. הגעתי לפרופיל אינסטגרם של ג'וליה עלי, ככל הנראה בתם של בעלי הבית, בחורה יפה ומטופחת במיוחד, שעושרה ניכר בכל אחת מהופעותיה המגונדרות. למדתי שכיום, לאחר שהשלימה את לימודי הרפואה באוניברסיטת דברצ'ן, היא עובדת כרופאה בבריטניה. דרכה גיליתי סרטון שבו מצולמים חיילי צה"ל בביתה. אחד מהם ישב על השרפרף המרופד שניצב לצד הפסנתר וניגן את Bohemian Rhapsody של להקת Queen. אחד החיילים שכב על הפסנתר וכיוון את נשקו החוצה, לעבר המקום שבו נמצאה עמדת טילי הקורנט – מראה אפוקליפטי וסוריאליסטי במיוחד. לצד סרטון זה, פרסמה ג'וליה עלי סרטונים שבהם היא ישובה על אותו שרפרף, לצד אותו פסנתר, בימים אחרים, רוגעים ושקטים. וילונות הבית התבדרו ברוח ומהחלונות נשקף גן פורח. סוריאליסטי במיוחד היה לגלות שבאחד הסרטונים ניגנה ג'וליה עלי קטע מתוך פס הקול של "הפסנתרן", סרט המספר את סיפורו של ניצול שואה יהודי. אין לי מושג מה עמדותיה של ג'וליה ושל הוריה (שאת זהותם ומקור עושרם לא הצלחתי עד כה לברר) ביחס לחיזבאללה. גם אין לי מושג אם עמדת הקורנט הוצבה בחצר ביתם בהסכמתם, תוך כדי איומים או אולי רק לאחר שהמשפחה כבר נטשה את ביתה, כמו יתר תושבי דרום לבנון ושדרי הבית כלל לא ידעו על הקמתה. כך או אחרת, לפתע מתוך הבית המפואר והחרב הזה קמו פנים של ממש, דמות שאפשר לפנות אליה ולהציע שיח. עשיתי זאת, אבל כפי שחששתי שיקרה – לצערי לא נעניתי. ההתבססות של כוחות צה"ל בתוך מבנים מוכרת גם מעזה. לצד האספקטים הצבאיים של המהלך, יש בו גם אספקטים אחרים, שתוקים אך נוכחים עד מאד: כוח נכנס אל בית שתושביו נטשו אותו, מרחב שבו שוררת קדושת הפרטיות. גם בלי לחבל ברכוש רק על מנת לגרום נזקים, הכוחות, בעצם הימצאם בתוך מבנים שהם מכשירים לצורכיהם, גורמים לבתים נזק אדיר, חילול של ממש. המהלך הזה, שהכוחות כה הורגלו בו, לא יכול שלא להשחית את הנפש ולערער מוסכמות שנוגעות למה שאסור ולמה שמותר, לשמירה על פרטיות וכבוד לרכוש.
כאן הוא ביתי?
באופן פרדוקסאלי, עד שנת 2000, בתקופה שבה צה"ל וצד"ל שהו ברצועת הבטחון נמנעו בדרך כלל הכוחות מכניסה לכפרים. אומנם היו מפקדות שמוקמו בתוך יישובים, כמו מפקדת יק"ל במרג'עיון וכלא צד"ל באל-חיאם. גם חלק מהצירים למוצבים חלפו בשוליהם של יישובים, אבל המדיניות הברורה הייתה שיש לעקוף את האזורים המיושבים ולהימנע ככל האפשר מחיכוך עם אוכלוסייה מקומית. הפעילות התמקדה בהימצאות במוצבי צה"ל וצד"ל, לאורך הצירים שהובילו אליהם ומהם ובמארבים שנערכו בשטח הפתוח.
בתמרון שנערך לפני שנה ומין הסתם גם בתמרון הנוכחי, עיקר תשומת הלב של צה"ל מופנית דווקא אל האזורים המיושבים ואל תשתיות הטרור שהוקמו בהם ותחתם. עם זאת, בניגוד לימים שלפני הנסיגה מלבנון בשנת 2000 – אין חיכוך עם האוכלוסייה. הטעם פשוט: בדרום לבנון לא נותרה אוכלוסייה.
