דף זה הוא החופשי מבין דפי האתר. כאן תמצאו הגיגים, מחשבות וביקורות - דברים שמעסיקים אותי, נושאים שלדעתי יש להעלות  על סדר היום או דעות שחשוב לי להשמיע.

טיבט - קיץ 2012 - עדכונים מהשטח

אמר לאמה פדמה: "מה נאים מעשיה של אומה זו! בנו דרכים שנוכל להתנייד בהן, כרו מכרות והקימו מפעלים שבהם יימצאו לנו מקורות תעסוקה, בנו בתי ספר על מנת שנשכיל בהם ונוכל להשתלב באפשרויות הרבות שיש בסין ופתחו בתי חולים כדי לשפר בריאותנו". ענה לו לאמה דורג'ה: "כל שבנו בני חאן לא בנו אלא למען עצמם: ערים להושיב בהן את בניהם, מכרות לחמוס את אדמתנו העשירה ודרכים להעביר מכאן את אוצרותינו אליהם. בתי הספר ובתי החולים שהקימו אינם אלא מס שפתיים, להצדיק את עוולותיהם בפני העולם במסווה של דאגה לבני המיעוטים"
בחודש מאי השנה רצו שני נזירים שגלימותיהם ספוגות דלק מתוך אחד מבתי ההארחה הנמצאים במסלול ההיקפי של מקדש הג'וקהאנג בלהאסה. השניים התיישבו במהירות בחזית המקדש והציתו את עצמם. אחד הנזירים נדלק מיד ובער כולו, אבל לחברו הייתה תקלה: המצית לא נדלק. בצר לו הוא נחפז אל חברו הבוער, חיבק אותו וביקש להצית את עצמו. למרבה הכאב החיילים הסיניים במקום כיבו אותו לפני שנפח את נשמתו. מאז הוא גוסס והסינים עושים הכל כדי להציל את חייו. מיד לאחר מכן אירעושני מקרי התאבדות נוספים בחזית בית הממשל בעיירה דָמְשוּנְג (על כביש להאסבה-גולמוד). התגובה הסינית לאירועי ההתאבדות בשריפה הייתה היסטרית לחלוטין; טיבט נסגרה בפני זרים וכל הזרים ששהו בה גורשו ממנה. רק לפני כחודש הופשרו מחדש אשרות הכניסה וגם הן לא לאורך זמן באוקטובר, סביב וועידות ממשלתיות שייערכו בטיבט ייסגר המחוז האוטונומי עד להודעה חדשה. "גיבורים!" כך הגדירו באוזני ידידיי הטיבטים את המתאבדים.
"גיבורים? האם תסכימו שמי מביניכם או הוריכם יבצע התאבדות כזו?" שאלתי. לשמע שאלתי הם התחלחלו, אך התעקשו שוב ושוב שמדובר בגיבורים.
 


מאז האירועים הקשים תוגברו כוחות הבטחון בלהאסה עוד יותר מכרגיל. בכל פינה ניצבו שוטרים וחיילים ופטרולים של חיילים חמושים בקסדות, אלות ומגנים חלפו בכל כמה דקות ברחובות. אל המסלול שסביב הג'וקהאנג ניתן היה להיכנס רק לאחר עריכת בדיקות בטחוניות מקיפות. בכל פינה לאורכו ניצבו חיילים עם מכשירי כיבוי שונים: מטפים, שמיכות מיוחדות, שקי חול וגם לולאת ברזל מיוחדת שבעזרתה ניתן יהיה לפרוס גוף מקופל ולכבותו ביתר יעילות, לא עלינו.
כל אימת שרוצים למלא דלק בתחנת דלק בלאהסה ובסביבתה עליהן להציג תחילה רשיון רכב ורשיון נהיגה של הנהג. שוטרים שלצדם חייל חמוש רושמים את הפרטים בציון כמה דלק הוא רכש כל נהג. לכמה ליטר בנזין נזקק אדם כדי להצית עת עצמו ביעילות, אני תוהה לפשר ההחמרות וההבלות. נדמה שבכל הנוגע לאירועי ההתאבדות וההתקוממות בטיבט הטירוף וההפרזה הוא הקו המאפיין את הסינים. מה כל כך מפחיד את סין הגדולה והחזקה?
 


