במהלך פסטיבלים שנתיים ובאירועים מיוחדים בבהוטן ובטיבט נפרשות יריעות בד מקודשות – מלאכת מחשבת של טלאים ורקימה. מה משמעותן עבור המאמין?
עוד בטרם עלה השחר נזירים עוטי גלימות בורדו נשאו מירכתי אולם התפילה הגדול גליל בד כבד, עשרות מטרים אורכו, אל הקיר הניצב מעל הרחבה הטקסית שמחוץ למצודת פארו.
גליל הבד, המכונה טונגדרול נפרש באיטיות. המון רב נהר אל המקום, לבוש במיטב המלבושים המקומיים. לאורו הרך של השחר העולה ולנגד עיניהם המשתאות של הציבור שהתאסף במצודה, הלכה ונגלתה תמונה צבעונית מרהיבה, רבת פרטים, העשויה כולה טלאי בד תפורים זה לזה ורקומים בקפידה.
מרתק לראות את שיתוף הפעולה בין הנזירים, שמקפידים לפרוש את יריעת הבד בזהירות רבה ובתיאום מלא ביניהם. יש מי שמביט ומקפיד שהפרישה תהיה בצורה מפולסת. בקריאות רמות הוא מנחה את חבריו האוחזים בחבלים בצד אחד של היצירה להחזיק את החבל בעוד לחברים שאמונים על פרישת הטונגדרול בצד השני הוא קורא לשחרר עוד חבל.
עבודה מתואמת זו תחזור על עצמה גם בשעה שיגללו את הטונגדרול בחלוף כמה שעות.
במרכז התמונה נגלו בהדרגה פניו של גורו רינפוצ'ה, המכונה בסנסקריט פדמסמבהווה. על פי המסורת במאה השמינית הופיע המורה הדגול באופן נסי מתוך לוטוס, פרח המסמל טוהרה והארה. לימים התמחה גורו רינפוצ'ה בתרגולים טנטריים ובמאגיה שחורה, אך הכוח שהניע אותו בכל אשר פנה היה חמלה. כך, כשהוזמן על ידי המלך טריסונג דטסן, לטהר את טיבט מהשדים ששלטו בה, הוא חשף אותם לתורה הבודהיסטית והפך את כל הישויות מזרות האימה למגינות אמונה מוארות. גורו רינפו'צה מיגר שדים גם בבהוטן. כמה מאתרי המפתח במדינה הם אתרים בהם פעל. לא בכדי הוא מכונה כאן בודהא שני.
יריעת הבד הנושאת את דמותו, שהלכה ונפרשה לפני ההמון, נקראת בטיבטית ובדזונקה טונגדרול.
במהלך טסשו, פסטיבל שנתי שנערך בדזונג (מצודה אזורית) ובמנזרים החשובים, נהוג לפרוש טונגדרול באחד מימי הפסטיבל. לא אחת האירוע מתרחש ביומו האחרון של האירוע, אבל לא אחת גם בראשון. פרישת הטונגדרול, פעם בשנה למספר שעות, מהווה את אחד משיאי הפסטיבל השנתי כולו. תמיד כדאי להתעדכן מראש מהם ימי הפתיחה של הטונגדרול, אך יש לקחת בחשבון שכל תכנית היא בסיס לשינויים, במיוחד אם מזג האוויר בעייתי. את הטונגדרול לא נוהגים לפרוש בימים גשומים מכיוון שהוא עלול להיפגע.
בכל מקום הטונגדרול נראה שונה, הן בגודלו והן בצבעיו, אך המשותף לכולם הוא מלאכת מחשבת בבד, שאליה אמונים עשרות אומנים ואומניות. על מנת להכין טונגדרול נדרשת מיומנות רבה, היכרות עם הקאנון האומנותי הבודהיסטי וכן תכנון מקדים בקנה מידה עצום. במרכז כל טונגדרול מוצגת דמות מרכזית, שהיא מושא הטונגדרול וסביבה ישויות משנה, ביאורים של תולדות חייה, סמלים מקודשים ועיטורים; מרקם מסחרר של צבעים וצורות.
במהלך ביקוריי בבהוטן ראיתי טונגדרול רבים שמוקדשים לגורו רינפוצ'ה. אחרים מוקדשים לשבדרונג, איש רוח, לוחם ומנהיג כריזמתי שהיה מי שאיחד את בהוטן לכדי ישות מדינית אחת והנחיל לה את מורשת הקמת הדזונג.
לראות את הנשגב
הטונגדרול אינו קישוט בלבד. זהו ייצוג מקודש של הישויות הגבוהות שמיוצגות בו וכזה הוא גם היחס אליו. טונגדרול הוא למעשה צמד מילים שפירושו "שחרור במבט" ואכן, המבט, הראייה, נמצאים בבסיס הפולחן ההינדואי והבודהיסטי, כפי שהתפתח בהודו עוד הטרם העפיל במעלה הרי ההימאליה בואך טיבט ובהוטן.