לפני שנה כל תושבי האזור נמלטו צפונה ואלו ששבו לבתיהם, אם נותר להם בית לשוב אליו, שוב עזבו כעת. במקרים של כפרים סמוכי גדר (כמו כפר כילה), של בתים שצופים על שטח ישראלי (כמו באל-עדייסה החדשה), של מבנים שחולשים על נקודות אסטרטגיות בתוך השטח הלבנוני (כמו במארון א-ראס) או של מבנים שבהם או מתחתם התגלו תשתיות של חיזבאללה – המדיניות הייתה ברורה: הם הוחרבו בפיצוץ או על ידי כלים הנדסיים. בחלק מהבתים שפוצצו התנוסס דיוקנו של חסן נסראללה. בעוד כל ישראלי יזהה אותו, לא רבים יודעים שאמו הייתה תושבת הכפר השיעי הונין, לימים מרגליות שבאצבע הגליל. ב-1948 מוכתר הכפר שב והביע אמונים לישראל וביקש להישאר על אדמותיו, אבל בדומה לאיקרית ולבירעם, למדינה החדשה היו תוכניות אחרות. כל תושבי הכפר, וביניהם אום נסראללה, גורשו צפונה.
ישנם כפרים, למשל כפר כילא, שכבר לפני שנה שוטחו כמעט לחלוטין. על חומת אחד המבנים בכפר כילא, שהפך בשעתו למוצב צה"ל ארעי, ניתלה שלט שגרס, בעברית עילגת "מוצב "מגן מטולה" המוצב הראשון בדרום לבנון משנת 2006". מי תלה אותו ועל דעת מי? – איני יודע. הקבינט המדיני מעולם לא החליט על הקמת מוצב בדרום לבנון, ממש כשם שמאז 1982 ועד שנת 2000 לא החליט על אחיזה ברצועת הבטחון. כוחות צה"ל הלכו והתבססו בשטח בהנחית דרגי צבא. היו אלו מהלכים טקטיים שחסרו כל חשיבת עומק אסטרטגית. מדהים שההחלטה המדינית היחידה לגבי רצועת הבטחון הייתה דווקא היציאה ממנה, כך שסביר שאת השלט תלה מפקד נועז על דעת עצמו, אולי מתוך שאיפה גם ליישב את השטח.
בטחון קשור ברצועה
מחלונותיו הצפוניים של הבית שהפך למוצב נשקף רכס עלי טאהר ובראשו מבצר בופור העתיק. לחלוטין במקרה, נמצאתי בבית ספר שדה שניר באותו ליל אביב מאוחר, בשנת 2000, שבו פוצץ המוצב הסמוך אליו. את עמוד האש האדיר ראו היטב מעמק החולה. הזיכרונות הרבים שאני נושא מאותו מקום מרהיב ומקולל ילוו אותי לעד. אחת החוויות שאיני יכול לשכוח, שתמיד עוררו בי ציניות נוקבת, הייתה הצפייה מעמדות השמירה של המוצב בשובלי השיגור של קטיושות שנורו מנקודות צפוניות לבופור. הקטיושות חלפו מעלינו ומעל חדר התדריכים המאולתר שבו התנוססה הכתובת "בטחון ליישובי הצפון" ונחתו בקול פיצוץ בשטח ישראל. חוסר האונים היה רב. איזה בטחון הקנתה הישיבה ברצועת הבטחון ואיזה מחיר דמים גבתה! האם כיבוש מחדש של השטח יפתור את הבעיה? אומנם יש מי שמדבר על כך שהשליטה ברצועת הבטחון החדשה תהיה שונה בתכלית, שכן היא תהיה ריקה לחלוטין מתושבים ושלא יוקמו בה מוצבי קבע, אבל מעבר לדופי המוסרי והאופן שבו יתקבל המהלך בעולם, סביר שארגון חיזבאללה, כדרכם של ארגוני טרור, יימצא פרצות אחרות לתקוף דרכן ולהטיל מורא.
אין ספק שאת האיום של חיזבאללה על ישראל ובפרט על יישוביי הצפון צריך להסיר. זו לא מציאות שאפשר להכיל. אבל בתוך המציאות של קרבות שמתערבבים אלו באלו כבר אין כמעט מי שזוכר שבכניסתו של צה"ל ללבנון במבצע "שלום הגליל" התושבים השיעים קיבלו את הכוחות באורז ובפרחים. כמה השתנתה המציאות מאז! הזיכרון הרחוק הזה, שמוכיח שאפשר גם אחרת, כמו גם ההתעקשות להכיר את ג'וליה ואת שאר תושבי הבתים החרבים, הם אלו שיהפכו את המהלכים הצבאיים לכלי ולא לדרך, שכן הדרך הכוחנית שזוכה לתשואות פופוליסטיות מזמן מיצתה את עצמה.