מאז התאבדויותיהם של כמה טיבטים בשריפה וסגירתה בפני זרים, נאסר על טיבטים בעלי משרות ממשלתיות, עובדי מפעלים וכו' לבקר במנזרים או לצעוד במסלולי הקוֺרָה (מסלולים היקפים הסובבים מתחמים ומקומות קדושים). בכל פינה הותקנו מצלמות וישנם סיפורים על אנשים רבים שזוהו תוך שהם עוברים על החוקים החדשים וסולקו מעבודתם. במקביל, נוטים כוחות הבטחון הסינים לעצור טיבטים הלבושים בלבוש מסורתי, ובפרט נזירים. במהלך שוטטויותיי בלהאסה ראיתי לא מעט נזירים ובעיקר נזירות המשוטטים ברחובות בלבוש אזרחי. נדמה שרב החיילים, שאינם בקיאים ברזי החברה הטיבטית לא מבחינים בהם כשהם לבושים בתלבושת רגילה, אך עיני ולבי לא יכלו שלא לשם לב אליהם. מעולם קודם לכן לא ראיתי כה מעט מאמינים הסובבים בקורה שסביב הג'וקהאנג והפוטלה ומעולם לא ראיתי כה מעט טיבטים הלבושים בתלבושותיהם המסורתיות.


 
במהלך השנה האחרונה הוקמו בלהאסה עשרות תחנות משטרה. הן ניצבות כמעט בכל קרן רחוב ולכולן מראה מודולארי אחיד: הן שקופות, דבר שנועד להראות כביכול את צחות מעשיו של השלטון. מעל כל התחנות מתנוסס צג אלקטרוני ועמוד גבוה שעליו כתובת ניאון בולטת המציינת 'משטרה' וגם את הטלפון: 101. תחייגו!
 


עשרות סינים גודשים את מקדש הג'וקאנג. חלקם הגיעו בקבוצות מאורגנות ומובלים על ידי מדריכים. אחת המדריכות הסיניות נעצרה לפני צלמה של הנסיכה הסינית וונשנג, אחת משתי נשותיו של המלך סונגטסן גמפו (בן המאה השביעית לספירה, שנחשב המלך הבודהיסטי הראשון של טיבט). כבודה של הנסיכה וונשנג אינו נעדר בהיסטוריוגראפיה הטיבטית: היא נחשבת כמי שהביאה לטיבט את פסל הבודהא הראשון שנחשב עד היום לצלם המקודש ביותר עבור הטיבטים, אולם המדריכה מפליגה בסיפוריה ומסבירה לקבוצה גדולה של בני חאן על תרומתה של וונשנג הנסיכה לטיבטים: "היא הביאה מסין מזון רב שהציל את הטיבטים מחרפת זהב בזמן בצורת והשכינה כאן שלום בין כל הברברים שלחמו אלו באלו. בגלל זה הטיבטים מוקירים לה תודה גם כיום". וונשנג מוצגת כהתגלמות של גוּאָן יִין, אלת החמלה הסינית ואני תוהה איפה כאן החמלה? איני יכול להתעלם מכך שסינים רבים קדים קידה לפני הצלמים או מצמידים את כפות ידיהם זו לזו. על פרקי ידיהם של חלקם כרוכות מאלות, מחרוזות תפילה. מה הם עושים?
 


במנזר שר אני נמצא גן הסטופות הגדול ביותר שאני מכיר בטיבט. מאחורי גן הסטופות ישנו סיפור מעניין: מסופר שבעבר היה כאן מנזר של גברים. לילה אחד הגיעה אליו אלה וביקשה לנוח בו לילה. הנזירים השיבו פניה ריקם כי מכיוון שהיא אישה. האלה, שזעמה על כך שנזירים המתיימרים להיות בעלי תובנות גבוהות לא ראו את הטבע הריק של המגדר הענישה אותם. היא החריבה את המקום על הנזירים שבו, הקדישה את המקום לנזירות ולימים הקימה מעל גופות הנזירים את הסטופות. עד שנת 2008 חיו במקום 90 נזירות.  לקראת האולימפיאדה בבייג'ינג הן קוממו את האוכלוסייה וארגנו הפגנות נגד שלטון ועל כן נענשו. 56 מהנזירות נעדרות מזה למעלה מארבע שנים.  כיום חיות במקום 12 נזירות בלבד שמוגבלות בתנועתן ונדרשות לקבל אישורים מיוחדים כדי לצאת מתחומי המנזר. היתר הועברו למקומות אחרים או הונחו להישאר בבתי משפחתן מבלי שיורשו לחזור למנזר. בסמוך למנזר מוקמת כעת תחנת משטרה. ומצד שני: חלק מהגג המתפורר של המנזר כוסה לאחרונה ביריעות ביטומניות חדשות וגם נבנה מטבח חדש ורחב ידיים. נאמר לי שהשיפוצים נעשו בכספי תורמים מלהאסה.
 