כשהינדו ובודהיסט עושים את דרכם למקדש הם לא נוהגים לומר שהם הולכים לסגוד או להתפלל, אלא שהם הולכים לעשות 'דרשן' (בסנסקריט לראות), כלומר לראות את האל.
מבחינת האדם הפשוט, תמצית הטקס הדתי היא התייצבות לפני הצלם של האל וצפייה בו תוך ציפייה שהמבט הדדי, כלומר שהמאמין יראה את צורתו החומרית של האל בעוד האל יאפשר לו לחזות במהות הנשגבת שלו, שאינה מגולמת בחומר. נקודת החיבור בין האל למאמין הוא העיניים. דרכן זוכה המאמין בברכתו של הנשגב.
נדמה כי זהו המקום לציין שמבטו המצועף של בודהא לא מביע שעמום או עייפות ולעתים אף בוז, כפי שמערביים לא אחת סבורים. מבטו של בודהא מסמל שוויון נפש אל כל התופעות שבעולם, גם ה"טובות" וגם "הרעות".
בהודו מסופר על האלים, רואי הכל, שהם לעולם לא עוצמים עיניים. טובת העולם כרוכה בעיניהם הפקוחות ואסון יכול להתרחש כשהם, חלילה, עוצמים את עיניהם. לעתים, העולם הוא כלי קיבול חלש מלהכיל את מבטו הרושף של האל. או אז מכסים את עיניו של האל כדי לא להיחרך ממבטו.
אלים ואנשי דת נחשבים כמי שמעניקים דרשן, כלומר מאפשרים לבאים אליהם לראותם, בעוד המאמינים מקבלים דרשן. זהו רעיון עמוק ומרתק, המצביע על העובדה שלא המאמין הוא היוזם והמכונן את המבט, אלא האל או מורה הדת. המאמין מסוגל לראות את צלמו או את דמותו של האל או של מורה הדת, אך לא בהכרח אותו עצמו. היכולת לראות את הנשגב באמת ניתנת רק למאמין מלא דבקות.
ההינדואיזם והבודהיזם הן דתות שבהן הנשגב שב ומנכיח את עצמו בעולם הנראה. לפיכך, לעיניים יש תפקיד מרכזי בתפישת המקודש. פרישתו של שטיח טונגדרול למשך שעות ספורות פעם בשנה, בטרם שבים וגוללים אותו, מעניק למעמד הראייה את הנשגב נופך טקסי, מועצם וכמעט תיאטרלי. לא בכדי נוהרים המונים כדי להישיר מבטם אל העיניים הרקומות וצוללים אל כל שנחבא מעבר להן או לחילופין, להשפיל מבטם ולהימנע מקשר עין עם המבט הרקום שמעליהם כדי לבטא בכך את נחיתותם מול העוצמה המגולמת בו. כשהמאמינים קרבים אל הטונגדרול הם מרכינים ראשיהם ומצמידים אל שוליה את מצחם בצנעה ובהוקרה. הם עושים זאת תוך שהם מכסים את אפם ופיהם על מנת למנוע, חלילה, מהפרשות גוף שונות להינתז על היריעה המקודשת.
לגעת בשולי האדרת
לאחר שטונגדרול נפרש על קיר ייעודי או נתלה על אחד מקירות הדזונג או המנזר, לא אחת נערכת לפניו תפילה ציבורית שלה עד הקהל הרב שמתכנס במקום לרגל האירוע. עדה גדולה של נזירים מתיישבת למרגלות היצירה הרקומה ועוסקת בתפילה ממושכת שבמהלכה מוצעות לישות שדמותה מתנוססת על הבד מנחות של קטורת, פירות ועוד.
לא אחת נערכים לפני הטונגדרול הפרוש ריקודי עם שמבוצעים על ידי בני ובנות הקהילה ולפעמים גם ריקודי צ'אם, ריקודי מסכות עשירים בתכנים סמליים ומשמעויות, שמבוצעים אך ורק על ידי נזירים.
המאמינים שבאים לחזות ביצירה המקודשת צועדים בטור אחד ומגיעים אל הטונגדרול משמאל לימין. הם הולכים לאורכו, תוך כדי שהם מצמידים את כפות ידיהם זו לזו, מרכינים את ראשם ולא אחת נוגעים בשולי הבד. רבים מהמאמינים מציעים קהאדר, צעיף לבן שמסמל זכות נפש וברכה. נהוג גם להוסיף תשורה כספית. המעמד כולו מזכך את נפשו של המאמינים ומותיר בהם תחושה שהם התקרבו עוד קצת על מושא נפשם – ההארה המיוחלת.