בכיכר הרפובליקה שהוקמה זה מכבר אל מול ארמון הפוטלה בלהאסה ניצב לוח דיגיטאלי שמסגרתו מנהלת דיאלוג עם צורת הארמון שמתנוסס מעליו. בצג הענק מוקרן סרט אנימציה שבו מוצגת מדריכה ונהג מקומיים המובילים שני תיירים סיניים בטיבט. המדריכה מסבירה לתיירים דברים שונים. בין השאר היא מציינת שיש בטיבט חופש דת מוחלט ושלטיבטים ניתנת האפשרות לקיים את פולחניהם באין מפריע (כן, ברור, בשל כך יש מצלמות סביב הג'וקהאנג והפוטלה שבעזרתן מאתרים מקומיים שהונחו לא להגיע לשם ומענישים אותם בפיטורים או באופנים אחרים). "בטיבט יש המון מקומות מקודשים", מסבירה המדריכה למטייליה, "אבל בעצם מי שמבקר בהם רואה שאין בהם שום אמת" אחר כך היא מסבירה על מנהגי הנישואין. "ככה נהוג אצלם" היא מסכמת בהתייחסותה אל המיעוט הטיבטי, המהווה חלק מסין הגדולה.  

 
לפני כמה שנים שהיתי על גדת נאם טסו לבדי. מאז השתנו הדברים. חצי האי המצוקי טאשי דור, הפולש כאצבע ארוכה וצרה אל גוף המים התכולים הפך לאחד ליעד אטרקטיבי במיוחד של טיולים בני יום מלהאסה. רבבות סינים פוקדים בימים אלו את טיבט. בשנים האחרונות ישנה תעמולה רבה המעודדת סינים לבקר בטיבט. סטודנטים, עובדי ממשלה ומפעלים זוכים לסבסוד של 50% ומעלה מעלויות המסע. מובן שהדבר מהווה פתח לקיומו של שוק שחור והצהרות מפוברקות רבות, אך כל זה מתגמד כרגע אל מול התמורה: בני סין מגיעים לטיבט ושבים אל סין גופא על מנת לספר על יפי המקום. פגשתי תיירים סיניים רבים שהגיעו לטיבט בעקבות המלצות של חבריהם ותמונות שראו.
בקצה היבשתי של חצי האי טאשי דור נכבשה רחבת עפר גדולה ועליה הוקמו עשרות מבנים המשמשים כבתי הארה. מבנה מודרני של תחנת משטרה ומרפאה מוקם בימים אלו וג'יפים שועטים שם בכל כיוון. בלילה זהו ים של אורות מהבהבים המתריסים כנגד שמי הלילה. לפנות שחר המוני סינים לבושים במיטב המעילים וחמושים במיטב המצלמות והעדשות שועטים לראות זריחה ממרומי אחת הגבעות. כמו למשמע אות עלום הם חוזרים למאהל מיד לאחר מכן. גל המוני של מבקרים מלהאסה מגיע זמן קצר אחר כך. כולם עוצרים בדרך, במעבר ההרים לרגאן לה, ועל פי ספר חוקי המטיילים הבלתי כתוב מצטלמים על רקע הסלע הגדול שעליו נחקקו שם המקום והגובה. בהעדר התאקלמות לגובה באגם חלקם מרגישים רע ומקיאים. בהעדר שירותים מסודרים ישנם צרכים בכל פינה. למרבה המזל המבקרים הסינים מסתפקים בביקור באזור התיירותי בלבד. כמו נחשול הם מתרכזים באותה נקודה ליד האגם, נהנים לרכב על סוסים ולהצטלם עם יאקים שמובלים על ידי טיבטי בתלבושת 'מסורתית'. כמה טוב שחצי האי נותר לא נגוע כלל. ניתן להלך בו, רק עם כמה צליינים טיבטים, ולהתמזג עם השמיים האין-סופיים ועם המים ממש כפי שניתן היה לעשות זאת לפני כמה שנים.


 
פולחן דורג'ה שוגדן (Dorje Shugden) קיים בטיבט מאז ימי הדלאי לאמה החמישי. בעיני פלגים מסוימים הוא נחשב להתגלמות של דרגפה גילצטסן (Dragpa Gyaltsen), אבי מנזר דרפאנג בן המאה ה-17, שהיותו מואר שנויה במחלוקת מאז. בעיני חלק מהטיבטים הוא נתפש כמגן אמונה בודהיסטי. בעיני אחרים, ובראשם הדלאי לאמה, הוא דמות מסוכנת המסוגלת להזיק. מראה הדמות מזכירה מאד דמויות מנות אחרות בבודהיזם הטיבטי: עיניו רושפות ובהן כלי דם בולטים, גבותיו להבות ומנחיריו נפלטים עשן וברקים. בימינו הוא אוחז חרב מונפת ובשמאלו קערה עשויה גולגולת ובה שלל איברים פנימיים. אזור חלציו מותקן מעור נמר או פיל ומעוטר במחרוזת העשויה מחמישה ראשים ערופים. סימני ההיכר המובהקים שלו: הוא רוכב על אריה ולראשו כובע שטוח.
בטיבט מספרים ביראה גלויה כי הפולחן שלו מגיע ממזרח טיבט וכי באחד מידיו הוא מחזיק לב אמיתי של ילד. טוענים כי בסגידה לו ניתן להתעשר במהירות רבה, אך במחיר קרמתי כבד. מטיבטים שונים שמעתי את הטענה כי כיום כעשרה אחוז מתושבי טיבט מאמינים בו. לפני כמה זמן דובר על הקמת מקדש עבורו בלהאסה, בעידוד הסינים, מה שעורר הפגנות גדולות. לדברי הטיבטים הסינים מעודדים את הדת הזו כי היא מחלישה אותם ומרחיקה אותם מההשפעה הרחוקה ממילא של הדלאי לאמה. סיפרו לי שאחד מבעלי המסעדות הגדולות ברובע הברקור בלהאסה נחשב שייך לדת זו והראו לי שהמסעדה מוחרמת על ידי רוב האוכלוסייה. סופר לי שקפלת פולחן לדורג'ה שוגדן הוקמה באחד המבנים התחתונים במנזר גנדן, חרף התנגדותם של רוב הנזירים במקום. כששאלתי לפשר תחנת המשטרה העצומה שהוקמה במקום הסבירו לי שהיא נועדה להשליט שקט סביב ההתנגדות שיכולה להתעורר בכל רגע. כשהגעתי אל המבנה שבו נאמר לי שהקפלה שוכנת היא הייתה נעולה על מנעול ובריח. מצד שני, במרכזה של קפלה צדדית בהיכל התפילה המרכזי ניצב בגאון פסל של  דורג'ה שוגדן. חבריי הטיבטים, שקודם לכן הביאו אימה מעצם הצפייה בצלם שלו סגדו לו כפי שסגדו לכל יתר הצלמים כלל מבלי לדעת שבו מדובר...
 


בתחילת יוני שנת 2006 נחנכה מסילת הברזל ללהאסה שקושרת מאז את הבירה הטיבטית עם כל שאר חלקי סין. מאז גדלו יכולות הניוד של סוחרות מטיבט ואליה פי למעלה מ- 50. אם בעבר, בשל עלויות השינוע, היו מחירי הפחם והדלק גבוהים פי שלוש בטיבט מאשר ביתר חלקי סין כיום הם משווים. הימצאות הרכבת מאפשרת הקמת מכרות גדולים, שכן עתה משתלם לשנע את העפרות ואת תוצרי המכרות. השינויים הללו, שבהם נפתחות אפשרויות פרנסה רבות וחדשות מגבירות את קצב הגירת בני חאן אל טיבט. מאז שנת 2006 הכפילה להאסה את גודלה ויש בה חלקים שלמים שהם סיניים באופיים. בימים אלו נמצאות העבודות על הארכת המסילה לשיגאטסה, העיר השנייה בגודלה בטיבט בעיצומן. הן אמורות להסתיים תוך שנתיים. כמו בלהאסה, גם בשיגאטסה מוקמת מסילת הברזל במרחק גדול מהעיר. כמו להאסה גם בשיגאטסה יש להניח שהכוונה היא שבתוך זמן קצר תגיע העיר עד התחנה.


 
בשעות אחר הצהריים אנחנו עוצרים לתצפית קצרה בשולי הדרך. מהמקום בו אני ניצב אני רואה גוש סלע ענק מתמוטט. אבק סמיך מתאבך בזמן ששלושה רכבים שועטים ברוורס מבוהל לאחור. מפולת חסמה את הדרך. בתוך שעה אמור להחשיך. אני מתחיל להריץ בראשי אפשרויות שונות לגבי ההתנהלות עם הקבוצה. לוקח בחשבון לחזור על עקבותיי לעיירה הקטנה שבה אכלנו צהריים ולחפש שם מקום הארחה דל. אי גם ניגש לבחון את המפולת מקרוב, על מנת לבדוק אם לא מסוכן מידי לחצות את שוליה רגלית ואם יש טעם להזמין רכב שיגיע מהצד השני ויאסוף אותנו? למרבה המזל יש קליטה סלולארית במקום. אני מתקשר לסוכן המקומי ומבקש שיברר לגבי אפשרויות הלינה מאחור. אני מתקשר לסוכנות 'אדמה' בארץ ומבקש שידרשו רכב שיגיע לאסוף אותנו מהצד השני. הטריחה לשווא. תוך כשעה מגיע למקום דחפור גדול ועליו צוות עובדים לבושי כתום זרחני. המפולת מפונה תוך זמן קצר ועובדי הדרכים ניצבים בשולי הכביש שנפתח ומנופפים בידיהם לשלום לנהגי המכוניות שממשיכים בנסיעה. זה כוחו של שלטון מרכזי, אני מהרהר תוך שאני מודה להם בעצמי.


 
אל טקס הפווה (Powa, תפילה בעלת כוח מאגי שבה מועברת נשמת הנפטר אל גן העדן המערבי של אמיטבהא, הבודהיסתווה של האור האין-סופי, לשם גלגולה מחדש בגוף נאות או זכייתה בהארה) שנערך כמעט מידי ערב במנזר דריגונג טיל הובאו שמונה גופות. המלווים וקרובי המשפחה הניחו את הגופות בשורה כך שראשי כולן פנו מערבה, אל פאת הקוסמוס שבה שוכן אמיטבהא (שכן הנפש, כך מאמינים, בוקעת מהגוף דרך צ'קרת הכתר, היישר אליו). אחר כך הם הניחו ערמות של שקי שעורה, חמאה וירקות – מנחות לנזירים ובנוסף העניקו תשורה כספית גדולה. הנזירים התיישבו בח' גדולה שבמרכזה, מול הגופות – התיישב מנחה הטקס. הם לא נראו מרוכזים במיוחד בתפילה. למעש, רק חלקם מלמלו אותה בעוד השאר שוחחו ביניהם ואפילו ציחקקו. עוד תוך כדי התפילה ספר הנזיר האחראי את סכום התרומה שהצטבר מכל משפחות הנפטרים יחד. הוא היה מצויד בערמת שטרות קטנים שבעזרתם פרט את הסכום לשטרות קטנים ופקד על עוזרו לחלק את הכסף שווה בשווה לכל הנזירים. התשלום לנזיר שניהל אתה טקס היה גדול יותר והונח בתוך תיבה נעולה שמפתחה נמסר לו. חברת קדישא, כך מסתבר, זה מוסד בין לאומי.
נשאלתי כיצד התייחסו בני המשפחה להתנהגות הנזירים. אני סבור שהמוני בני טיבט אינם מסוגלים לראות את מה שרואות עינינו. הכבוד של רובם אל הנזירים הוא כה מוחלט וטוטאלי עד שהוא משולל חוש ביקורת. למחרת, באתר קבורת השמיים עצמו: נזיר גירש חלק מהנוכחים כשמקל גדול בידו. המדריך המקומי אמר לי בשיא הרצינות: אם נזיר נותן מכה לאדם היא משאירה צלקת ואחר כך בבוא יום מותו יזהה הנזיר את הצלקת ולא יסכים לבתר את גופתו...
כמה ימים אחר כך התכוונתי לעצור באתר קבורת מים על נהר הירלונג. במקום, שבו מי הנהר זורמים בעוז למרגלות מצוק קטן, הסמוך לדרך, מקובל שעניים משליכים את גופות מתיהם אל המים, בלי חברת קדישא ובלי יותר מידי טקסיות. להפתעתי, הסינים חסמו את האפשרות לעצור במקום בשורה של בטונדות חדשות שברור שהוצבו שם במיוחד למטרה זו. מכיוון שכבר סיפרתי לקבוצה על האתר, שבו מתנשאים תרני ענפים רבים הנושאים דגלי תפילה החלטתי לעצור לשתי דקות. "לפני כמה ימים הייתה כאן תאונה קטלנית" מספר לי הנהג לאחר ששבנו לרכבים והמשכנו בנסיעה.


 
פסטיבל השוטון (פסטיבל היוגורט) הוא אחד החגים החשובים ביותר בטיבט. החג אמור להיחגג בירח מלא, אך מזה כמה שנים מועדו משונה בקביעות בהנחיית הממשל הסיני. השנה הוא נחגג ב- 17.8. את פניהם של מאות אלפי הצליינים שפקדו את מנזר דרפאנג קידמו אלפי שוטרים וחיילים סינים, חלקם חמושים באלות ולגופם קסדות, שכפ"צים ומגני ברכיים. כוחות הביטחון ניתבו את הקהל העצום אל מעבר שבו איש לא דאג לתאורה ולו מינימאלית. כך צעדו הצליינים באפלולית כמעט מוחלטת עד עלות השחר. לאחר שעברו ההמונים באחד מעשרים דלפקי בידוק בטחוני (שכלל שיקוף של כל התיקים ומישוש יסודי עד מאד במבושים!) הם נותבו אל צוואר בקבוק צר מאד. בנקודה מסוימת חסמו הסינים את הדרך ואפשרו את התנועה הלאה בטפטוף קלוש. נס שלא התרחש אירוע רמיסה המונית, שכן ההמון המשתוקק דחף ונדחק בעוד כוחות הביטחון צרו עליו ודחפו אותו, לעתים באלימות, מהצדדים. משנים עברו אני זוכר היטב את הזרם העז, אך הקבוע של צליינים שתמיד אפשרו מקום לזולת. אף פעם לא נוצר דוחק גדול מידי. הפעם היה נורא.
דבר נוסף שהיה מעניין לראותו היה כמות התיירים הסיניים שהגיעו לפסטיבל. בזכות המימון הממשלתי של חלק ניכר מהוצאות הנסיעה לטיבט עבור עובדי מפעלים, עובדי מדינה וסטודנטים מספר התיירים הסיניים היה חסר תקדים.
בתום מאמצים גדולים הצלחנו להגיע עד תחתיתה של הטנקהא (עבודת טלאים עצומה שמציגה את הבודהא ונפרשת על צלע ההר), משאת לבם של כל הצליינים שהביטו בה בעיניים כלות. אחר כך הצלחתי ברוב חוצפה להשיג אישור לצפות מקרוב בלהאמו - אופרה טיבטית שהוצגה במקום שבו כמעט איש מהצליינים לא יכול היה לראותה (עוד אחד מהאבסורדים של הכיבוש).  בדרכנו חזרה מטה אמר לי אחד ממכריי: "אני לא רוצה לחיות חיים כאלו, אבל יש לי אישה וילדים והורים מבוגרים. אם הם לא היו - הייתי בורח".


 
"גדלתי רק עם אמא שלי. הייתי בת יחידה להורי ויתומה מאב" מספרת לנו שכיום היא בת אישה בת 68. במסגרת הרפורמות ההגראריות שנערכו לאחר הכיבוש הסיני בשנת 1959 היא ואמה קיבלו מהמדינה שטח אדמה זעיר. עד אז כל השטחים החקלאיים היו שייכים למנזרים והאירכים עיבדו אותן כווסאלים. "תחת שלטון סין הרבה יותר טוב לי" הי אמעידה מפורשות. "כשהתחתנתי ונולדו לנו ילדים קיבלנו עוד אדמות. היום אין לנו על מה להתלונן" היא אומרת ועיני נודדות אל קיר חדר המגורים שבמרכזו תלויה תמונה גדולה של מאו טסא דונג ועליה מונחים צעיפי קאדה לבנים, לאות כבוד. דבר רגיל הוא לראות את התמונות הללו, כמו גם תמונות של נשיא סין הנוכחי שלפניו ניצבות כמה טיבטיות מאושרות, בלבוש מסורתי, חולקות לו כבוד. את התמונות הללו כמו גם את דגלי סין המתנפנפים ברום חזיתו של כל בית מחויבים הטיבטים להניח בביתם. מה שמפתיע אותי הוא קולה של האישה. בדרך כלל אני שומע דברים אחרים – מפתיעים הרבה יותר. מקומיים מספרים לי על קשיי היום יום שהיו מנת חלקם בתקופה שלפני 1959, על קשיי הפרנסה, העוני הנורא והשיעבוד למנזרים. מאז הכל השתפר הם מודים, אולם כשאני שואל אותם איזו תקופה הם מעדיפים הם מחרישים רגע לפני שהם לוחשים "את התקופה שלפני הסינים."


 
 הפנצ'ן לאמה הוא הגלגול המוכר השני בחשיבותו בטיבט לאחר הדלאי לאמה. הוא נחשב גלגול של אמיתבהא, הבודהסיתווה של האור האין סופי. ראשיתו של מוסד הפנצ'ן לאמה בימיו של הדלאי לאמה החמישי, במאה השבע-עשרה. אז גם נקבע שמקום מושבו ל הפצ'ן לאמה יהיה טָשִילְהוֺנְפּוּ בשִיגָאטְסֶה שבלב מחוז טסאנג. לאחר שברח הדלאי לאמה הארבעה-עשר להודו הפנצ'ן לאמה העשירי הפך למנהיג הדתי הבכיר ביותר בטיבט. תחילה הואשם שהפך להיות מלכך פנקה של הסינים, אולם בעקבות נאום שנשא בשנת 1964, במהלך חגיגות המונלאם בלהאסה ובו הבטיח לעמו שהדלאי לאמה ישוב לארצו ושטיבט תזכה מחדש בעצמאותה השתנה יחס הציבור אליו. הפנצ'ן לאמה נאסר ל-14 שנים. בשנת 1989, לאחר ששוחרר הותר לו ביקור קצר במנזר טשילהונפו ובמהלכו נפטר מוות מסתורי והפך לקדוש. שש שנים אחר כך הכיר הדלאי לאמה בנער בן שש (Gedhun Choekyi Nyima) שנמצא במחוז אמדו שטיבט כגלגולו של הפנצ'ן לאמה המנוח, אולם הסינים מיהרו להעלים אותו ואת משפחתו ומינו ילד (Gyaincain Norbu ) אחר תחתיו הנושא את אותו תואר. הנער המוכר על ידי הלאמה ומשפחתו הועלמו ומזה שנים רבות איש לא יודע אתצ מקום הימצאם. הנער שנבחר על ידי הסינים הוא זה שמכהן בתפקיד הפנצ'ן לאמה בפועל. אין ספק שהסינים סבורים כי ביום שבו הדלאי לאמה ילך לעולמו יתפוס הוא את הבכורה עד אשר יגיע הדלאי לאמה הבא לבגרות.
עם הגעתי למלון בעיר שיגאטסה הסתבר שמדה להיערך בו קבלת פנים לפנצ'ן לאמה. אף אחד לא יודע לשם מה הגיע, לכמה זמן או לאן הוא ממשיך. המקום כולו היה אחוז היסטריה. ניידות משטרה ורכבי צבא גדשו את מגרש החנייה. לוחמים חמושים רצו במהירות והקיפו את המבנה. צלפים התמקמו על הגגות סביב. שני סינים תמירים, לבושי מדים מוקפדים הוצבו כשומרי סף. הם נראו כמו בובות. כמעט שהתפתתי לגעת בהם ולבדוק אם הם אמיתים. כל באי המלון, כולל להקת הרקדנים המקומית עברו בכניסה למלון ביקורת ביטחונית קפדנית. כולם פנו אל ארוחת הערב מפוארת שכללה קבלת פנים והופעה. מבעד לחלונות נשקפו החיילים מפטרלים ללא הרף. "ראית פעם את הפנ'צן לאמה?" אני שואל את חברי הטיבטי. "לא" הוא משיב במבוכה, "אבל אם לומר לך אתה אמת אני גם לא רוצה לראות אותו"
 
בעת ביקור במנזר סאקיה הגיעה לפתע קבוצה גדולה של סינים. הם נכנסו אל חצר המנזר ובזה אחר זה התחילו לקוד קידות ולהשתטח כמנהג הטיבטים: הם הצמידו את הכפות הידיים זו לזו ובתנועה משולשת הם הרימו את כפות הידיים למצח, הורידו אותן אל שפתיהם ולבסוף הניחו אותן מול הלב. "שילוש התנועות נועד לסמל את האמונה בבודהא, בדהרמה ובסנגהא – שלוש אבני החן שבהן כל בודהיסט חייב להאמין. כמו כן נועד התנועה להנציח את אחדות הזמן – העבר, ההווה והעתיד ולבטא את טוהר המחשבה, את טוהר הדיבור ואת טוהר המעשה. הבחנתי שעל פרקי ידיהם של חלקם כרוכות מלאות, מחרוזות תפילה מסורתיות. הבודהיסטיות. מה הם עושים, הסינים האלה? שואלים אותי בני הקבוצה.
לא בכדי שמה הסיני של טיבט הוא שידזאנג (Xidzang), "בית האוצר המערבי". ב"מסע אל המערב", אחד מסיפורי העם המוכרים ביורת בסין מתואר מסעו של שוואנג זאנג, נזיר בודהיסטי שיצא במאה השביעית מסין לעבר הודו, כדי להביא ממנה את הסוטרות (אמרותיו של הבודהא). על פי הסיפור, באותם ימים הדרדר מאד מצבה המוסרי של האימפריה הסינית, נשכחה תורתו של הבודהא והקיסר מצא אך דרך אחת על מנת להשיב עטרה ליושנה – לשלוח את שוואנג זאנג. לפי הסיפור, שבמרוצת הדורות נוספו לו סממנים מיתיים רבים, אל הנזיר הצטרפו בדרך שלושה חברים מיתיים – איש החול, החזרזיר והקוף. יחד הם צולחו את המסע רב התלאות והגיעו אל מקום מושבו של בודהא. כשפגשו אותו הם קיבלו מידיו את הסוטרות הקדושות ושבו לסין. ממפגשי עם סינים למדתי כי עבור רבים מהם הנסיעה לטיבט מסמלת בדיוק את זה: מסע אל המערב ומציאת תורה בודהיסטית, שאינה קיימת עוד בארצם ושאליה הם כמהים. קול זה סמוי בינתיים וכמעט שאינו נשמע ועם זאת נוכח במסווה. רבים מהסינים המגיעים ללהאסה עסוקים בחשאי בלימוד טקסטים בודהיסטיים. הם סובבים במעגלי הקורה, קדים לפני הצלמים בהיכלות ובהיחבא הם מעבירים בין אצבעותיהם מחרוזות תפילה, ממלמלים מנטרות ומחפשים מורה בודהיסטי טיבטי שיאות להכווין את דרכם.


 
במעבר הגבול זנגמו-קודארי, על 'דרך הידידות' שבין סין לנפאל משקפים את כל המזוודות והתיקים של התיירים. את כל המזוודות פותחים ובכולן נוברים. מה מחפשים? בראש ובראשונה חומרים מודפסים - ניירת. מעניין שבכניסה לטיבט אין ביקורת כה קפדנית. כאילו שהסינים פוחדים יותר ממידע שיודלף מטיבט מאשר מידע שיוכנס אליה. מדוע? השוטרים הסינים מעלעלים בקפידה בדפים. התור הולך ומתארך. הם מחרימים עיתונים, מדריכי טיולים (לונלי פלנט ו- Bradt) ואפילו את ספרו של חיים באר "אל מקום שהרוח הולך", אולי בשל דגלי התפילה המצולמים על כריכתו. כשהם נתקלים בדיסקים הם לוקחים אותם לבדיקה במחשב שנמצא בלשכת המפקד. את חלקם הם מחזירים ביוב שואת חלקם הם מחרימים. למה? אין שום טעם לשאול כי תשובות ממילא לא מקבלים. ברור לחלוטין שספרים ודיסקים המודפסים באנגלית ובעברית מוצאים מטיבט רק בגלל שהוכנסו אליה מה איפה הטעם בהחרמתם, אני תוהה. נדמה שכאן הסינים בנוקשותם גורמים לעצמם הרבה יותר נזק מאשר תועלת, אך מי אני שאייעץ לסין כיצד לנהוג במדיניות החוץ שלה...